אמרי בינה/דיני טריפות/ח
|
< הקודם · הבא > |
כתב רמב"ם (פ"ח) ממ"א גיד הנשה נוהג בבהמה כו' ונוהג בשליל ובמוקדשין בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינן נאכלין והקשה שם השעה"מ הא בסוגיא דר"פ גה"נ פריך מוקדשין פשיטא כו' ומוקי בבכור דמרחם קדוש או אם נאמר וולדות קדשים בהויתן קדושים אבל אם במעי אמן קדושין לא חייל איסור גיד על מוקדשין וכיון דהרמב"ם פוסק בהל' תמורה דבמעי אמן קדושין א"כ איך חייל איסור גיד ועיי"ש מה שתירץ בדוחק. ולענ"ד ל"ק כלל דע"כ לא בעי הסוגיא לומר דאיירי באופן דחייל בב"א רק כיון דמשנה סובר יש בגידין בנותן טעם כמבואר שם והגידין בכלל בשר המה ועל קדשים נאסר מצד קדשים כמו הבשר לכך אם במעי אמן קדושין קדם איסור גיד דכשהיה בשר חייל שם קדשים ואף אחר שנתקשה ונעשה גיד מ"מ נשאר באיסורו ולא פקע שם קודש ממנו כיון דיש בו בנו"ט והוי כמו בשר. אבל אליבא דידן דפסקינן אין בגידין בנו"ט ובאוכל גיד של הקדש אינו חייב על אכיל' קודש דלאו בשר הוא והוי כאוכל עצי הקדש ממילא כשנתקשה ונעשה גיד אם לא יתחייב מצד איסור דגה"נ פקע ממנו איסור דאכילת קודש ונשאר ממילא רוחא שיחול האיסור גיד ונאסר מטעם גה"נ אף דאין בו טעם דעץ הוא והתורה אסרה שוב ממילא חייב גם בשביל מוקדשין וכמו שפוסק הרמב"ם שם באוכל גה"נ של נבילה או טריפה או עולה דחייב שתים דחל איסורין האלה על גיד בכולל ואף דסובר דאין בגידין בנותן טעם כבר כתב השעה"מ בעצמו שם וכן הכו"פ כיון דאחשבה רחמנא אכילה לחייב ע"ז משום גיד חייב ג"כ משום נבילה וה"נ בגיד דקדשים חל איסור גיד כיון דבלעדי איסור גיד כשנתקשה ואינו ראוי לאכילה פקע איסור קדשים אם לא כשחל איסור אכילה דגיד חייב ג"כ שוב משום אכיל' דקדשים וזה פשוט:
ויש להסתפק אם אכל ח"ז מנבלה וח"ז מגה"נ אם מצטרף עכ"פ ללקו' משום נבלה או לא די"ל כמו דאם אכל כזית שלם מגה"נ של נבלה דחייב שתים משום הואיל דאחשבה ללקות והוי שם אכילה מטעם גה"נ חייב וחשיב ג"כ אכילה משום נבלה אף דאין בו בנ"ט כן נמי לענין ח"ש כיון דאסור מה"ת עכ"פ מצד גה"נ אכילת ח"ש דגיד אסור ג"כ מצד איסו' נבלה וממילא מצטרף ג"כ לח"ז נבלה ללקות עליו או דלמא דוקא כשאכל זית שלם דגה"נ כיון דאחשבה ללקות עליו מטעם גה"נ חשיב ג"כ אכיל' משום נבלה לחייבו ולא להחשיב ח"ז דגה"נ לצרפו לח"ז נבלה לחייבו משו' נבלה כיון דא"ב בנותן טעם ועץ הוא ולרל"ק דח"ש מותר מה"ת וא"ב איסור כלל ודאי אינו מצטרף כיון דמה"ת אף איסור גיד ליכא בח"ש ואינו מצטרף עם ח"ז בשר נבלה כי קמבעי לר"י. ולכאורה י"ל דרב ולוי דפליגי מס' מעילה (דף י"ו) דרב סובר דוקא לענין טומאה כל הנבלות מצטרפו' אבל לענין אכילה טהורין בפ"ע וטמאים בפ"ע ולוי אמר אפילו לאכילה מצטרפין ובתוס' שם כ' אף דלא יפלגו בפלוגת' דתנאי דעלמא אם איסו' חל על איסור סובר לוי הואיל דגלי קרא בנבלה דכתיב וחלב נבלה אכול לא תאכלנה התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והה"ד דחייל נמי אטמאה וע"כ כוונתם אף דשם הוי עכ"פ כולל משא"כ נבלה על טמאה לא הוי כולל מנ"ל דחל מ"מ כוונתם דהא אף מאן דלית ליה כולל מ"מ גלי קרא דשם לבנה חל על חלב חל נמי אף על טמאין אף דליכא כולל ועיין תוס' מכות (דף י"ו ע"ב) ד"ה ריסק ובמהרש"א שם מ"מ זה דוחק גדול דא"כ עכ"פ יחלקו בפלוגתא דתנאי דלמאן דלית ליה כולל מוכח דנבלה חל ולמאן דאית ליה כולל ליכא גילוי דעת מקרא דנבלה חל. ולכאורה י"ל דפליגי בפלוגתא דר"י ורל"ק אם ח"ש אסו' מה"ת דלר"ל דח"ש מותר מה"ת סובר ע"כ הא דחייבו רחמנא על אכיל' איסור כשאוכל תוך כדא"פ חייבו התורה על ח"ז האחרון בתנאי כשאכל מקודם ח"ז אף דאם לא השלימו לכשיעור ליכא שום איסור מ"מ חייבו כך התור' א"כ כיון דח"ז טמאה כשאכלו לחוד ליכא שום איסור מה"ת שפיר חל עליו האיסור של נבלה ודומה להא דמבואר בתוס' מס' שבועות דבנשבע שלא אוכל ח"ש נבלה דחייל דעל ח"ש ל"ה מושבע ועומד מהס' ה"נ חל וכבר כתבו המחברים דע"כ לא חל האיסור נבלה על ח"ש דטמאה רק משום דא"ד לנשבע דשם חל השבועה על ח"ש עצמו ול"ב שום צירוף לכך חייל כיון דעכשיו יחול השבועה ללקות בלא שום צירוף משא"כ כאן אטו ילקה משום ח"ז מטמאה משום נבלה בלא צירוף ז"א רק חלות האיסור יהיה לצרפו עם נבלה אמרינן להיפך כיון דלענין צירוף אם יצרפו עוד ח"ש מטמאה יתחייב משום טמאה לא חל דלא נתוסף איסור שיתחייב בלי צירוף וזה א"ש לר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת והיינו משום דחזי לאצטרופי והפירוש הוא כיון דחייבו התורה כשמצרף עוד ח"ז בכא"פ ואכיל' כתיב הוא בכזית ואם ח"ש הראשון נאמר דמותר מה"ת א"כ מצינו דהיתר מצטרף לאיסור והתורה אמרה שלא לאכול כזית מן האיסור דוקא לכן מוכרח דגם ח"ש אסור מה"ת רק ללקות אין לוקין עד שישלים לכשיעור בכא"פ. ולכך כיון דגם על ח"ז חל איסור טמאה אינו חל איסור נבלה כיון דגם משום נבלה לא יתחייב בלי צירוף ואם מצרפו לנבלה מטהורה ע"כ אתה בא לחייבו משום דגם ח"ז טמאה היא חלק מן האיסור וחל עליו שם נבלה אמרינן דלא חל כיון דכבר קדם איסור דטמאה לענין איסור ואם יצטרפו עם עוד ח"ז טמאה יתחייב וע"כ דחל שם איסור טמאה על ח"ש ג"כ לכן לא מצטרף עם הח"ז נבלה דטהורה חבל לר"ל כיון דעיקר חיוב על ח"ז האחרון רק צריך שיאכל מקודם ח"ש שפיר מצטרף עם ח"ז נבלה כיון דטמאה ג"כ נתנבלה. ומה"ט א"ש מה שכתבו תוס' חולין (ד' ק"ב ע"ב) ד"ה שאין דכתבו באכל אבמה"ח מן הטריפה דלר"ל אינו חייב אלא אחת דאיירי שאין באבר זה כזית בשר דלא מחייב משום בשר מה"ח והא דחייב משום טריפה היינו כשלקח בשר מטריפה אחרת והשלי' לכזית וכתבו דא"כ אמאי לא חייל עליה איסור אבמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש כמו דאיסור שבועה חל על ח"ש. ולכאורה הא לאבמה"ח צריך ג"כ כזית היינו לצרף בשר גידין ועצמות וא"כ מה כתבו דחייל על ח"ש בשר מה"ח הא ח"ד לשבועה דשם ל"ב שום צירוף לכך חל שבועה עליו אבל שם איסור אבמה"ח דחל על הבשר שהוא פחות מכשיעור ג"כ אינו חייב עד שיצרף הגידין והעצמות ודומה להא דלא חל נבלה על ח"ש דטמאה לצרפו עם טהורה כיון דעכ"פ בעינן צירוף ועל ח"ש בלבד לא נתוסף איסור וה"נ דכוותיה אולם לר"נ לשיטתו דח"ש מותר מה"ת הסבר' נכונה דבאמת חל אם מצרפו לנבלה וה"נ חל שם אבמה"ח לצרפו עם גידין ועצמות:
אך לפי"ז קשה על הראב"ד דבהשגות סובר דמצטרף ח"ז מטמא' לנבל' אף דפוסק כר"י דח"ש אסור מה"ת. וראיתי בס' ח"ש יו"ד (סי' י"ב) דסובר כמ"ש תוס' חולין דכמו בחייה לאו לאברים עומדת כן נמי לאו לבשר עומדת וטריפה קדם לאיסור בשר מה"ח וע"כ דאיסו' טריפה חל אף דאינה עומדת לבשר היינו דכל היכא שיאכלנה אף אם ישחטנה יהיה איסור טריפה משא"כ לבשר אינה עומדת שיחתוך בחייה לכך כ"ז שלא חתך לא חל איסור במה"ת ולכך בהמה טמאה דשחיטה אינה מטהר' מידי נבלה ובחייה לאו לבשר עומדת עיקר חלות האיסור הוא לאחר מיתה ואז הוי נבלה וחלו שניהם ביחד ולענ"ד דבריו תמוהין דהא ע"כ הא דקיי"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וכן לבשר כתב רש"י חולין דאין דרך לנתחה ולתלוש ממנה אבר ועיין כו"פ (סי' ס"ב) בביאור הדברים כיון דאין דרך לנתך חתיכה מבהמה בחייה ואף אם לא אסרה התורה ל"ה עומדת לכך לכן לאו שם אבמה"ח חל עליה כשהיא שלמה עד שנפרד האבר. דא"ל הסברא כיון דכתיב ל"ת הנפש עם הבשר היינו נפש כ"ז שהוא עם הבשר ולכך כשאכלה שלמה אינו חייב משום אבמה"ח דהתור' לא חייבו על נפש שלם רק כשהנפש נפרד מן הבשר דא"כ אמאי אמרינן שם את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאכלה אבר אבר ואכלה כולה חייב כמובן א"ו עיקר הטעם דהא כל איסורי מאכל חלב וכדומה אינו ראוי לאכול חי והאוכלו חי פטור דהוי שלכד"א ובכ"ז אמרינן דמיד חל עליו שם האיסור וע"כ כיון דבידו לתקנו ולאכלו לולא דאסרה התורה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה וחל עליו מיד שם איסור תורה האוסרו אף לאחר התיקון וזה דוקא בדבר שבידו ועומד לכך משא"כ לאכלו אבר אבר דאין דרך לעשות כן ואינו עומד לכך לכן לא חייל שם איסור אבר מה"ח או בשר מה"ח עד שנתלש האבר או הבשר משא"כ שם טמאה דאסרה תורה לעולם אף אם ימיתנה או ישחטנה תהיה אסורה לאכול ולולא איסור תורה עומדת לכך לתקנה שיהיה ראוי לאכול אחר מיתתה ובידו לעשות וגם עומדת לכך לכ"ע חל שם טריפה וטמאה בחייה תדע דהא איסור נבלה דחל על חלב צריך קרא ולמה לן הא חלב אינה עומד רק לאחר שיפרד מהבהמה נימא דלא חל בחייה ויהיה איסור ב"א א"ו כיון דבלעדי איסור תורה היתה עומדת לשחטה וליקח חלבה ולבשל מקרי שם איסור חלב מיד אף בחייה כן נמי איסור טמאה דשם טמאה הוא בעולם חל בחייה משא"כ שם נבלה עדיין אינו בעולם אף בשם אף דלולא אזהרות התורה בידו לנחור ולאכול מ"מ כ"ז שהחיות והנפש הו' בהבהמה ליכא עדיין שם נבלה בעולם לכן חל טמאה מקודם דעכ"פ חל בשמו רק שחסר תיקון לאכילה וזה הוא דאינו מעכב בכל איסורין אבל שם נבלה עדיין ל"ה ולא נברא עד שנתנבל' וז"פ וברור אך יש להבין הא דמבואר תוס' שבועות (דף כ"ד) דאם בהמה בחייה לאו לאברים עומדת חל איסור יוהכ"פ מחיים. ואמאי נאמר כמו דאמרינן דאף בלעדי איסור תורה ל"ה עומדת לנתך אברים ולא חל האיסור נימא לענין איסור אכיל' דיוהכ"פ ג"כ הא אף אם היה רשאי לאכול מ"מ לאו לשחיטה עומדת היום דאסור הוא במלאכה ונמצא לאו בידו להכין אותה לאכילה א"כ ג"כ איסו' יוהכ"פ דאכילה נאמר דלא חל מחיים וצ"ל דמ"מ כיון דבידו לשחוט ולא חסר רק תיקון המאכל אבל השם הוא בעולם ואף דארי' דאיסורא דמלאכ' היום רבע עליו דאסרה התורה מ"מ מקרי בידו וחל שם איסור אכילה מחיים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |