שו"ת דברי חיים/ב/אבן העזר/צח
< הקודם · הבא > |
שו"ת דברי חיים ב אבן העזר צח
להרב הגאון הגדול החריף המפורסם ע"ה פ"ה כו' מהר"מ פנעט נ"י אבד"ק דעש יע"א:
שאלה איש א' נקרא לצבא ושמו פ' ועמו עוד א' ושמו פ' והיו חברים וריעים ביחד ולימים נפרדו ואחד הלך למלחמה ואחד נשאר בעיר פ' והנה יצא קול שפ' מת בחאלירע ל"ע והשני הנ"ל אמר שבפגעו בו שרי הצבא הניכרים לו אמרו לו חבירך פ' שר עשרה מת בעיר פ' בשפיטאהל כן העיד פ' הנ"ל שוב בא מפנקס מצבא שפלוני מת בחאלירע וגם להבעצירקס אמט בא שהבע"מ פ' שר העשרה מעיר פ' ושמו כו' כך נמסר להם לאישפיטאהל בעודו בחיים ומת שם בשפיטאהל ר"ל וטרם שהלך בע"מ הנזכר לצבא הניח גט ביד שליח שימסרנו לאשתו לאחר שלש שנים זה תורף השאלה ונסתפקו כמה ספיקות כאשר יבואר בפנים:
תשובה הנה לכאורה די בעדות מסל"ת שהעיד שר הצבא אך לפי מה שהחליטו האחרונים דגבי דבר לא תנשא בלא אמר קברתיו ומי יעמוד נגד הר"ן ז"ל וגדולי אחרונים שפסקו כוותי' [עיין באהע"ז סי' י"ז סעיף נ"ה] ומה שרצה כ"ת לומר דחאלירע אינו נקרא דבר אתפלא מאד הלא ידוע לכל ששייך בדדמי גבי חאלירע ועל כמה חיים אמרו שמתו בדדמי כי שכיח הדבר:
ואך יש למצוא היתר ע"י שבא מפנקס משרי הצבא שמת אך הלא זה אומרים לעדות וכשמכוין להעיד אין עכו"ם נאמן והנה רצה מעכ"ת להתיר מטעם ערכאות לא מרעי נפשייהו ונאמנים אפילו כשכוונתם להתיר והנה מעולם לא חקרתי בזה הסוגיא כי שמעתי ממו"ח הגאון ז"ל שלא הוטב לו ההיתר ע"י ערכאות ולא אמר לא איסור ולא היתר וכן נהגתי אני תמיד ולזה לא עיינתי היטב בזה אולם עתה אמרתי לעיין בזה ולבא לתכלית המכוון והנה ראשי המתירין המה השו"י ז"ל ושו"ת בגדי כהונה [סי' ח' וסי' יו"ד] ומקור מוצא הדין כתב בשו"ת ב"כ שהוא ממהרי"ק שכתב כיון דאמרי' בגיטין [דף יו"ד ע"ב] גיטי נשים והא לאו בני כריתות נינהו משמע אם הי' ב"כ הי' סומכים עליהם על חזקה דלא מרעי נפשייהו [וגם בשטרי מכר כשר] ומה בממון להוציא סומכין על חזקה זו דל"מ נעשייהו ומוציאין ממון מכ"ש להתיר אשה דסגי במסל"ת דסומכין על ערכאות דלא מרעי נפשייהו ואני אומר ח"ו לסמוך על ערכאות חדא דלתוס' ז"ל [ד"ט ע"ב ד"ה אע"פ] דשטרי ערכאות שכשרין הוא רק מתקנה לא מה"ת וכ"מ במרדכי גיטין שם והאו"ת ז"ל [סי' ס"ח סק"ה] השיא גם הר"מ ז"ל לדיעה זו ולדבריהם ודאי אין למילף להתיר עגונה מתקנה שעשו חז"ל בממון ומה דפריך בגמ' [והא] לא ב"כ [נינהו] דמשמע דלולי זאת היו סומכין על ערכאות [בגיטין] ז"א דכבר מבואר בתוס' [שם ד"ה והא] דל"ד ב"כ ה"ה לאו בני עדות וגם במלות אלו לאו ב"כ נכלל כל הפסולין כמבואר ברמב"ן ובח"ר ז"ל וא"כ לפי שיטתם שערכאות כשרים מדרבנן בודאי אין להכשירם בעגונה וז"ב אך אפילו למאן דס"ל דמדאורייתא שרי ערכאות מכח חזקה דלא מרעי נפשייהו [ע"ש בהג"א וברש"י שם ד"ה חוץ מג"נ] אין ללמוד להכשירם לעדות דבשלמא הערכאות הממונים אשטרות וכדומה לא מרעי נפשייהו אבל השר הנקרא גענעראהל שהוא ממונה על הענין מלחמה לא שייך בי' לא מרע נפשי' כי הוא אינו ממונה ע"ז כלל והוא רק מקיים הדבר אבל הוא מאמין בזה לאחרים ואינו מדקדק בזה אבל ערכאות הואיל שממונים ע"ז מדקדקי היטב משא"כ שרי הצבא אין פקודתם כלל ע"ז בודאי אין מדקדקין היטב בזה, ועוד הרי התנה בש"ע ח"מ ובטור [סי' ס"ח] דעת הרמב"ם שידוע דלא מקבלי שוחדא ועיין במהרשד"ם ז"ל מ"ש שאין סומכין בזמננו על ערכאות ומ"ש הב"כ דכאן לא שייך זה דאשה ודאי לא נתנה שוחד לשקר דאדרבה אתתא דייקא במחכ"ת זה שגגה דהא שפיר יש לחוש שהבעל רצה להפקיע עצמו מעול הצבא ונתן על לבו לברוח וירא פן (יבולע) [יוודע] הדבר ונתן שוחד לכתוב עליו שמת ולא יהי' עוד בזכרונם להשגיח עליו ובקל יוכל לנוס וכן עשו הרבה עגמי נפש השבויים כידוע ותו דלפי משמעות הלשון בטור משמע אפילו שידעינן שבזה העסק לא לקח שוחד מ"מ אתרע נאמנותו ולא אמרי' בי' חזקה לא מרעי נפשי' ועוד שהרי שר הצבא אינו הולך כלל להשפיטאהל לידע מי חי ומי לא ורק הוא כותב בפנקס מה שאומר לו הנקרא אבי החולים וזה אבי החולים אינו בגדר ערכאי כלל כי לוקחים לזה איש פשוט כידוע ומחליפים אותו בכל יום ומי שיש לו ידיעה מעט בהנהגת בית חולי הצבא ידע שלא שייך בזה ערכאות לא מרעי נפשייהו אח"כ מצאתי כ"ז בב"א [סי' ל"א] וביותר בכאן בודאי אין להתיר משום ערכאות דמבואר בתוך התשו' של מעכ"ת שהבעצירק קבלוהו מהשפיטאהל בעודו בחיים והם העידו שמת אצלם והי' זה אצל מעכ"ת למעליותא להאמינם שמסתמא השגיחו היטב ולע"ד (אפי') בכה"ג ודאי לא מהימני דדלמא ברח מתוך השפיטאהל שאצל הבעצירק ומתיירא הבעצירקס אמט משרי הצבא ולכן משקרים שמת ומבואר בש"ס [גיטין דף כ"ח ב'] דבמילתא דשייכי בגווי' אינם נאמנים ומה שרצה הב"כ [שם בסי' ח'] לומר דמחמת ל"מ נפשי' נאמנים אפילו במילתא דשייכי בגווי' ומה שלא הימנוהו בברייתא בגיטין שם הוא משום דהוא רק בע"פ והנה במחכ"ת זה דבר שלא נזכר בש"ס כלל דלפי פי' ב"כ בש"ס במאי דפריך דלמה לא מהימני הא מסל"ת כוונת הש"ס משום ערכאות ואשמעי' הברייתא [לפי תי' הגמ'] דבע"פ לא אמרי' לא מרעי נפשייהו וכ"ז לא נאמר כלל בש"ס ורק דפריך הש"ס למה לא נאמנים הא מסל"ת ומתרץ משום מלתא דשייכי בגווי' אבל החילוק בין בע"פ לכתב לא נזכר כלל בש"ס והאיך נבדה מלבנו חילוק אחר ולכן מטעם ערכאות ודאי אין להתיר כלל וגם ע"י המסל"ת אין להתיר בשעת דבר ר"ל ולכן בודאי אין להתיר בלא גט וחליצה אך לפי מה שהחמיר הגאון במהרי"ט בסי' ק"ג וק"ד יש להחמיר [אפי' בגט וחליצה] כמבואר שם אך כבר הכה על קדקדו בנ"ב [תניינא סי' קל"ד] וביתר אחרונים ובפרט אם לא נתיר רק ע"י גט וחליצה וא"כ מעתה דברי העכו"ם כליתא דמי דהערכאות בררתי ת"ל דלא מהימני כלל והמסל"ת נמי א"נ כאן כיון דעיקר נאמנות מסל"ת הוא משום דייקא דאשה והנה בנ"ד לא תידוק כלל דאם היא חי ניתרת ע"י הגט וכיון דלא תידוק שוב דברי העכו"ם כאין וניתרת רק ע"י הגט וכי תימא א"כ לא תחלוץ כלל ז"א דמהיות טוב אין מונעין מה שבידינו לעשות ואי מחששות שכ' בתשו' מהרי"ט הנ"ל זה ליתא דבשלמא אם צריך דוקא חליצה שפיר י"ל דאין נותנים משום הך גזירות שבמהרי"ט אולם אם מדינא האשה מותרת ורק ליתר שאת ולחומרא בעלמא נותנים גם חליצה מי יאסור עלינו ולא שייך בזה גזירה כי הוא דבר שאנו עושין לחומרא בעלמא ותו דהנ"ב יפה כתב דלא שייך לאסור אשה לעולם משום חששא קלה ומה שאסרו בהלכה (חמותו) [צרתו ביבמות קי"ט ב' שמא יהא הוולד בן קיימא וצריכה כרוז לכהונה] משום שרוב נשים מתעברות ודבר קל להוודע משא"כ בכמות נ"ד ודאי לא חיישינן ומה שאינו חוזר השכ"מ בשעמד משום חששא [עיין גיטין דף ע"ג א'] היינו דרבנן תקנו כן וא"כ שוב גומר השכ"מ לגרש לגמרי אבל לענין משום שיאמרו יש גט לא"מ הוא דבר קשה לחדש ולכן יוצאה בגט וחליצה וכמבואר בנ"ב שם ובפלפולו עיינתי והרבה יש לפלפל בדבריו אולם אין כחי להעתיק הדברים שבלב ורק זאת אנקוט בקצרה מ"ש דחזקת היתר של אשה מתחיל רק לאחר שדייקא ומינסבה וזה נגד פשטות דברי הש"ס [יבמות קי"ז ב'] דבהתירוה להנשא בחזקת היתר עומדת וד"ל כתבתי זאת להודיעו כי עיינתי בפלפולו וכי ישר בעיני דרך חכמה והי' שלום כנפש ידידו דבש"ת ג' מרחשון תרכ"א הק' חיים הלברשטאם
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |