שו"ת דברי חיים/א/יורה דעה/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א יורה דעה טו

סימן טו

שאלה רב אחד הוציא כתב על שו"ב מקהלתו וז"ל הכתב גם נשבענו ע"ד המקום וע"ד הרב מבלי לשחוט שום בהמה הן גסה או דקה ער שישלמו מקודם להרב הנ"ל מכל בהמה גסה שנים עשר צ"ל כסף ומדקה ומעגלים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לפי ערך התשלומין מבהמה גסה כנהוג מקדם והשבועה היתה בפועל ממש ואם נעבור על שבועותינו או אחד מאתנו יעבור על השבועה הלז יהי' שחיטת העוברים אסורה כקרבן וכ"ז קיבל כ"א מאתנו בפועל ממש ואסר שחיטתו אם יעבור כקרבן. ואם נשאל על שבועתו או אחד מאתנו ישאל על שבועתו יחול עלינו השבועה מחדש וכן עד עולם ולא יועיל שום התרה בלתי התרת הרב כי השבועה היתה על דעתו וטובתו ויאסור ידינו לזביח' לכל ב"י אם נעבור. וגם אנו נודרין בפירוש כ"א מאתנו בפועל ממש כי אותו האיש שיעבור על השבועה הלז יאסר הנאת דמי השחיטה והנאת בני עיר ק"ק קאלמייא עליו והנאתו על כל בני העיר בקונם ובפירוש האמנינו להרב כי נאמן עלינו כמאה עדים ולא יועיל שני עדות שיעידו בהיפוך דבריו. וכל זה נדר ונשבע כל אחד מאתנו לבדו ע"ד המקום וע"ד הרב בשביל טובה שעשה לנו והשבועה הוצאנו בפה ולראי' באנו עה"ח יום ג' י"ד שבט תר"ט. וע"ז חתמו השוחטים כ"א בחתימת ידו.. עכ"ל וביקש הרב הגאון האבד"ק הנ"ל להורות לאנשי קהלתו משפט השו"ב הנ"ל ואם כי הדבר פשוט שאסורין לכל הדברים שקבלו עליהם אך פן יאמרו איזה מעדתו אשר בעלילה בא עליהם לזה רצונו לחוות דעת משפטי צדק זולתו והנה לאהבת הרב הגאון לא אמנע למלאות רצונו בזה:

תשובה הן אמת כי דבר פשוט הוא לאסור השו"ב בהנאת בני העיר וכ"ש בדמי השחיטה וגם השחיטה בעצמה אסורה לכל ב"י כאשר אסרו בקונם על כל ישראל שחיטתם. אולם פן יאמרו כי מחנפי רבנן אהדדי לזה לא אכחד כל צדדי ההיתר אשר לפע"ד יוכל להמציא בזה ואת כולם ישא הרוח ואם כי אם באנו לפלפל יש בכל אחד מאופנים להאריך בלא שיעור אך לקצר אני צריך רק להודיע קשט דברי אמת שאם כן הוא שהשו"ב חתמו עצמם כנ"ל ועברו הרי המה אסורים בכל החומרות הנ"ל. וזה החלי לברר מה שיש לצדד להיתר. ראשונה שבועה בכתב הנה כבר החליטו כמעט כל האחרונים שאין נאמנים לומר שלא הוציא בפה והבני יעקב בתשובתו שמאד צידד בזכות השו"ב בשאלתו שם מ"מ כתב בפירוש שאין נאמנים לומר שלא קבלו בפועל ממש ורק לאחר כמה היתרים אמר דבר זה לרווחא דמלתא יעי"ש ובפרט בנ"ד שהאמינו את הרב עליהם בודאי שאין נאמנים ובפרט שכבר העליתי ששבועה בכתב נמי לא יצא עכ"פ מידי ספיקא דאורייתא ובפרט בתקנה ונשאו ונתנו בדבר מעיקרא העלה הח"ס [עחי"ד ס' ר"כ סד"ה והנה בנידון] דהוי ודאי שבו' ממש ומלבד זה כיון שהמה חשודים לעבור על כתב מבלי ידיעת הרב להצדיק נפשם טרם יעבורו על הכתב בודאי המה בזוים וקלים ואין להם נאמנות בשו"ב כי מי הוא המורה שהתיר להם וכי גדולי הדור המה להכריע ששבועה בכתב לא מהני ואם איזה מקלי עולם הורה להם היתר לא הי' להם להקל מבלי שאלת פי הרב וכדי שלא יהי' ח"ו חילול השם אלא מסתמא השבועה ונדר קל בעיניהם ומחמת תאוות הקילו ולכן בודאי המה חשודים על כמה דברים שרק חומרא ומנהג להחמיר כמו יתיר כיס ובועא בשיפולי וכדומה חשודים המה בשביל תאוות ממון יקילו בכיוצא בזה והאיך ממנים אותם לכתחלה לבדוק וכיוצא בשחיטה יש חומרות כמו מריטת הנוצות ויצא דם והשוחט למעלה מטבעת הגדולה שהכל רק חומרות ובודאי חשידי ע"ז והאיך נמנע לכתחלה אנשים כאלה על השחיטה אך כ"ז אמינא לפי טעותם ששבועה בכתב אינו כלום ונאמנים המה שלא הי' בפועל ממש מ"מ חשודים המה כנ"ל אולם באמת המה פסולים לגמרי כי אינם נאמנים שלא הי' בפועל ממש נגד חתימת ידם ונגד הרב הגאון וגם כי באמת שבועה בכתב בכה"ג דין שבועה גמורה לו:

ב' בבני יעקב רוצה לומר שמותר בא' עומד על גביו בכה"ג שעבר על השבועה וז"ל (בשאלה סי' ויו דף ר"א) ומעתה ליכא נמי טעמא דחשוד לאותו דבר דכיון דחוזר ושוחט בהשתתפות אחר תו ליכא האי טעמא שהרי ישראל אחר עע"ג עכ"ל. אך באמת לפי הידוע עתה מעשה השו"ב בסירכות בודאי שאין לסמוך בעע"ג וחס להו לאנשי מדינתינו לסמוך על שו"ב שפסול בלתי עע"ג ולכן לא אאריך בזה כי ידעתי אשר בשם ישראל יכונה לא יעקש בזה ובפרט כי בלא"ה אסורים כאשר נבאר להלן:

ג' מה שאסרו שחיטתם בקרבן ע"ז יש מקום לומר דהוי דשלב"ל אך הרמב"ם [פי"ב מנדרים ה"י ע"ש בכ"מ] אוסר בקונם גם שלא בא לעולם וגם כי העלו אחרונים בזה דהוי כבא לעולם דמעשה השחיטה הוא דאסר לא הבהמה כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורק מעשהו היינו כח שחיטתו וזה כמו שהוא בעולם יעויין בבני יעקב שהביא ראי' מקונם תשמישך וכו' ובאמת כי יש להשיב על ראי' זו ששם אסר גופו אבל הכא לא אסר רק שחיטתו הנפרד מגופו וזה אינו בעולם והרבה יש לעיין אם דמי לדירת בית ויעוין במ"ל בזה אך בלא"ה העלו כל האחרונים שאין להקל נגד דעת הב"י [יו"ד סס"י רל"ד] והרמב"ם ז"ל בקונם שאסור אפי' בדבר שלב"ל אך מלבד זה יש לפקפק דהשחיטה הוא דבר שאין בו ממש ולאחריני לכ"ע אינו יכול לאסור דבר שאין בו ממש כאשר העלה בספר בני יעקב (בשאלה הנ"ל דף ר') וז"ל ואשר אני אחזה לי שיש להקל הוא מהטעם האחר שכ' המורה דהו"ל אוסר דשאב"מ שהרי השחיטה גופה אין בה ממש שתאסר עליהם והבהמה אינה שלו כדי שתחול עלה האיסור דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש וכדאמרי' בספ"ק דנדרים אמתני' דפי מדבר עמך רגלי מהלכות עמך ה"ז אסור ורמינהו חומר בנדרים מבשבועות שהשבועות חלין על דשאב"מ משא"כ בנדרים ומשני באומר יאסר פי לדבורי הא לאו הכי לא מיתסר פסקוה כל פוסקי הלכות ודכוותה בנ"ד שאמר שחיטתו אסורה השחיטה אין בה ממש שתחול עלה האיסור ואע"ג דהיינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן צריך שאלה וכדאמרי' בפ"ב גבי קונם שאיני ישן כו' ה"ז בלא יחל דברו ואקשינן מהא דאינם חלין ע"ד שאב"מ ומשני מאי בל יחול מדרבנן וגם לזו פסקוה כל הפוסקים ז"ל ובספ"ק כתב הר"ן דה"ה דהוי מצי לשנויי דחייל מדרבנן אלא דקושטא דמלתא קאמר כו' עד וכבר חילק לזה הרב המורה בטוב טעם ודעת דהיינו דוקא היכי דאוסר על עצמו דאע"ג דמדאורייתא לא חייל על דשאב"מ מדרבנן מיהא חייל כגון האי דקונם רגלי מהלכות עמך פי מדבר עמך דהאיסור ודאי הוא על עצמו שאוסר דבורו עמו דאע"ג דקאמר דבורי עליך קרבן דמשמע שאוסר דבורו על חבירו מ"מ לא מסתבר שחבירו יאטום אזנו שלא לשומעו א"ו האיסור הוא על עצמו אבל היכא דאוסר על חבירו ליכא אפי' בלא יחל אפי' מדרבנן וההוא דכ' הטור בעשייתי עליך כבר תרגמה הרב המורה דמיירי כגון קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך וכיוצא דבההוא נמי האיסור הוא על עצמו. גם אני בע"ד הכרעתי למעלה דעכ"ל דמיירי בכה"ג מטעמא אחריני עכ"ל. אולם באמת דבריו צ"ע בר"ן פ"ב דנדרים (דף ט"ו ע"ב) שכ' וז"ל וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה מששא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסיקי' דהא דומי' דשאיני ישן שאיני מדבר קתני לה ואוקמה רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דילי' דליתי' אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פרי' ורבי' י"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה עכ"ל וגם יש לעיין בדברי התוס' [ריש] נדרים גבי שאיני אוכל וכו' די"ל דבכה"ג הוי דבר שיש בו ממש ולא ידעתי למה מדמי להו בספר בני יעקב הנ"ל בהחלט לדשאב"מ הלא לדברי התוס' הנ"ל יכ"ל דזה הוי דשיב"מ גם עכ"פ אסור השחיטה כנודר לדבר שאב"מ דאסור עכ"פ מדרבנן (לדידי) [לדידי'] ומ"ש הבני יעקב וז"ל שם ועדיין יש לאומר שיאמר דכיון דאוסר על עצמו דבר שאב"מ חל עליו איסור גם בנ"ד יחול האיסור על עצמו דהוא גם הוא בכלל כל ישראל הוא ונהי דלגבי כל ישראל לא חייל לגבי דידי' מיהא ליחול גם להא אמינא דאין כאן בית מיחוש שהרי עיקר כוונתו באיסור זה הוא לקנוס עצמו כשיאסר על כל ישראל וכיון שלא נאסור עליהם מה"ת שיאסר עליו והרי הוא אין כוונתו לאוסרו עליו אלא על כל ישראל ואנן סהדי דאי הוה ידע דלא חייל לא הי' אוסרו כלל ודמי לנדרי שגגות ומה גם בדבר שאב"מ דמדינא לא חל דכיון דלא חל על כל ישראל לא חל עליו והוי נדר שהותר מקצתו זה אינו בנ"ד דהתם הוי העיקר משום תקנה וי"ל שפיר דאם יהי' מותר לבני העיר לא יועיל כלום מה שאסור להם אבל בנ"ד דהוא דרך קנס בודאי סגי גם בזה שיהי' אסור להם שחיטתם וא"כ לא שייך בזה הותר מקצתו כמבואר בהרבה אחרונים יעוין בנתיבות משפט על ר' ירוחם ושער המלך [ה"נ פי"ב ה"י] אך אכתי י"ל כיון שהר"נ ז"ל [נדרים ל"ה א'] מסופק בקונם שמעל אם יוצא לחולין א"כ כיון שעברו בשוגג הותר הגם שמספקא לי' יש לומר דמצרפי' דעת האומרים דקונם נמי לא מהני בדבר שלא בא לעולם. אך י"ל דשחיטתו אינו דבר גשם אחד שנימא שיצא לחולין רק כל שחיטה בפ"ע:

ד' מה שנכתב בהכתב ויאסרו ידינו לזביחה לכל ב"י ע"ז יש לכאורה לפקפק דהוי רק איסור וכוונתם רק לאסור כדבר האסור אבל לא בקונם דבאמת כבר סיים השבועה דכן משמעות הלשון כי אחרי הודיע תוכן השבועה ושהי' ע"ד הרב ושלא יועיל היתר לאח"כ שוב אסרו ידיהם וי"ל דזה לא הוי בקונם רק באיסור וכ"כ בהדי' בס' בני יעקב הנ"ל שם וז"ל אמנם ראיתי להרב המובהק הפוסק נ"י שכ' בסוף תשובתו ומטי בה להתיר מטעם דמה שכ' בכת"י ואם אעבור שחיטתי פסולה אינו מעיקר נדרו וקבלתו אלא עד מה שכ' כ"ז קבלתי עלי כו' נשלם הנדר ומ"ש אח"כ ואם אעבור כו' הגוזמות ואיומים הוא לבל יעבור ודומה למ"ש מהרימ"ט ח"ד סי' מ"ח על שוחט שעבר על השבועה שמותר לאכול משחיטתו את"ד הרב המורה. והנה במ"ש דמ"ש אם אעבור כו' אינו מעיקר הנדר בהא ודאי דינא קא משתעי דהכי מוכח לישנא שאמר מודה אני כו' איך קבלתי עלי בנדר וקונם כו' וקאמר בתר הכי כ"ז קבלתי עלי בנדר וקונם משמע שעד כאן נשלם עיקר הנדר ומ"ש אם אעבור שחיטתי פסולה הוא קנס שקונס ע"ע אם יעבור ולא קאי אנדר וקונם דלעיל ומוכח נמי הכי כמ"ש בלשון הכת"י מודה אני איך קבלתי עלי כו' ולשון זה משמע שאין מקבל עליו עכשיו הנדר אלא הוא מודיע איך קבל לשעבר בנדר וקונם וכו' עכ"ל. ושם לעיל כ' וז"ל ומעתה יש מקום לחלק הרבה בין אוסר הדבר מחמת עצמו לאוסר מחמת קנס דאוסר מחמת עצמו הרי עינינו הרואות דכוונתו לאוסרו עליו וכיון שכן אף דלא אמר אלא אסור עלי הוי כאלו אמר קרבן אלא דלישנא הוא דאתקל לי' והא ודאי כוונתו לאוסרו באופן המועיל ומש"ה מהני האי לישנא בין לאסור ע"ע בין באוסר על אחרים דבאוסר על אחרים כיון שכוונתו לאסור אותו דבר עליהם בין מחמת שנאה או משום סבה אחרת ודאי דרוצה לאוסרו באופן המועיל וכאלו אמר בפי' כקרבן אבל באוסר מחמת קנס ואומר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה כו' איך נאמר שכוונתו כאלו אמר כקרבן והרי אין כל כוונתו לאסור על אחרים מחמת עצמו של דבר מחמת שנאה או מפני שרוצה לאסור אותו עליהם אלא אדרבה קנס הוא שקונס על עצמו שלא יהנה ישראל מיינו ולא ינהגו בו מנהג יהודי וא"כ איך נגמרו דבריו שהוא כאלו אמר כקרבן והרי האי גברא לאו מדין אוסר על אחרים אתי עלה כדי שיאמרו שתכלית מבוקשו הוא שיהי' אסור על אחרים ובאופן המועיל קאמר אלא אדרבה הוא לזרז עצמו מכוין שאם לא יעשה אותו דבר קנס הוא לו שלא יהנה ישראל מיינו כאלו כבר יצא מכלל ישראל ואיהו ניחא לי' בעשיית הדבר יהני ישראל מיינו בכה"ג ודאי אין זה ענין לההוא דאוסר דלא שייך הכא לומר שהוא כאלו אמר כקרבן וה"ז כאומר ייני י"נ אם אעשה דבר פ' שכ' בתשו' אחרת דאין בדבריו כלום דהתם נמי כוונתו לקנום עצמו שלא יהני ישראל מיינו וה"נ אידי ואידי חד שיעורא ולאו לאוסרו עליהם נתכוין עכ"ל. ומכ"ש נ"ד שכתבו לאח"ז וגס אנו נודרין משמע דזה האיסור הידים לא הי' בנדר כנראה לכל מבין וא"כ לא נאסרו הידים בקונם גם יש מקום לומר כיון שמשועבדים המה להקהלה כמו פועל ואינו יכול לחזור דהוי כדבר האבד וא"כ אינו יכול לאסור עליהם הגם דקונם מפקיע מידי שעבוד מ"מ זה דוקא קונם כללי וזה מה שאסרו לבני העיר אינו קונם כללי אך הלשון מבואר שהי' קונם כללי גם בלא זה דעת הר"נ ז"ל [פאעפ"י] שגם קונם פרטי מפקיע מידי שעבוד וכ"פ בש"ע ח"מ קי"ז סי"ח והתומים [שם] הכריע דמטלטלין לכ"ע יכול לאסור והכא גבי פועל נלע"ד דלכ"ע יכול לאסור אפי' בקונם פרטי דקונם מפקיע מידי שעבוד כל דהו והנה דברי הר"נ ז"ל בנדרים שכ' (דף מ"ז ע"א) וז"ל ותמהני עליהם לפי שאני אומר להלכה דאפילו בשכירות דעלמא כל שאין לו למדיר תפיסת יד שרי מודר לאתהנויי ממרחץ ובית הבד שיש לו למדיר מושכרין בעיר דאע"ג דמן דינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי' הקדים השוכר למשכיר שכרו וכדפרישנא לעיל במתני' דריש פרקא ה"מ כשאסר אותם לשוכר או כשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד אסתלק לי' שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לא כל הימנו דכיון דאשתייר לי' שעבודא דשוכר כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר כנ"ל ודבר ברור הוא עכ"ל צ"ע למאד דכיון דס"ל דקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ למה מותר במודר לאחרים דנהנים מהשוכר ולא ממנו הלא כיון שהקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ הבית שלו נהי דהנאתו לאו שלו רק של השוכר הלא האומר קונם זריקת צרור נמי אסור אפי' שאין בו הנאה כמו כן יכול לאסור על חבירו ביתו גם שאין לו בו טובת הנאה ואולי י"ל דלשון אותו ל"ד וכוונתו באומר קונם הנאתי על פ' דמותר בבית המושכר דלא נתכוין רק על הנאתו ולא ע"ד שאין לו בו הנאה וכמ"ש בפ"ב. אך המעיין בש"ך יו"ד סי' רכ"א שמביא דבריו יראה שא"א לפרש כן וצ"ע:

היוצא לנו מזה דמה שאמר ידיו יש מקום לומר דכוונתם רק לאיסור בעלמא וכנ"ל בשם בנ"י אך בנ"ד שקבלו עליהם ע"ד הרב וכוונת הרב הי' בודאי שיאסרו ידיהם בקונם כדי לחזק האיסור ואולי יש מקום לומר דזה שכתבו יאסור ידינו לא הי' לדעת הרב אך פשט הלשון משמע שהכל הי' ע"ד הרב וגם כי הוא נאמן לומר מה הי' דעתו כאשר הימנוהו עליהם גם דאפילו שכוונתו לאיסור [לבד] אסור מדרבנן עכ"פ:

ה' גם מה שאסרו הנאתן על העיר יש לכאורה לומר כיון שמשועבדים אינם יכולים לאסור וממילא י"ל דהוי כנדר שהותר מקצתו אך כבר כתבתי דזה ליתא ולכן בודאי דינם חרוץ ששחיטתם אסורה על כל ישראל והנאתם על כל בני העיר ובני העיר אסורים בהנאתם. אולם אם מעכ"ת יסכים להתיר להם שבועתם באופן שיראה שיקבלו דברי חבירות ויעשו תשובה על העבר ומצא מעכ"ת מקום להתיר נדרם עפ"י ג' כאשר דעת לנבון נקל. אך קודם שיסכים מעכ"ת להתירם עפ"י שלשה בודאי המה נלכדים בחומר איסור נדר וגם בני העיר יזהרו מאד בזה שלא יכשלו ח"ו כ"ז כתבתי לדינא. ויען שהוא ד"נ ממש להעביר מאמונתא וטפלי תלוי' בי' והרבה חשו לזה בש"ס ופוסקים לזה נא מאד להיות מתון בדין ולצרף עמנו גם ידידינו הרב הגאון גיסי נ"י האבד"ק סנאטין שהוא בקי בטוב בזה העסק ואולי יוכל למצוא מזור להתיר נדרם ולהשיבם על כנם אחר שיעשו תשובה הראוי' לפי ראות עיני מעכ"ת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף