שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/צו
< הקודם · הבא > |
שו"ת דברי חיים א אבן העזר צו
שאלה איש אחד נשא בתולה ונמצאת מעוברת מקודם כמה חדשים קודם הנשואין וילדה בן ונתגדל ואחר כך מת האיש ונשתדכה האלמנה לכהן ומיחו בידה מחמת חשש שהיתה בכפר בשעת זנותה שקודם הנשואין ורוב פסולים אצלה וגם כי יש אחים לבעלה הנפטר והיא זקוקה ליבם ואמרה האשה שמבעלה נתעברה קודם הנשואין. והנה גבו הב"ד עדות אם נשמע איזה דבר מזה ותורף הגב"ע שע"א אמר שראה שקודם הנשואין בעודה משודכת לו להבעל הנפטר ראה העד שהי' ביניהם חיבה של חיבוק ונישוק וגם העיד שלאחר הנשואין שנתוודע שהיא מעוברת אמר לו העד למה תתייחד עמה דרך חיבה והשיב לו הבעל שיודע שהולד ממנו וכן העיד עוד ע"א ששמע מהבעל אלו הדברים זה תורף השאלה:
תשובה הנה הדין מבואר ביבמות (ס"ט ע"ב) וז"ל הגמ' איתמר הבא על ארוסה בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתא דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לה כו' א"ל אביי לעולם אימא לך כל היכי דדיימא מיני' אע"ג דלא דיימא מעלמא א"ר הולד ממזר מ"ט דאמרי' מדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לעלמא ומתני' שהיו שניהם חבושים בבית האסורין איכא דאמרי בבא עלי' כ"ע ל"פ דבתרא דידי' שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הילד שתוקי [וכו'] א"ר מנא אמינא לה כו' א"ל אביי לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מעלמא אע"ג דדיימא מיני' א"ר הולד ממזר ומתני' בלא דיימא כלל עכ"ל ופסק הרמב"ם ז"ל [פט"ו מה' איסורי ביאה ה' י"ח] כלישנא קמא לחומרא כרבא דבעי תרתי למעליותא בא עליה ולא דיימא מעלמא והרא"ש והרשב"א ז"ל [הובא בב"ש סי' ד' ס"ק מ"ח] פסקו דסגי בבא עלי' אפי' דיימא מעלמא אך כ"ז לענין הכשר הולד אבל לענין לפוטרה מיבום כתב הרמב"ם ז"ל [בפ"ג מה' יבום וחליצה] דבכל גווני אינו פוטר מיבום וחולצת ולא מתיבמת ובסתירת דבריו דמ"ש מלענין ירושה שיורשו כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופא וגם שאוכל בתרומה אם הוא כהן דשדינן הולד בתר הבועל אם לא דיימא מעלמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מתרומות [ה' י"ד] ולמה לא יפטור מיבום. והנה הב"ח ז"ל [בסי' קנ"ו באה"ע] מחלק דלענין דרבנן (נאמן האב לומר) נאמן הבועל ואין חוששין שזינתה גם עם אחרים ולענין דאורייתא חיישינן וכן פסק הב"ש [בסי' קנ"ו ס"ק ט"ו] ודעת הש"ע והרמ"א ז"ל [שם] ג"כ דאינו פוטר מיבום ולא הביאו שים חולק רק במיוחדת לו הביא הרמ"א ז"ל וי"א דפוטר וא"כ ודאי אין בידי להקל נגד הש"ע והרמ"א ז"ל לכתחלה הגם שהאחרונים ז"ל המציאו קילות מ"מ מי שיבין דרכי הוראה ידע שאין כח לחלוק על הש"ע לכתחלה. אך כ"ז אם הי' הדבר ברור שבא עלי' אך בנ"ד שאין ידוע שבא עלי' כ"א מטעם הודאתו שאמר שמש"ה מתייחד עמה שהולד ממנו בכה"ג כ"ע מודים שאפילו אם נישאת תצא כאשר אבאר בעזהי"ת. והוא בהבנת מחלוקתן של הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ז"ל דהנה בש"ס מבואר דלכ"ע בלא דיימא מעלמא והוא בא עלי' דשדינן בתר הבועל ולמה ליבום לא יפטר. והנה נלע"ד כך דז"ל הרמב"ם בפ"ח מתרומות הל' י"ד מי שנישאת לכהן שוטה או שאנס אותה או שפיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה ואעפ"י שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין הוא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עלי' והוא שלא יצא עלי' קול עם אחר אלא הכל מרננין אחרי' בזה הכהן עכ"ל ומדקדק מזה הרב מהרי"ק דצריך דוקא שמלבד הביאה שידעינן שבא עלי' צריך ג"כ שדיימא ממנו ולא מעלמא דזה הוי כמיוחדת לו אבל אם אינה דיימא לא תלינן לי' בהבועל הגם שאביי מתרץ הגמ' בתירוץ בתרא דמתני' בלא דיימא כלל הלא הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא קמא דרבא דבעי תרתי יעו"ש במהרי"ק. והנה לפ"ז א"ש דבהל' יבום דאיירי בסתם ביאה ולא בדיימא מיני' מש"ה אינו פוטר מיבום דהא תרתי בעי בא עלי' ודיימא מיני' אבל בלא דיימא כלל אינו פוטר וגם בתרומה אינו אוכל בכה"ג אך לכאורה קשה דלמה מחלק בין הפרקים דביבום ביאר הדין בלא דיימא מיני' ובהל' תרומות ביאר הדין בדיימא אך באמת לק"מ כי בהל' יבום בא להשמיענו שגם באשת איש נאמן לומר זה בני לחלוץ ולא לייבם דז"ל בהל' יבום פ"ג הל' ד' מי שזנה עם אשה בין פנוי' בין א"א ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת עכ"ל ובא להשמיענו שגם דרוב בעילות תולין בבעל מ"מ נאמן לאוסרה ליבום כמ"ש הה"מ ז"ל שם וכיוצא בו איירי בפנוי' דעכ"פ אינה מיוחדת לו דהיינו דיימא מיני' ומש"ה אינו פוטר דבכה"ג בתרומה אינו אוכל רק בדיימא מיני' ולא מעלמא ויותר י"ל דמש"ה סתם בה' יבום ולא ביאר הדין בפניי' בדיימא מיני' ולא מעלמא שהוא ממש לכאורה דין שמבואר בש"ס יבמות הנ"ל די"ל דלענין יבום לא מהני דיימא דהנה באמת בדיימא הוא רק מכח חזקה כיון דדיימי מיני' ולא מאחריני לא חיישינן לאחר כמ"ש בלשונו ז"ל [בה"ת] חזקה [הרי הולד בחזקת זה שבא עלי'] אבל לענין יבום שאדרבה היא בחזקת ליבום לאחים ובידוע שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לו בנים דאוקמי חזקה דליבום נגד החזקה שמחזיקים מחמת הדיימא מיני' שהולד ממנו וא"כ מש"ה גם אם דיימא מיני' לענין יבום עדיין מוקמינן חזקה נגד חזקה דזקוקה ליבום והוי כלא דיימא מיני' דלענין תרומה. ובאמת כעין סברא זו כתב הח"ץ ז"ל בתשובה [סי' מ"ד] לחלק דלענין יבום אין החזקה של ולד מועיל לפטור ליבמה מיבום ובאמת דברי ח"ץ ז"ל מדוקדקים בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' יבום הנ"ל דכוונתו דמעולם לא הי' לולד חזקה לפטרו מיבום ובשלמא לענין תרומה מחזקי' הולד אחר מי שידעינן דנבעלה לו ודיימא מיני' אבל לענין יבום אין הולד מוציא מחזקת זקוקה ליבום דהעמד חזקה נגד חזקה ובחנם השיג עליו האבני מילואים [בסי' ד'] מפט"ו מאיסורי ביאה דשם באמת מהני בלא דיימא מעלמא יעו"ש בא"מ ותבין וכ"ז הוא דעת הרמב"ם ז"ל אך הרא"ש והרשב"א ז"ל סברי כלישנא בתרא דכיון דהוא ודאי בא עליה אפי' דיימא מעלמא נאמן דלא חיישינן כלל לאחר כיון דידעינן דהוא בא עלי' לא חיישינן למאי דדיימא מאחרים מספק ומש"ה גם ליבום פוטר. אך כ"ז הוא בבא עלי' וידוע בעדים אך בהודאת פיו לחוד קשה מדוע יהי' נאמן נגד חזקת זקוקה ליבום הלא מבואר [באה"ע סי' קנ"ו סעי' וי"ו] דביש לו אחים בעדי' אינו נאמן לומר יש לי בנים ובב"ש [שם סי' קנ"ו ס"ק י"א] כתב דלא מצא חולק. והנה באמת ראיתי בגבעת פינחס [סי' י"ח] התעורר ממש בכל מש"כ ולכן החליט דבהודאת פיו לא מהני לפטור מחליצה אפילו להרא"ש והרשב"א ז"ל יעו"ש אך נוראות נפלאתי שהלא בתשו' הרא"ש כלל פ"ב כתב להדיא דבהודאת פיו שבא עליה פוטר מחליצה ואולי ס"ל להגבעת פינחס דהרא"ש לגרמי' לא ס"ל כהרשב"א ורק ס"ל להרא"ש ז"ל דאפי' נגד עדים נאמן אם יש לו בנים ורק אנן יש לן להחמיר וכן מצאתי להב"מ ז"ל [סי' קנ"ו] אך לפע"ד בהטעם שביש לו אחים דלא מהימן לומר יש לי בנים הוא רק מחומרא כמבואר בב"ב [קל"ה זיל חוש לה ע"ש] וכיון שאינו רק מדרבנן לחוד שוב בדיימא מיני' זולת הביאה שדינן בתרי' כיון דלא דיימא מעלמא וכמ"ש הב"ח ז"ל מביאו הב"ש בסי' [קנ"ו ס"ק ט"ו הנ"ל] והנה לפ"ז נחזי אנן בנ"ד דלא הוי דיימי כלל דמה שראו העדים חיבוק ונישוק זה שכיח בעוה"ר בחתן וכלה בגלילות האלה ויותר לא נשמע דבר א"כ כיון דבהודאתו לא מהני דנגד חזקת אחים אינו נאמן לומר זה בני א"כ ממילא אינה נפטרת מחליצה דהא לא דיימי כלל ולכן לכ"ע אסורה בודאי ועוד י"ל דהאיך נאמן שבא עליה הא אין אדם מע"ר ולפי פשטות הש"ס נראה דאפי' מיגו לא מהני משום ענין במקום שמע"ר ויעוין באו"ת בדיני מיגו [אות ק"ה] ובהג"ה (פ"ק) [פ' הגוזל קמא במעשה בפרמא] וכבר הרגיש בזה בגבעת פינחס [סי' ז'] וכתב די"ל דאומר מותר ושוגג ובאמת ז"א דידוע לכל אך באמת בנ"ד לא הוי הודאה כלל במה שאמר שמש"ה מייחד עמה ולבו גס בה שהולד ממנו דהנה אמירת זה בני בודאי פשוט שא"צ לאומרה בפני ב"ד רק בפני עדים סגי ולא מהימן לחזור כמבואר בב"ב (קכ"ז ע"ב) וז"ל הגמ' אמר ר' יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי' כעבדא קאמר וחילופי' אבית המכס הי' עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן כו' עד א"ר נחמן ב"י התם דקארו לי' עבדא מצר מאה מאי מצר מאה מצר עבדא מאה זוזי עכל"ה אך עכ"פ מבואר שם שאם יש מקום לתלות אמירתו באיזה אמתלא תולין ומש"ה נאמן לחזור במכס ולאמר עבדי הוא וא"כ ה"נ בנ"ד וכנ"ל שמחמת תאוותו שרצה בה ולהפיס דעת הבריות אמר שממנו הוא ובודאי הי' יכול לחזור בו ולאמר (שבא) [שלא בא] עלי' וא"כ כיון דכל אמירתו לא מהני וגם לא דיימי מיני' כלל ולכ"ע אינו פוטר מחליצה ולית מאן דפליג דבזה אפילו אם נשאת תצא:
היוצא לנו מזה דלכ"ע אפילו אם נישאת תצא בנ"ד והנה שמעתי שהב"ד מק' קראקא התירו אך בלא ספק שלא סיימוהו קמייהו הגב"ע ואם יראו הגב"ע גם המה יאסרו כי כן האמת:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |