שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־20:16, 31 ביולי 2023 מאת הר יונה (שיחה | תרומות) (גירסא ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png ט

סימן ט

שאלה באחד שהחזיק עצמו לכהן היינו בשעת רחיצת ידי הכהנים ביו"ט העבר אמר לו אחד בזה"ל דו וועסט דיך אויך וואשין והשיב איך בין טאקי אכהן נאר איך וויל נישט צאהלין קיין וועש געלד כן שמעו ממנו שני אנשים וכעת רוצה לישא גרושה באומרו ששקר שאינו כהן ולא אמר זאת רק בדרך שחוק והיתול. וגם מראה מכתב מביתו שכתבו לו בשם סג"ל. שוב פעם שנית אמר ווען איך וואלט גיוועזין אכהן האב איך שוין אין דיא כהונה פאר געסין בייא מיליטער ע"כ תוכן השאלה:

תשובה הנה באמת לא מקרי הודאת פיו בכל מקום הן בממון והן באיסור רק מה שאמר דרך הודאה ולא דרך פטומי מילי וכ"כ הרמב"ם ז"ל [בפי' המשניות סנהדרין בפ' זה בורר דף כ"ט] וז"ל עד שיאמר בפנינו הודה שא"ל הוו עלי עדים או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות אבל אם אמר בפניהם בדרך ספור דברים וז"ש הוא אמר לי שאני חייב לו שאין זו עדות מועלת עכ"ד. וכ"כ מהרי"ט ז"ל [חו"מ] ח"ב סי' י"ח וז"ל ודרך שיחה היינו שאין עיקר הדברים על עסק ההלואה אלא דרך ספור דברים אחרים אדם עשוי לשוח שיחה בטלה כו' עד והוא מדוקדק מלשון המשנה דהכא נקט לשון אמירה והכא לשון הודאה אלמא אמירה לא הודאה הוא אלא דרך שיחה עכ"ל והגם כי היא דבר פשוט נ"ל להביא ראיה לדבריהם מדברי הגמ' ב"ק (דף צ"ג א') וז"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן כו' עי"ש ובתוס' ד"ה ור"י וז"ל אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפי' אמר לו הן שדומה כאומר בניחותא מסתמא בתמי' קאמר [וכו' עד] כיון שמתחלה א"ל קרע את כסותי ושבור את כדי עכ"ל. אלמא דאפי' אם אמר לאו אמרינן שכוונתו להן הכל לפי ענין הנראה כמו כן לפי ענין הנראה בכאן דכוונתו שאינו כהן דאל"כ למה לא יטול ידיו וכי ישלם שכר ודרך בתמי' ושחוק אמר וכמו שמדקדקין גבי קטע ידי ע"מ ליפטר ואמר הן שמוציאין ממון מן החובל ואמרינן שכוונת הנחבל הי' ללאו ובדרך בתמי' אמר. והנה באמת גוף הסוגי' דאיתא בש"ס שם וז"ל תנ"ה הכני פצעני ע"מ ליפטר וא"ל הן הרי יש הן שהוא כלאו קרע את כסותי ע"מ למפטר וא"ל לאו הרי לאו שהוא כהן כו' ושם שבר את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע כו' אלא אמר רבה הא והא דאתא לידי' ול"ק הא דאתא לידי' בתורת קריעה עכ"ל ופירש"י שם יש לאו שהוא כהן אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופצוע ופטורא לגבי ממונא אורחי' דמלתא נקט דמחיל אינש אממוני' טפי מגופו [ובד"ה] דאתא לידי' וקרע בידי' חייב אי לא א"ל ע"מ ליפטר ואפי' אתא לידי' מעיקרא ע"מ לאבד. לשמור דאתא לידי' משמע דכתיב וכי יתן ואפ"ה קממעט לי'. הא דאתא לידי' מעיקרא בתורת שמירה והדר א"ל קרע חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור עכ"ל והתוס' בד"ה הא דאתא לידי' כ' וז"ל אא"ר מתני' דאתא לידי' בתורת שמירה בלבד ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע שכיון שמתחלה נתנו לו לשמור ולא לקרוע והנפקד קבל עליו מה שאמר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וברייתא בדאתא לידי' בתורת קריעה שמשעת נתינה א"ל כן דכיון שא"ל כן קודם שנעשה שומר אין חושש אם יקרע עכ"ל. וקשה והלא באם לא הי' שומר כוונתו בקרע ע"מ לפטר ורק בשומר אמרי' דהוי פטומי מילי וא"כ קשה למה יגרע באומר הלה ע"מ לפטר ואומר המפקיד לאו ומ"מ אמרינן דכוונתו שהוא כהן וכי יגרע (באם לא פטרהו) [מאם ל"א לו] כלל [דאפ"ה] אמרינן שהוא פטומי [מילי] מה שצוהו לו לקרוע וכי בשביל שהוסיף לומר לא נימא שכוונתו בדרך תימא וזה קשה מאד ובשלמא בדברי ר"י בעצמו כנ"ל דס"ל דבקרע סתמא חייב אפי' שדעתו שלא ישלם מ"מ אינו נפטר די"ל דהוי מתנה כמ"ש בתורה לפי שיטת התוס' בכתובות [דף נ"ו ע"א ד"ה הרי זו] לחד תירוצא או דהוי ס"ל לר"י בשביל איזה טעם אחר דכ"ז שלא פטרהו בפירוש חייב אבל באמת כוונת האומר קרע שאינו חושש בקריעתו ורק שלא נפטר הקורע רק באמרו בפירוש הפטר ולזה י"ל שפיר באם אומר לו הקורע ע"מ ליפטר וזה אומר לו לאו דיש לאו שהוא כהן דחזינן דדעתו שיקרע ומסתמא אם הזכיר לו הפטור כוונתו לפטור אך לפי מה דמוקמינן ע"כ מתני' בדאתא לידו דרך שמירה דאל"כ פטור באומר קרע לחוד אפילו בלא הפטר א"כ הרי חזינן דלא צריכי' לומר בפירוש הפטר ורק בדאתא לידי' דרך שמירה אמרינן שאין כוונתו כלל שיקרענו רק פטומי מילי אמר וא"כ בשביל שאומר לו אח"כ הקורע ע"מ ליפטר והוא משיבו לאו היכי נימא שכוונתו להן והוא נגד המוחש ואין בידי כעת שום מפורש לעיין. לכן נלע"ד לומר דכוונת התוס' באופן אחר והוא בשנדקדק עוד בדברי התוס' שכתבנו לעיל וז"ל והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי עכ"ל דזה שפת יתר בודאי בשומר קיבל עליו שמירה. אך נ"ל דכוונתם הוא דבאמת באמר קרע הוא שאינו חושש בדבר ואינו חשוב אצלו כמ"ש התוס' שם וז"ל דכיון שאומר לו כן קודם שנעשה שומר אינו חושש אם יקרע עכ"ל. והנה זה אינו הפקר עדיין ורק אבידה מדעת ובאבידה מדעת אינו הפקר דבהפקר אם חוזר בו צריך לזכות בו הוא או ע"י חצרו דכבר יצא מרשותו ובאבידה מדעת עדיין הוא שלו כיון שלא הפקירו ורק המזיקו פטור כיון שאינו נחשב בעינו ולפע"ד בטוח"מ [סי' רס"א ס"ד] יש דיעות בזה ויעוין בתשו' צ"צ [סי' כ"ג] אך אין אתי כעת ספר לעיין בו רק זאת נ"ל בזכרוני דרוב הפוסקים הכי ס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר. והנה מבואר בב"ב (דף פ"ז ע"ב) וז"ל המשנה השולח את בנו אצל חנווני ומדד לו כאיסר שמן ונתן לו את האיסר שיבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב ר' יהודא פוטר שע"מ כן שלחו ובגמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודיעו שלאו ור"י סבר לשדורי לי' שדרי' אלא שבר צלוחית אבדה מדעת הוא כו' עכ"ל ובנ"י שם וז"ל אבידה מדעת היא ולא נתחייב החנווני אשמירתה דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבידה מדעת משנתנו בעליו בידו מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנווני בידו נתחייב בחליפין ובתשלומין גמורין וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה דלאודועי' לי' שדרי' ולא מצי פטר נפשי' ממה שנתחייב עכ"ל. וכ"מ שם בתוס' ד"ה אלא צלוחית אבידה מדעת היא יעו"ש וא"כ בשומר שנתחייב בהשבה לא מהני במה שבעה"ב המפקיד אינו חושש עליו והוי אצלו אבידה מדעת מ"מ כיון שהוא נתחייב בהשבה לא יצא ידי השבה בזה ולא גרע מהתם גבי פונדיון דג"כ אינו חשוב אצל אבי התינוק ומ"מ אם נתחייב החנווני בהשבה א"י בהחזירו להתינוק הגם שהוא עפ"י אביו כאבידה מדעת מ"מ אינו יוצא בהשבה כזו מכ"ש בנ"ד דאומר לשומר קרע דאינו חושש לו מ"מ לא מפטר השומר מחיובו בזה וא"כ לפ"ז שפיר גם בשומר באמת כוונת המקפיד לקורעו ממש ורק דהוי פטומי מילי כיון שהוא אצל השומר וכבר קיבל עליו לשמור לא מהני במה שאינו חשוב אצלו אבל אם אמר לי' השומר (קרע) ע"מ ליפטר וא"ל המפקיד לאו שפיר אמרינן דכוונתו הן שיפטור כיון שבאמת דעתו שיקרענו ואינו חשוב אצלו ורק שהשומר חייב משום שלא נפטר מחיובו שנתחייב בהשבה ולכן באומרו לו בפירוש והפטר פטור ואנן אמרינן שדעתו בודאי להן כיון שאינו חשוב בעינו באמת כיון שא"ל מתחלה קרע וז"ב לפע"ד ובזה יתורץ תמיהת מהרי"ט בתשובה ח"ד סי' קי"ח שכ' שם וז"ל ובתוס' כתבו שם בלשון הזה מתני' בדאתא לידי' בתורת שמירה ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע כיון שמתחלת נתינתו נתנו לשמור ולא לקרוע והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וכ"כ למעלה מה שנותן לו רשות בסיום דברים פטומי מילי הוא כדי שישמור לו ברצון ולא ידאוג שמא ידקדק עמו יותר מדאי משמע מדבריהם שאם א"ל על כלים שברשות עצמו שיקרעם הואיל שלא נתנם לו שישמרם בלב שלם אמר שיקרעם דלא שייך הכא פטומי מילי ולא זירוז כדי שישמרם ברצון ואז אם קרעם פטור וקשה לי דבסוף פ' כיצד הרגל [דף כ"ז] אמר רבא הניח גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב ואמר רבא תרווייהו תננהו על לבו דתנן כבש עליו לתוך האור וכו' בגדו דתני' קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור ופי' התוספת דהכי מייתי ראי' שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שותק א"כ דעתו שיפטר דהא אשכחן דאפילו במצוה לקרוע דחייב ואכתי מאי ראיה שאני התם דכיון דנתנו בתחלה לשמור כי א"ל אח"כ שיקרע כדי שלא ידאג בשמירתו הוא ופטומי מילי בעלמא קא"ל אבל הכא שהי' רואה בגדו נשרף ושותק ניכר דניחא לי' וע"ז סמך המזיק שהניח הגחלת דאם אין רצונו בכך הי' מפילה שלא תשרף אלמא משמע דכי אמר קרע את כסותי חייב לפי שלא פטרו מן התשלומין כו' עכ"ל ולפמ"ש א"ש (דבארי') [דבאשו] מחייבין משום חיציו וגם שלא נשרף תיכף נתחייב אחיציו וכיון שכבר נתחייב משעת ההנחה על בגדו שוב לא נפטר גם שהיא אבידה מדעת אולם ע"ז י"ל דס"ס שוב לא הוי גירי דילי' דיכול הי' להסירו ויש לדחות עפ"י דברי הנ"י ואין להאריך כעת בלא עיון בספר. אולם עכ"פ משמע מסוגי' הנ"ל דאמדינן דעת האדם מה כוונתו אפי' להיפך ממה שמפרש בהדי' אם יוכל לסבול הפירוש כגון יש לאו שהוא כהן וא"כ בנ"ד ודאי לפי הנראה דלשחוק אמר כן בין איך טאקי אכהן ווארום וואש איך מיך ניט וואלט איך דען בדארפט צו צאהלען וועש געלד ואף שקצת דחוק בפירוש הזה מ"מ באמת נראה שכן כוון שאינו כהן כלל ולא הוי רק פטומי [מילי] באיזה כוונה שהוא ולכן מותר בודאי לישא גרושה ואולם אם יוחלט דהוי הודאה ממש לא מקרי זה אמתלא דהנה גדר אמתלא הוי דאומר שבאמת כוונתו הי' כן רק שאמר דבר זה לשחוק אבל הכא אם נחליט אנו שלא אמר לשחוק רק כוונתו ממש שהוא כהן א"כ אינו בגדר אמתלא ורק הוא בדרך סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שאומר שכוונתו לחרמו של ים ה"נ הוא מפורש שכוונת דבריו הי' בתחלה שאינו כהן רק לצחוק אמר שאינו רוצה לשלם דמי רחיצה ובכה"ג נאמן לפי המבואר בש"ס ול"ד לגדר אמתלא דשם בשעת אמירתו לא הי' מקום לתלות לצחוק או לאיזה דבר והובנו דבריו שממש אמת אומר שדבר זה אסור ואח"כ אומר שאמר לצחק אך בנדון זה לפי דבריו בתחלה הובנו דבריו לצחוק ולא הוי זה רק כאומר שכוונתו רק חרמו של ים וז"ב ולכן לא נאריך בזה אי מהני חזרה. אך ראיתי במה שהקשה מעכ"ת על מהר"ל ז"ל שכ' בנדה [ע' ט"ז בי"ד קפ"ה] הטעם דבדבר שאומר לפני רבים לא שייך אמתלא והקשה מעכ"ת מהאשה שקפצו עלי' אנשים שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני וא"כ אמרה כן לרבים ואפ"ה מהני בה אמתלא כמבואר (במשנה) [בכתובות כ"ב א'] ולפע"ד לק"מ דהנה באמת וכי לא יכול להיות שהמקדש מת או שגירשה רק בב"ד לא שייך לומר כן דמהמני' במיגו חדא (דב) [דבשוי' אנפשי'] חד"א לא מהני מיגו דאפי' עדים לא מהני לכמה פוסקים ראשונים וגם דליכא מיגו טוב כ"כ אך כ"ז לפני הב"ד לא הי' המיגו מהני והימנוהו מטעם אמתלא אבל בפני העולם לא יהי' שום חשד עליו כי יסברו שהמקדש מת או גירשה וז"ב:

גם מה שהקשה מעכ"ת על הב"ח ז"ל דהאיך נסקלת על חזקה זו יעוין במהרי"ק ז"ל ובש"ש להקצות ז"ל שהאריכו דבאמת אינה נסקלת על חזקה זו וגם כי י"ל כיון שקיבלה התראה אינה יכולה לחזור וכמ"ש הפ"י ז"ל בגיטין בסוגי' דנכתב ביום ומה שנתקשה מעלתו בדברי הרמב"ם ז"ל [פ"ב מהא"ב] דלמה אין נאמן ע"א לתרומה יעוין בב"ש [סי' ג' סק"ב וסק"ז] דהטעם הוא משום יוחסין אולם בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל ראיתי שכ' דצריך מה"ת שני עדים לתרומה ולפענ"ד נראה כן מהש"ס דאם נימא דזה הוי רק מעלין ליוחסין אבל מה"ת נאמן ע"א דהנה דבר שבערוה ודאי לא הוי (א"כ) [אי' כהונה] ויעיין בנ"ב [מה"ק אה"ע סי' י"א ונ"ה] מה שהאריך לענין איסורי לאוין דלא מקרי דבר שבערוה אבל א"כ לכ"ע לא מקרי דבר שבערוה וא"כ אם נימא דמה"ת ע"א נאמן ולא הוי רק כשאר איסורים א"כ גם להיפוך נמי הוי מהימן ע"א רק שלא הי' ע"א נאמן משום שמוחזק וכמו שאין ע"א נאמן לאסור דבר שעומד בחזקת היתר אבל לא הוי דבר זה רק כשארי איסורים א"כ זה ודאי פשוט דבדבר איסור לא שייך הזמה גם בדבר שאין ע"א נאמן דבדבר איסור אינו משום עדות רק בירור הדבר. והקצה"ח והנ"מ האריכו בזו וא"כ קשה מתני' דריש מכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג לוקה וא"א יעשה זה ב"ג תחתיו ואי ס"ד דזה הוי דבר איסור אינו בגדר הזמה א"ו כדעת המבי"ט ז"ל דמה"ת אין ע"א נאמן לכהונה:

ומה שרצה כ"ת לומר ולחלק בדבר שנאמן מחמת עדות או שנאמן בתורת בע"ד או מטעם [שוי' אנפשי'] חד"א הנה האחרונים הלכו בדרך הזה הח"ד וגם אני בימי חורפי הארכתי בזה בתשובה אחת אולם כעת לא ידעתי שום חילוק ואין לי ספר לעיין:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף