שו"ת דברי חיים/ב/אבן העזר/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ב אבן העזר כז

סימן כז

לש"ב הרב המאה"ג חתן הרב המגיד הקדוש דק' טרוסק ברוסיא:

שאלה כהן א' נשא אשה ולא איתדר עמה מכמה טעמים אשר לפי הנראה שמותר לו ליקח אשה אחרת עלי' אך אעפי"כ לא מילא לב האדם להתיר זה עד שדיין א' הורה לו שמותר לו לגרשה בע"כ ועשה כן אך הגט נמצא פסול וכיון שהוא כהן אסורה ג"כ לחזור לו ונמצא קרח מכאן ומכאן ונשאלתי אם יש למצוא מקום להתיר לו באיזה אופן לישא אשה אחרת כי הוא עדיין רך בשנים ולא קיים המצוה:

תשובה מקודם נראה לברר אם הוראת ב"ד הוי אונס או מזיד היינו אם עשה עפ"י הוראת חכם והנה ידוע דברי הרשב"א בתשו' שבעושה עפ"י הוראת חכם הוי אונס ומביאו רמ"א ז"ל בסי' י"ז בסופו והט"ז ז"ל חלק עליו והרבה אחרונים [עי' בטו"ז שם ובתשו' שבו"י ח"א סי' ס"א] והקשו על הרשב"א ז"ל שמביא ראי' שהוראת חכם הוי אונס מהא דמיכל בת שאול היתה מותרת לדוד הא י"ל שהי' עפ"י נביא שלא בא עלי' ותו הק' בס' עצי ארזים [בס"ס הנ"ל] דהאיך אמר ר"י [בסנהדרין י"ט ע"ב] שלקח דוד מירב ומיכל ואר"י שלאחר מיתת מירב נטלה [למיכל] הלא הוא קידש למיכל בעוד שאול קיים כדכתיב בקרא ואז עדיין היתה מירב קיימת [ואיך חלו קדושי מיכל בחיי מירב אחותה ע"ש] ומה שתירץ דקידשה לאחר שתמות אחותך וכר"מ הא לר"י ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל וגם קשה מאוד בעיני לומר שנשאת בעבירה וכאשר בדעת הב"מ ז"ל שנישאת באיסור שידעה שאסורה לעלמא ומ"מ נשאת וח"ו לומר כן על שאול המלך שכבן שנה שאול במלכו וח"ו לומר שהשיא א"א לזר ח"ו לומר כן וגם כל הסוגי' שם כולה מוקשה וז"ל הש"ס סנהדרין פ"ב (י"ט ע"ב) שאלו תלמידיו את ר' יוסי האיך נשא דוד שתי אחיות בחייהן א"ל מיכל אחר מיתת מירב נשאה ר"י בן קרחה אומר קידושי טעות הי' לו במירב שנאמר תנה לי את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים מאי תלמודא אר"פ מיכל אשתי ולא מירב אשתי מאי קידושי טעות דכתיב והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וגו' אזל קטלי' א"ל מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה א"מ אזל יהבה לעדריאל דכתיב ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד וגו' א"ל אי בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים אזל אייתי לי' א"ל מלוה ופרוטה אית לך גבאי שאול סבר מלוה ופרוטה דעתי' אמלוה ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה עכל"ה יעו"ש והנה לענ"ד זה פי' הסוגי' דהנה כתבו כל האחרונים לר"י שהשיאה בעבירה דהיינו שדוד קידש למירב בהנאת [מחילת] מלוה ולכן לדידן מקודשת והוי נשואי עבירה לעדריאל. [וכ"ז אליבא דאמת אבל שאול וב"ד הי' סוברים דגם בהנאת מחילת מלוה א"מ לכך השיאה לעדריאל ע"ש מהרש"א בח"א ובעצי ארזים הנ"ל עכ"ה] והנה לפענ"ד דבאמת לא מהני [כאן] גם במחילת מלוה וגם לדידן לא היתה מקודשת מירב לדוד דהנה במקדש בהנאת מלוה מבואר בב"ש [סי' כ"ח סקכ"ה] שלא מהני מה שמקדש במחילת מלוה דמ"מ אינו נותן לה כעת מידי ולכן צ"ל בהאי הנאה שמואל לה וההנאה הוי שוה כסף תיכף והנה בזמן ההוא שהי' שאול וב"ד סוברים [דמלוה ופרוטה דעתי' אמלוה ממילא] דאפי' בהנאת מחילת מלוה א"מ משום דדעתו אגוף המלוה והמקדש במלוה א"מ וא"כ לפי"ז בודאי הי' שאול צריך להחזיר לו החוב דהא לא מחל רק אדעתא דקידושין וכיון שהם פוסקים דא"מ לדוד צריך שאול להחזיר לו המלוה וכ"מ בש"ס [גבי קדושי מיכל] דא"ל שאול מלוה [ופרוטה] אית לך גבאי אלמא דצריך להחזיר לו המלוה אף שכבר מחל לו המלוה על קדושי מירב] כיון דא"מ והנה לפי"ז אין הנאה כלל לשאול במחילת המלוה כיון שלדעת שאול צריך להחזיר לו המלוה א"כ אפי' לדידן דס"ל בהנאת מחילת מלוה מקודשת מ"מ צריך עכ"פ להיות לו הנאה אבל במחילת מלוה לחוד א"מ רק בהנאה שיש לו עתה שמחל לו הנאה זו שוה פרוטה א"כ ב"ד של שאול שסברו שא"מ וממילא ג"כ החוב אינו נמחל שלא מחל רק אדעתא דקידושין וא"כ לא הי' לו לשאול הנאה כלל במחילה זו [אף שעפ"י אמת נמחל משום דמקודשת מדינא מ"מ לסברתם דא"מ לא נמחל ולא הוי לי' הנאה עכ"פ עכ"ה] ומש"ה אפי' לדידן א"מ כיון שליכא אז בשעת קידושין הנאה כלל. אך י"ל דכ"ז למאן דס"ל יש ברירה וא"כ נתחייב לדוד למפרע דהא לא פרט שאול רק מי שיכה דזה תלוי בברירה כידוע וא"כ הוי החיוב תיכף והמחילה לאח"ז שמחל דוד וקדשה בהנאת מחילה וא"כ להסוברים דבהנאת מ"מ ג"כ א"מ ממילא הי' שאול צריך לשלם חיובו לדוד וא"כ לא הוי הנאה כלל מחילתו של דוד כיון דל"מ כלל אך אם נימא דאין ברירה ולא נתחייב שאול רק מאז שהרג לפלשתי וא"כ דוד שקדשה מקודם בהנאת מחילת מלוה הוי כאומר א"א בחיובך עושר גדול והאומר במתנה א"א בנתינתך בטל המתנה למפרע וא"צ ליתן כלל ומש"ה גם שאול הי' פטור מליתן אפי' א"מ דהא דוד לא רצה כלל במתנת מעות [ואף שהי' רק אדעתי' דקדושין מ"מ כל שמחל החיוב ונסתלק ממילא לא התחיל החיוב כלל] ולכן באומר בהנאת מחילת החיוב שלא יזכה בו כלל שפיר הוי לדידן קידושין דבאמת הי' חייב לו ליתן והנאה הוא לו לשאול שפטרו מחיובו לכל הדיעות וא"כ יש לו לשאול הנאה ורק שאול וב"ד היו סוברים שגם בהנאת מ"מ דעתו אמלוה ולכן לדידן באמת הוי קידושי מירב קידושין (והנה ידוע דדין ברירה הוי ספק ולכן לפמ"ש אם יש ברירה א"כ נתחייב לדוד מכבר דהא הכרוז הי' קודם ביאת דוד להמחנה וא"כ כיון שכבר נתחייב לא מהני המחילה אם אינה מקודשת וא"כ להב"ד של שאול המלך ע"ה דא"מ א"כ צריך לשלם העושר ולא הי' כלל הנאה במחילה אבל למ"ד א"ב ולא נתחייב שאול בעושר [רק] בעת שהרג דוד לפלשתי ואז כבר מחל דוד החוב ואמר אי אפשי בהעושר ובהנאה זו תתקדש לו מירב בודאי לדעת שאול וב"ד דא"מ מ"מ העושר לא נתחייב שאול כלל ליתן לדוד דהא קודם שהתחיל החיוב אמר דהע"ה א"א בחיובך וכיון דלא התחיל החיוב בודאי פטור שאול מהחיוב אפי' אם א"מ יעוין בכריתות [כ"ד ע"ב] גבי א"א בה [נ"ל דכוונתו להביא ראי' מהא דאמרינן דאליבא דרשב"ג דאמר הוכיח סופו על תחילתו הדרא למרא דכי יהב אינש מתנה אדעתי' דלקבלי מני' ע"ש ולכאו' למ"ל לטעמ' דכי יהב אינש דכיון דאמרינן דהוכיח סופו על תחילתו והוי כלא רצה בו תיכף בשעת נתינה א"כ ממילא נשאר ביד מרא קמא דהרי גם ר"ל ל"א רק לאחר שכבר בא לידו ואלא ע"כ דנהי דהוכיח סופו ע"ת מ"מ לר"ל דא"א בה הוי הפקר מ"מ י"ל דשפיר גם מתחילתו הית' כוונתו שמפקירו וא"כ למה נשאר ביד מרא קמא דהא דאמר א"א היינו רק באופן שיהי' הפקר א"ו כיון דעכ"פ הוסע"ת דלא רצה לזכות בו אפי' שהי' ע"מ מ"מ ממילא לא התחיל המתנה דכי יהיב אינש רק אדעתי' דלקבלו מני' וכיון שס"ס אינו רוצה בו לא התחיל המתנה וממילא לא יוכל להפקירו וה"נ דכוותי' אף שסילק עצמו מהחיוב רק אדעת קדושין מ"מ כל שנסתלק ולא רצה בהחיוב לא התחיל ממילא החיוב דכי מחייב אינש רק אדעתי' דלקבלו ולכן אפי' א"מ לפי סברת שאול וב"ד מ"מ פטור מהחיוב ודו"ק עכ"ה] וא"כ כיון שבין אם מקודשת פטור מהעושר ובין אם א"מ פטור שפיר הוי לשאול הנאה המחילת החיוב וא"כ לדידן דפסקי' בהנאת מ"מ מקודשת היתה מירב מקודשת לדוד דהא קדשה בההנאה שהי' לשאול מהפטור דהא ב"כ וב"כ הי' חייב עושר גדול ופטרוהו במה דאמר א"א בה אבל אם נימא דיש ברירה ונתחייב מקודם לדוד מאז בשעת הכרוז נתחייב שאול למפרע העושר הגדול א"כ הי' צריך רק למחילה מדוד והמחילה לא הי' רק באופן שתהי' מירב מקודשת לו ואם אין ממש בקידושין לא נמחל העושר כלל ומש"ה לא הוי לשאול הנאה במחילת המלוה לדעתו ודעת הב"ד שלו דהא לא נפטר כלל מהחיוב כנ"ל משא"כ אם א"ב דאז לא התחיל החיוב כלל באמור דוד א"א בחיובו ומש"ה שפיר הו"ל לשאול הנאה ומקודשת לדידן בהנאה זו) וידוע דדין ברירה ספק הוא וקיי"ל בספק דין גבי קידושין כיון דהי' לה חזקת פנוי' דעכ"פ לא תצא כמבואר בב"ש סי' (ל"ו) [ל"א סק"י] וא"כ מש"ה לא עשה שאול איסור בנתינתו לעדריאל דהא אפי' להסוברים בהנאת מ"מ מקודשת מ"מ אם (אין) [יש] ברירה ליכא הנאה כלל ואי דהוי ס' לדינא גבי ברירה לזה עכ"פ לא תצא ולא עשה אדונינו שאול המע"ה שום איסור [אפי' אליבא דהאמת] וכוונת הגמ' שהי' בעבירה משום ספק איסור לכתחילה אבל ח"ו בדיעבד אין כאן איסור כלל ולכן הבנים כשרים ואם ח"ו הי' באיסור ממש כאשר הבין הב"מ קשה האיך חשב הפסוק את בני עדריאל שניתנו ליהרג [אף שהי' בני מלכים כדי לקדש ש"ש שאמרו שהרגו בני מלכים מפני שפשטו ידיהם בגרים גרורים כמבואר ביבמות ע"ט ע"א] הלא בלא"ה פסולים המה (ואי שכיח) [וא"ש] שנתנם להריגה א"ו כשירים באמת היו. ובזה א"ש מה דאי' בש"ס שפלתי בן ליש נעץ חרב בינו לבינה וזה קשה דאם לסברתו אסור כדעת ב"ד של דהע"ה א"כ למה עבר על יחוד א"א ובחדא מטה ולמ"ל הנסיון הזה באיסור יחוד אך לפמ"ש א"ש דהנה אם הקידושין של מירב לא הוי קידושין תפסי קידושי מיכל אבל אם קידושין מירב הוי קידושין ממילא של מיכל לא הוי כלום דאין קידושין תופסין באחות אשה והנה לפמ"ש לעיל קדושי מירב הוי ס' קידושין משום ברירה ובדיעבד ל"ת והבנים כשרים דאוקמה אחזקת פנוי כנ"ל אבל מ"מ בודאי דספק קידושין תופסין בה במיכל אחותה] דדלמא (א"ב) [י"ב] ולא הוי כלל מחילה ואין מירב מקודשת וממילא תופסין קידושין במיכל והנה מבואר בכ"מ [פ' ז' מה' אישות ה' ט"ו] דכל היכי דתפסי בה קידושין מספ' השתא יוכל לקדשה לאחר מיתת אחותה בודאי יעוין במל"מ [פ' ט' מה"א ה' ו'] ומש"ה [י"ל דבאמת] קדשה דוד למיכל אחר שתמות מירב [וכמו שכתב בע"א] ולאחר מיתת מירב היתה קידושי מיכל קידושין ולכן לבעול את מיכל לא הי' פלטי בן ליש רשאי [לדעת דוד דקדושי מירב הי' בהנאת מחילת המלוה א"כ לא נשאר המלוה על קדושי מיכל ואפי' אם מירב לא הית' מקודשת די"ב כנ"ל ונשאר המלוה כנ"ל מ"מ מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה אבל שאול וב"ד סברו דכיון דספק מלוה יש כאן א"כ דעתי' גם אספק מלוה וא"מ עכ"ה] דספק שמא תמות מירב באמצע הביאה ויחולו קידושי מיכל ובא על א"א אבל יחוד מותר דהא [שמא] מת ל"א ואי שמא תמות באמצע היחוד מ"מ ביחוד אינו אסור רק יחוד עם א"א אבל מספק אינו אסור ליחד עם אשה שמא תהא מקודשת דא"כ הי' איסור יחוד פנוי' מה"ת ביש לה אב והיא נערה שמא יקדשנה אבי' וזה לא שמענו א"ו דלא אסרה תורה רק יחוד א"א ממש ומש"ה לא נזהר פלטי רק מאיסור ביאה שמא תמות מירב באמצע ביאה וא"כ שפיר לר"י נשא דוד מירב ולא הוי אחות אשה למיכל דמיכל לא נתקדשה רק לאחר מיתתה וגם לא נאסרה משום ביאת עדריאל דהא הוי ס' לכ"ע ואוקמא אחזקת פנוי' ואינה אסורה כלל ולאחר מיתת מירב נשא את מיכל וקשה הא גם לאחר מיתת מירב שהיתה אצל פלטי ואזי בודאי הוי קידושין לפי פסק ב"ד של דהע"ה וא"כ אסורה לבעל א"ו כיון שפלטי עשה ע"פ ב"ד הוי אנוסה ושרי' [א"ה יש כאן איזה דילוג וחסרון. והנלע"ד דכוונתו ליישב בזה קו' המפורשים הנ"ל על הרשב"א ז"ל דהא הכא הי' ע"פ נביא. והוא דמזה גופא דידענו ע"פ נביא שייחד עמה ונעץ חרב בינו לבינה שלא לבעלה הוכיח הרשב"א ז"ל דהוראות ב"ד הוי אונס עפ"ד הקודמים בישוב זה דקידש למיכל לאחר מיתת מירב. והנה לכאורה קשה לפ"ז אכתי למה נזהר לבעלה הלא כשקדשה פלטי הית' פנוי' וחלו קדושין שלו ונפקע ממילא קדושי דוד אף לאחר שתמות מירב כמבואר הדין בקדשה לאחר שלשים ובא שני וקדש בתוך שלשים בקדושין דף נ"ט וברמב"ם וש"ע אך ל"ק דפלטי ומיכל לא נתכוונו בקדושין רק עפ"י דעת שאול וב"ד שא"מ כלל לדוד אבל אדעתי' דב"ד של דוד שמקודשת לו לאחר מיתת מירב אדעתי' דהכא לא קדשה כלל כדי שלא להפקיע קדושי דוד וכאן דחשו לסברת דוד וב"ד שפיר דלא בעלה דשמא תמות מירב באמצע הביאה וחש לסברת דוד וב"ד דתהי' אז מקודשת לדוד דאדעתי' דהכא לא קדשה ונמצא בא על א"א אך דא"כ הדרי קו' לדוכתא דכיון דביחוד לא הי' נזהר אם כן אם תמות מירב באמצע כמו שחש לזה ע"כ תהי' מופקעת מדוד דהרי תהי' אז תחת פלטי ביחוד לשם אישות דאז תהי' אסורה על דוד דפלטי ומיכל לא ידעי ונחתי לזה שהכתוב והנביאה תעיד עליהם שלא בעלה וא"כ ע"כ תהי' אסורה על דוד ותהי' מופקעת ממנו וא"כ ע"כ דנחית אדעת' שתהי' מופקעת מדוד וא"כ כמ"כ הי' לו לבעלה ע"י הקדושין שלו ואיך שוב הית' מקודשת לדוד כיון שקדושי פלטי קדמו לא חיילו הקדושין שלו דאין לומר דאדעתי' שתהי' מופקעת מדוד לא קדשה פלטי דהרי ע"כ נחית לזה שתהי' מופקעת ממנו ע"כ ע"י היחוד שמא תמות באמצע ואלא ע"כ נשמע מזה דהוראת ב"ד הוי אונס וע"כ אף אם תמות מירב באמצע היחוד לא תאסר על דוד אף שלא יעיד עלי' הנביא משום דעשו עפ"י הוראת ב"ד וממילא דקדושי פלטי לא חל דאדעת' דתהי' מופקעת לא נחתו לקדשה ושפיר דלא בעל אותה דנמצא בעל אשת איש וא"ש הכל על נכון וגם שאול לא נכשל בשום איסור ועבירה דקאמ' הגמ' היינו משום דעכ"פ הי' חשש ביאה של איסור כנ"ל ודו"ק עכ"ה] ובזה סרו כמה קושיות מסוגי' זו עכ"פ יצא לנו מזה שהוראה הוי כאונס וכ"מ בירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל וא"כ גם בנ"ד הוי זה אונס מה שעשה עפ"י ב"ד לגרש בע"כ ולפי"ז עתה שנשאר קרחה מכאן ואשה המתגרשת אינה ראוי' לו בודאי בכה"ג לא גזר רגמ"ה ז"ל ומותר להתיר לו לישא אחרת וכמבואר בתשו' הב"ח ז"ל [סי' צ"ג] דבכ"מ דאיכא טעם גדול להתיר מתירין עפ"י מאה רבנים דכן הי' דעת הגאון ז"ל בעצמו בעשיית החר' יעו"ש ולכן לפענ"ד מותר בהתרת מאה רבנים אם הב"ד יתרו בהאשה שתקבל גט וכתובה ברצון ולא תשמע לדבריהם יתירו לו הב"ד ליקח אשה אחרת והנה אפי' אם הי' ספק אם זה נקרא אנוס וכאשר כתב הב"ש ז"ל שסברת הרשב"א ז"ל אינו מוחלט מ"מ נגד החר' בספק נמי מותר וכדברי הב"ש בסי' א' [סקכ"ג] דידוע דהתקנה אין בה דין חר' כלל ובמחכ"ת הרבנים שלפנינו שהי' עולה על דעתם שחרם זה הוי דאו' וגם בתשו' ח"ס [אה"ע סי' ב'] מבואר דהוי דאו' יעוין בכנה"ג על אה"ע ובס' בעי חיי אך באמת לנו האשכנזים ידוע דאין חומר כלל על תקנת רגמ"ה שכ"מ במרדכי (יבמות) [בהגהת פסקי מרדכי כתובות סי' רצ"א] שהקשה על חבירו שדימה תקנת רגמ"ה לתקנת חכמי הש"ס וכתב שבאמת תקנה קלה היא כמ"ש הב"ש ומי בקי בתקנה זו יותר מחכמי צרפת שהם חדשו התקנה כמבואר בתשו' מהר"מ מינץ ז"ל [סי' ק"ב] וכמעט הי' זה בימי הגדולים שבמרדכי והם היו יודעים אופני התקנה על בורי' וכתבו שהיא תקנה קלה בודאי כן הוא וא"כ אם המורה הוא מפורסם למורה הוראה ומורה בקהלה בודאי מותר לישא אחרת עפ"י מאה רבנים לאחר התראה שתקבל גט וכתובה כנ"ל. אחר כתבי זאת ראיתי בס' ברכי יוסף שכתב שצריך דוקא ב"ד הגדול והנה מה שהביא בשם כה"ג סי' י"ז שם לא מצאתי ואדרבא משמע שם שכל ב"ד סגי ונקרא הוראתם כאנוס לענין זה ורק ברדב"ז חלק ב' סי' ל"ט כתב שאם יש גדול מהם אינו מקרי אונס דהו"ל לשאול מב"ד הגדול יעו"ש ובאמת לא הבנתי דהא בזמן קידושי מירב ומיכל הי' שמואל וב"ד קיים והם היו המקבלים ממשה רבינו ע"ה כמו שמנה הרמב"ם ז"ל וא"כ למה כתב הרשב"א ז"ל דהי' אנוס עפ"י ב"ד דהא תיכף במחלוקת שאול ודוד הי' להם לשאול מב"ד של שמואל אשר מהוראתם לא סר כמו שעשה עמשא ואמר הא שמואל וב"ד קיים וא"כ לא היו אנוסים כלל א"ו כיון שהי' פשוט הדין בעיני ב"ד של שאול לא שאלו כלל ואפ"ה מקרי אונס עפ"י ב"ד ולכן לדעתי הדין פשוט כמ"ש כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד יסכימו עמי שני גדולי הדור אמתים והי' שלום. ה' ז' כסלו תרכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף