אמרי בינה/דיני שחיטה/יב
|
< הקודם · הבא > |
יש לחקור בהא דקיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש בלא עשה מעשה אם יכול לאסור דבר של הפקר הואיל דאין זכות אחר מעכב עליו או לא וכמו דאינו יכול להקדיש דבר שא"ש אף דאין כח אחר מעכב עליו כמו של הפקר מ"מ איש כי יקדיש את ביתו קודש כתיב מה ביתו ברשותו ושלו הוא כן כל דבר ואם אינו שלו אף דהוא של הפק' ויד כל אדם בו א"י להקדיש וכמבואר בדברי הראשונים נדרים (דף ל"ד) בהקדיש ככר של הפקר דל"מ רק או לדברי הר"ן שם הואיל דמונח בד"א שלו יכול לומר שהד"א שלו יקנה להקדש או לדעת ר"א ממיץ הואיל דהוא בידו לזכות מהני ההקדש ג"כ והיינו באם זכה והגבה אח"כ חל ההקד' למפרע אבל בטרם שזכה בו אינו חל ההקדש דבעי דומיא דביתו וכמו כן נמי לאסור אינו יכול להתפיס על דבר שא"ש איכות האיסור או אפשר לגבי איסור חל עליו אם אין יד אחר מעכב עליו. ולכאורה נרא' מדברי הש"ס חולין (דף מ"א) בנכרי שניסך יינו של ישראל דר"י ב"ב ור"י ב"ב מתירין מפני ב' דברים ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ופירש"י ע"כ שתאסר מבואר דאם אינו בע"כ והישראל מתרצה נאסר אף דאינו של הנכרי מ"מ להתפיס איסור ע"ז אינו מעכב רק קנין של הבעלים ואם הבעלים מתרצי אף דלית ביה קנין לנכרי וגם אינו עושה בשליחותו יכול לאסור ובהקדש בכה"ג אם אין הבעלים מעכבין על מי שמקדיש דבר שא"ש ודאי דלא חל ההקדש דבעי דומי' ואף במצוה לו שיקדיש בשבילו דעת מהרי"ט בתשובה דל"מ הקדש ע"י שליח דמילי לא מימסרי לשליח ואף להחולקים עליו מהני רק בתורת שליחות אם זה עושה בשביל הבעלים אבל אם הבעלים אינם עושין להמקדש לשליח רק שאינם מעכבין בו ודאי לכ"ע ל"מ ההקדש כ"ז דלא הי' בו קנין וזכיה או שעוש' בתור' שליחות ובאיסור נראה מלשון הש"ס דברצון יכול לאסור. וכן נרא' מהא דמבואר ע"ז (דף נ"ג) דקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי ה"ל ישראל שזקף לבנה גליא דעתיה דנ"ל בע"ז וכי אתי עכו"ם ופלח ליה שליחותא דידיה קעביד וע"כ הא דנקט הש"ס שליחותא דידהו עבדי ודאי אינו תורת שליחות ממש דהא אשלד"ע וגם אין שליחות לעכו"ם וגם לא עבדי ממש לשליח כי לא ידעו מתי נטעו אשרה ומתי עבדי וע"י דגליא דעתייהו ל"מ רק בדבר שהוא זכות וזכין לאדם שלא בפניו ולדעת רשב"א נדרים (דף ל"ו) זכות וזכיה ל"מ רק בדבר שזוכה בו ולא בנחותא לבד דמה אתם לדעתיכם אף שליח לדעתכם וזכיה שזוכה בעדו דבר חדש הוא ענין אחר אבל במה שאינו זוכה רק שיהני מטעם נחותא בעי שליחות בפירוש ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ג) ואף דבמ"א בארתי דברי רשב"א דמהני זכי' אף במה דלא בא לידו מ"מ לכמה פוסקים אינו מטעם שליחות. וא"כ מה מהני מה דגליא דעתיהו ואיוו לאלהות הרבה הא מ"מ העכו"ם שעבדו לאשרה ל"ה להם זכות בו וא"א אוסר דבר שאינו שלו א"ו כיון דאין הבעלים מעכבין על האוסר יכול לאסור אף מה דאינו שלו ועדיף יותר מהקדש. מצינו בכה"ג לענין תורם דבר שא"ש דל"מ בעו בירושלמי (פ"א) דתרומו' אתם פרט לתורם את שא"ש מה את עביד לי' כתורם את שאינו של או כתורם את של חבירו נשמיענה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו אין תעבדיניה כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם את של חבירו תרומתו תרומה ועי"ש במפרש דהספק בשביל מה ל"מ בתורם את של חבירו אם החסרון הוא בשביל שהוא של חבירו וקנין בעלים מעכב וממילא אינו ש"ח כגון של הפקר מהני קריא' שם תרומה או דהחסרון הוא בשביל שאינו שלו ואין זה קנינו ואף של הפקר ל"מ וצריך אח"כ לחזור ולתרום ומה שיש לדבר בדברי ירושלמי יבואר אי"ה לקמן. עכ"פ מצינו דאף לקרות שם תרומה יש סברא דמהני אף דאינו שלו רק בשביל שהוא ש"ח ל"מ הה"ד נמי דאף בזה דקתני בש"ס א"א אוסר דבר שא"ש י"ל ג"כ דרק בשביל שהוא של חבירו אינו יכול לאסור וכמו דאם חבירו מתרצה מהני ויכול להמשיך עליו איכות האיסור כן נמי י"ל דהיכא דליכא שם בעלים ויד כל אדם שוה בו לזכות יכול להמשיך עליו שם איסור:
והא דאיתא במתניתין דכלאים (פ"ז) גבי המסכך גפניו ע"ג תבואתו ש"ח דת"ק סבר ה"ז קדש ור' יוסי ור"ש אין אדם מקדש דשא"ש מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר א"א מקדש דבר שא"ש הרי דאף בדבר של הפקר כשביעית כיון דאינו שלו א"י לאסור אינו ראי' לא מבעי לשיטת ר"ש ורע"ב שהקשו מ"ש משאר איסורין בנותן חלב לקדירה של בשר חבירו וכתבו שאני כלאים דכתיב בהו לא תזרע כרמך כלאים משמע כרמך ולא כרם אחר וכן משמע דעת רמב"ם מדפוסק כן כר"י ור"ש (פ"ה) מכלאים אף דפוסק בעשה מעשה אדם אוסר דבר שא"ש היכא דל"ש לצעורי מכוין א"ו דבכלאים הוא גזה"כ מדכתי' ומה"ט פס' שם דאם סכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח אף דתבוא' לא קדש גפנו קדש וכן גפן חבירו ע"ג תבואתו לא קדש גפן וקדש תבואתו דחלקו יכול לאסור משא"כ של חבירו מצד גזה"כ וא"כ שם שפיר אינו יכול לקדש בשביעית דהוי של הפקר כיון דאינו שלו וגזה"כ מדכתי' כרמך דבעי שיהיה שלו דומיא דהקדש דכתיב כי יקדיש איש את ביתו. אלא אף לדעת התוס' יבמות (דף פ"ג) דכתבו דדבר התלוי במחשבה כגון משתחוה לבהמת חבירו בזה אמרינן א"א אוסר דשא"ש ואיסור כלאי' תלוי במחשבה ומה"ט שיטת תוס' שם דלר' יוסי אף שלו מותר כיון דאין אדם אוסר דשא"ש אין כאן כלאים והכל מותר א"כ חזינן דאף של הפק' כמו שמיטה אינו יכול לאסור ולשיטתם נראה דגם העצים היינו זמורות הגפנים ג"כ לא נאסרו כיון דמטעם אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מחשבתו אתינן עלה ומה שסכך ל"ה כעשה מעשה בגופן ממילא אין כאן כלאים ואף דהעצים אינם הפקר ושלו הן מ"מ כיון שאין כאן כלאים ועיין ספר הפלאה כתובות (דף פ') שכתב כן בפשיטות ורבינו עק"א ז"ל תמה עליו מדברי ר"ש מס' כלאים שם שכתב דהגפנים נאסרו אם הוסיפו מאתים דאין הזמורת הפקר וי"ל דהר"ש לשיטתו דסובר דהוי כתערובות איסור ורק מטעם גזה"כ דכתיב כרמך אינו יכול לאסור לכך מה דהוא שלו נאסר אבל לשיטת תוס' דאינו כתערובת איסור ואף חלקו מותר דאין כאן כלאי' ממילא י"ל דהזמורות ג"כ מותרין ועיין רע"ב (פ"ד מ"י) מס' שביעית דהא דאין קוצצין האילן בשביעית שמה הטעם כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים משמע דהאילנות ג"כ חשובים יניקתם כהפקר וממילא א"י לאסור מ"מ אינו ראיה משם כיון דאפקרה רחמנא לרבים וחל עליו קדושת שמים דצריך שיאכלו הפירות בקדושת שביעית ולאכלה ולא להפסד הוי כמו של גבוה ואינו כהפקר דעלמ' דאין שום זכיה לאחד והואיל ויד כל אדם שוין בו ויש לו ג"כ לזכות ולהכניס לרשותו יכול ג"כ לאסור אף דאינו שלו עדיין ולא זכה בו מ"מ כיון שאין כח אחר מעכב עליו יכול לאסור:
וראיתי בספר מקור חיים (סי' תמ"ח ס"ק ט') דכתב בפשיטות דבודאי כמו המשתחוה לבהמת חבירו דאינו אוסר דבר שא"ש כמו כן המשתחוה לבהמת הפקר ג"כ אינו אוסר ולענ"ד הדבר צריך תלמוד דממה שכתבתי נראה דהיכא דאין כח בעלים מעכבין עליו יכול לאסור:
ובזה מיושב קושית תוס' סוגיא דרביצ' רש"י דכ' לא מבעי כשהגביה והרביצ' קנאה בהגבהה ונעשית שלו דהא כי הגביהה נמי ל"ק שתשחשב שלו אם אא"א דשא"ש דהא גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ולהנ"ל הא חזינן דיש הבדל בין הקדיש את שאינו שלו להמשיך איסור על דבר שא"ש דבהקדש כתיב את ביתו מה ביתו שלו וברשותו ואף דבר של הפקר ואין כח בעלים מעכבין עליו ג"כ אין בכחו להתפיס איסור ושם הקדש אבל להתפיס עליו איסור נעבד או תקרובת ע"ז עיקר תלוי אם אין כח בעלים מעכבין וברצון בעלים מהני לאסור כנ"ל מדקאמר לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ממילא הה"ד אם יש לו קנין כל דהו יכול לאסור וזה כ"ש ממה דסובר ר"י בעשה בה מעשה אסרה הרי אף דהוא של בעלים ולית בי' להאוסר שום צד קנין מ"מ ע"י מעשה אוסר ק"ו אם יש לו בו צד קנין ע"י הגבהה דכל גזלן יש לו קנין בגוף הדבר אף דאינו שלו ממש מ"מ יש לו קנין דאינו חייב לשלם שכר שימוש דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וכן אם נשתנה מכמות שהיה נקנה לו ע"י שינוי ועיין חידושי ר"ן סנהדרין (דף ע"א) קנין של הגזלן א"כ אף דכח בעלים מעכבין עליו דאינו שלו ממש מ"מ כיון דיש לו בו צד קנין יכול לאסור וא"ד להקדש דשם גזה"כ דבעי שיהיה שלו ממש וברשותו. אך זה דוקא אם ע"י מעשה יכול לאסור הרי דאינו דומה להקדש אבל לר"נ דסובר אין אדם אוסר דשא"ש אף בעשה מעשה ס"ל דבכל אנפי אינו אוסר ומעיקרא הי' ס"ל סתם דאף אם מכוון להדיא לאסור או ישראל מומר ג"כ אינו אוסר ולא מטעם לצעורי לכך ממילא גם קנין גזילה ל"מ דבעי שיהי' שלו ממש ומיושב קושי' שניה דתוס' על רש"י דמאי פריך ממנסך הא מכי אגביה קניה דלדידיה כמו דל"מ מעש' לאסו' סובר דבעי דומיא דהקד' יכול לאסור ול"מ ג"כ קנין גזילה. ואח"כ דמפרש הש"ס טעמא דר"נ דלצעורי מכוין ע"ז פריך הש"ס ג"כ שפיר ממנסך דאף דיש לי קנין גזילה מ"מ שייך לצעורי וא"ד לשותפות:
והנה ברש"י ע"ז (דף נ"ב ע"ב) בית חשמונאי דגנזו אבני מזבח ששקצו עכו"ם לע"ז אמר ר"פ התם קרא אשכוח ודרש ובאו בה פריצי' וחללוה ופירש"י כיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפק לחולין נקנינהו בהפקירה והוי להו דידהו ונאסרו. ולכאורה הא דנקנינהו היינו בכיבוש מלחמה וכמ"ש בעה"מ שם רק כ"ז דהי' של הקדש לא נקנה בכיבוש מלחמה דכתיב לד' הארץ ומלאה ואך כיון דכשבאו בה פריצים או ע"י פריצי ישראל כמ"ש בעה"מ שם או כמ"ש רמב"ן במלחמות דע"י פריצי גוים גזה"כ הוא אף דאין מעילה בקרקעות ויצא לחולין ע"י ולמה צריך רש"י לומר דכיון דנפק לחולין ונקנינהו בהפקירה הא אף אם לא קנאהו מ"מ כיון דע"י דנפקע ממנו הקדושה ויצא לחולין והוי הפקריה שפיר יכול לאסור למה שכתבתי. אולם מלבד די"ל באמת לאו דוקא רק כיון דנתחלל ממילא נקנינהו נקט רש"י האמת אף דגם הפקר לבד יכול לאסור. בלא"ה י"ל למ"ש דאם אין אדם אוסר את שא"ש אף ע"י מעשה אז ל"מ קנין גזילה לאסור רק למאן דסובר דא"א דשא"ש ע"י מעשה חזינן דאינו דומה להקדש דבעי שיהיה שלו דומיא דביתו ולאסור להתפיס על הדבר שמץ ואיכות איסור ישנו בכחו ע"י מעשה ק"ו דמהני אף שלא ע"י מעשה היכא דיש לו בו קנין גזילה. והנה כנראה דעת רש"י שם בהא דקאמר רבי להוכיח מכלים דכתיב את כל הכלים אשר הזניח המלך אחז כו' הכינו והקדשנו שגנזם והקדישו אחרים תחתיהם כן כלים שהיו משתמשים בבית חוניו גזרו רבנן לאסור שם אזיל רבי בדעת הסוברים דאין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וכמו שכתב הבעה"מ דלא כשיטת תוס' שם דסברי דשימוש בהכלי הוי מעשה זוטא וע"י זה קנסו לאסור לגבוה והא דמייתי הש"ס לקמן (דף נ"ד) מההיא קרא לאסור אף להדיוט הוא בהדרגה דכמו במעשה זוטא נאסר לגבוה כן במעשה רבה בגופה נאסר אף להדיוט. אולם שיטת רש"י אינו כן דקאמר לקמן דיליף איסור להדיוט מכלים דאחז מדלא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין וע"כ דסובר דזה הוי מעשה גמור או דאין לחלק בין מעשה דשימוש למעשה בגופה וכן דעת בעה"מ ור"ן שם וכיון דשם אזיל הסוגיא למ"ד דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף במעשה רק לגבוה וכמ"ש בעה"מ לדידי' י"ל דבעי שיהי' דומיא דהקדש ואף דבר של הפקר א"י לאסור כ"ז דלית ליה ביה קנין לכך כ' רש"י דנקנינהו בהפקרה אבל לדידן דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כן נמי יכול לאסור דבר של הפקר אף בלא מעשה. אולם ממה דהבאתי לעיל מב"ב דאמר לא כל כמינך לאסור ייני לאונסי דהוא סובר דא"א אוסר דבר שא"ש ומ"מ משמע לדע' בעלי' יכול לאסור הרי דחלוק דין הקדש מלהתפיס איכות איסור לכ"ע וכן מהא דר"י אמר רב בע"ז הנז' דהוכיח דגילוי דעת מהני בתחילתו של א"י וכבר כתב הר"ן ע"ז דר"י אמר רב סובר דאין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה עי"ש הרי דאף דאא"א דשא"ש מ"מ גילוי דעת מהני חזינן דעיקר המעכב הוא כח הבעלים וממילא מהראוי לומר דדבר של הפקר יהיה בכחו לאסור:
וראיתי בריטב"א ע"ז (דף נ"ג) דהביא משם ראב"ד לתרץ הא דהוכיח רב מתחלתו של ע"ז דכתיב אשריהן תשרפון באש מכדי א"י ירושה וא"א אוסר דבר שא"ש הא בעשה מעשה אוסר וכתב הראב"ד דדבר של רבים אינו נאסר והביא ראיה מהא דמים של רבים אף דטפחינהו בידיה ועביד בהוא מעשה אפ"ה אינו נאסר וכלים דאחז שנאסרו ע"י מעשה דיחידו של עולם הן ולא של רבים ורמב"ן חולק והא דמים של רבים אף דעשה מעשה מ"מ אינו ניכר ומהני רק לאפוקינהו מדין מחוברין אבל לענין אוסר דשא"ש צריך שיהא מעשה ניכר בשינוי שא"ח לברייתו דדמי כמאן דקני ליה בשינוי דומיא דגזלן משא"כ בטפיחי מיא והא דאמרינן מים של רבים אינן נאסרין לא נצרכה אלא כשהם של הפקר דאע"ג דכל אדם יש לו זכות בהן והוי כשותף אינם נאסרין דהא דיחיד שהם שלו או דשותפין נאסרין עיי"ש ולכאורה משמע מדבריהם דשל הפקר א"י לאסור אולם י"ל כיון דבאמת הם של רבים אף דיש לו זכות ג"כ מ"מ ל"ה כשותפים דיכול לאסור כיון דאינו יכול לטול רק כפי הצורך לו ורבים יכולים לעכבן ע"י וגרע משותפים כמ"ש הריטב"א ומ"מ ל"ה כהפקר לגמרי דהפקר שאני שאין שום זכות אחרים בו רק כל הקודם זכה לכך כיון שאין כח בעלים מעכבין עליו יכול לאסור משא"כ במים של רבים אינו יכול ליטול ולזכות בכל המי' לכך א"י לאסור אבל הפקר לגמרי דבידו לזכות בו ולבטל זכו' רבים יכול לאסור כנ"ל. וצ"ע בכ"ז:
ודע דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כתב הלבוש דהוי רק מדרבנן דילפינן מכלים דאחז שגנזום חזקיה וסייעתו מפני ששימש בהם לע"ז ובת"ש כ' דלדעת התוס' דהוכיח הש"ס בהדרגה דאסור להדיוט במעשה רבה מדאסור לגבוה במעשה קלה כמו שימוש דכלים א"כ במעשה מיתסר מדאורייתא. אולם שיטת רש"י ע"ז שם דילפינן דאסור ע"י מעשה אף להדיוט מכלים דאחז שגנזום ולא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין מבואר דסובר דשימוש הוי מוקצה וכן כ' הרמב"ן והריטב"א דלא ימלט שלא יחסר מעט ע"י שימוש. ולדבריהם ע"כ צריך לומר דלא ס"ל דנלמוד בהדרגה כמ"ש התוס' רק דהדיוט ולגבוה שוין ועי"ש בר"ן דע"כ השתא לית לן מאי דשנינן לעיל כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמשי בהו להדיוט דאל"כ איך מוכיח מכלים דאחז שעשה מעשה מיתסר אף להדיוט דילמא מה"ט הוא עי"ש ולדבריהם ע"כ או דס"ל דלא הוי רק מדרבנן הן בהדיוט הן בהקדש או כיון דקרא דחזקיה דברי קבלה כדברי תורה. ודעת הרמב"ם נראה דס"ל כשיטת התוס' דהדיוט ילפינן בהדרגה משום דפוסק כלים שנשתמשו בבית חוניו אסורים להשתמש בבית המקדש כמו דאמר ר' ויליף מכלים דאחז וע"כ דסובר דע"י שימוש לא נאסר להדיוט דאל"כ לא מוכח מכלי' דאחז כמובן. ובאמת דברי הר"ן שם סתומים מאד הא דכ' דלית לן השתא הא דר"פ דלאו אורח ארעא הא בש"ס קאמר מנ"ל דאסרה כו' ואלא מאבני מזבח ודילמא כדר"פ מהיכא תיתי דנאמר כשאמר אח"כ אלא מכלים דאחז דלית ליה לדר"פ הא אי לית ליה לדר"פ דלאו אורח ארעא יכול ללמוד מאבני מזבח וכנרא' מדברי הר"ן דמאבני מזבח מוכח דל"מ בטול של נכרי בע"ז של ישראל שנאסר ע"י מעשה וע"כ דסובר דלא קי"ל כתירוצו דר"פ דקרא אשכח ודרש ובאו בה פריצים וחיללוה דאל"כ כיון שנתחלל וזכה מן הפקר כמ"ש רש"י א"כ אינו ראי' משם כלל לחלוק על רמב"ן דזה לכ"ע סגי בביטול כיון דזכו בו והוי שלהם מקודם שנאסר אלא ודאי דסובר דהשת' לית לן כלל לדר"פ ולא נתחלל רק דנאס' ע"י מעשה שלהם ובאמת אינו ראי' לכלים של בית חוניו וזה דוחק עצום הא בקשו לגנוז דינרא כו' עד שמצאו להם מקרא זה הרי דדרשינן שנתחלל וגם מש"ס מבואר מדקאמר מעיקרא דילמא כדר"פ מה מוסיף אח"כ מכלים דאחז דאם ילפינן משם להדיוט דנאסר ע"כ דליתא לדר"פ ובאמת יש לומר בדעת רש"י אף דסובר דילפינן לאסור להדיוט מכלים דאחז דלא אמרינן לפרקו ואינו סובר כפי' התוס'. ועיין בתו"ח שם שהקשה הא כלי שרת יש בו מועל אחר מועל דקדושת הגוף הן ולא יתחללו וכבר כתב בשעה"מ הלכות איסורי מזבח ליישב ע"נ דכיון דלית להו טהרה כלל ול"ש אית להו פדיון עי"ש והדברים מוכרחים א"כ יש לומר אדרבא דוקא כלים דאחז כיון דנשארו קודש ואף דנאסרו לגבוה מ"מ נשאר קדושת דמים שפיר אי לאו דאף להדיוט נאסרו לא היה לחזקיה לגונזם דשפיר יכול למפרק וחל קדושה על הדמים ובזה ל"ש לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט כיון דאשתמשו בהו לגבוה כיון דעכשיו אינו ראוי ומפקיע הקדושה ע"י פדיון וממילא מוכח דאף להדיוט אסור ולכך גנזוהו משא"כ באבני מזבח כיון דנתחללו לגמרי ופקע הקדושה שלא ע"י פדיון ולא יכול למיפרק אח"כ דליכא מידי להפקיע רק נתבירינהו ע"י עכו"מ לבטלן בזה כיון דמ"מ אשתמשו בהו לגבוה לא אורח ארעא וזה פשוט:
עוד י"ל למ"ש הפ"מ בירושלמי ע"ז (פ"ג) בהא דדוד דשרף עצביה' דשל מתכות חשיבי ואמר לאיתי לבטלם ושל עץ ל"ה חושש להם ואמר לשרפם לקיים ביעור ע"ז עי"ש ולדבריו הא דהוכיח ר"י אמר רב דגלוי דעת מהני מהא דכתיב ואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקר' בביטול בעלמא סגי היינו דל"ה מצוה הקרא לקיים מצות ביעור ע"ז ולהפסיד בשביל זה כל האשרות אי לאו דהנך דלטעו אח"כ מיתסר מה"ד כמובן. ולפי"ז י"ל בשלמא מכלים דאחז שפיר מוכח לדעת רש"י דאף להדיוט נאסר דאל"כ ליפרקו ואי דהיו רוצים לקיים מצות ביעור ז"א כיון דנשאר בהן קדושת דמים אין לבערם א"ו דנאסרו אף להדיוט משא"כ באבני מזבח אף אי לא אמרינן לאו אורח ארעא מ"מ י"ל דלא רצו לבטלן ולמשקל לנפשייהו דרצו לקיים מצות ביעור. כן י"ל ודברי ר"ן צ"ע. גם כנראה מדברי ר"ן ע"ז דפוסק דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אף להדיוט וכן נראה מדברי ר"ן נדרים (דף ל"ו) בהא דכהנים שפגלו במקדש כתב וקי"ל פ"ב דחולין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ובמס' חולין שם כתב ר"נ ור"י ור"ע אמרו א"א אוסר דשא"ש ומשמע דהכי הלכתא דסוגין בגמ' כוותיהו כו' הלכך השוחט בהמות חבירו לע"ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ"ד באכילה אסורה ולכאורה סותר דבריו. אולם נראה בחולין כוונתו דוקא בשוחט בהמות חבירו היינו ישראל דלצעורי מכוין אבל גוי או ישראל מומר אוסר ע"י מעשה. וראיתי בס' מנחה טהורה דכ' כוונת ר"ן נדרים דעכ"פ באכילה אסור וכמ"ש ר"ן חולין וזה אינו דכבר הכריחו האחרוני' מכמה קושית דדעת ר"ן והרא"ה לאסור באכיל' הוא רק מדרבנן ושם בש"ס נדרים קאי הש"ס על דאורייתא ואין כוונת הר"ן על איסור אכילה מדרבנן אלא באמת היכא דל"ש לצעורי סובר דאדם אוסר ע"י מעשה ועיין פ"ח דמשמע מדבריו דלמד בדעת ר"ן דפוסק כרא"ה דאף בנכרי א"א אוסר ולא נראה כן ועיין חידושי ר"ן חולין שם [ובאמת צריך להבין דברי ר"ן נדרים שם דכתב שוגג הוא דקשה ליה בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו הוי פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעת' דנפשיה קעביד וקיי"ל דא"א דשא"ש ע"י מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן אמאי הוי פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשי' קעביד שמתכוין לעשות שליחותו ולימא לתיקוני ולא לעוות. הא שפיר ממזיד נמי קשה דאי שלוחי דידן א"כ אין להם לכהנים כח להקריב בלעדי דעתנו ולא זכו להו רחמנא לכהנים דבשלמא אם שלוחי דשמיא הוו מהני פגולן אף דאינו שלהם ומצינו בחטאת של הבעלים אי לאו דקני לכפרה ל"ה הבעלים יכולין לאסור מ"מ כהנים עדיפין כמ"ש הרא"ש שם שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן מדלא בעינן דעת בעלים אבל אם שלוחי דידן נינהו אף דאינו עושה שליחותן אלא אדעתא דנפשיה אף דהקרבן פסול מ"מ פיגול ל"ה דלא הקריב המתיר כמצותו וכן מבואר שם ברשב"א דכיון דמשנה אינו שלוחו ול"ה כשוחט קרבן אלא כנוחר וכשר מיהא ל"ה ופיגול הוא דק"ל עיי"ש ועיין במקנה קדושין (דף כ"ג)וכנראה לא ראה אז דברי רשב"א ודברי הר"ן צריכים הבנה ואכ"מ]:
ועיין כו"פ דהעלה דאם אדם אוסר דבר שא"ש במעשה רבה מה"ת ל"מ סברת לצעורי ומיישב בזה דברי רא"ש שהביא דעת ר"ח דדוקא במעשה כ"ש ס"ל דאינו אוסר וכתב ומסתברא כפירוש רש"י ותמה מהרש"ל דמאי נ"מ דלמסקנה עיקר הטעם דלצעורי מכוין מ"ל מעשה רבה א"ו כיון דע"י מ"ר אוסר מה"ת לא סמכינן על סברת לצעורי דלא יהא אלא ספק אזלינן לחומרא עי"ש ושפת אמת בפיו דנ"מ דלדעת ר"ח משמע דאף ישראל אוסר במעשה רבה וכן מבואר ברבינו ירוחם תלמיד הרא"ש שכ' (נתיב י"ו ח"ב)וז"ל אבל נכרי או ישראל מומר אוסר דבר שא"ש אפי' במעשה כ"ש ומ"ש שישראל אינו אוסר דשא"ש כרש"י אפי' עשה בו מעש' גדול ור"ח פיר' דמיירי שעשה בו מעשה קטן דאם עשה בו מעשה גדול אוסר ופרש"י עיקר דאפי' במעשה גדול אינו אוסר וכן הסכימו רוב הפוסקים עכ"ל הרי מבואר הדברים [אך מ"ש דסברת לצעורי הוי רק ס' יש להתבונן באמת למה לא יהיה נאמן אם הוא צווח שלא לצעורי כיון דהא כל מאי דאמרינן לצעורי הוא דעבד בלא לב כמ"ש בס' המכריע(ס"ח) ואף דשמענו מפיו דעבד בלב ונאמר דברים שבלב אינו דברים ע"כ צ"ל דסברת לצעורי הוא דברים שבלב דכל אדם דמוכח דלא עביד בלב וא"כ אם גם אח"כ צווח בפני ב"ד דעבד בכל לב כיון דהוי ספק לנו נימא דעד א' נאמן באיסורין ואף די"ל א"א משים עצמו רשע ז"א דהא בין כך ובין כך רשע הוא אף אם אין כוונתו בלב רק לצער את חבירו א"כ למה לא יהיה נאמן ואף דיש חזקת היתר לאותו דבר כיון דמ"מ יש לנו ס' יהי' נאמן. ועוד באית ליה שותפות מדוע לא יהיה נאמן נימא מתוך שנאמן להפסיד לעצמו חלקו יהיה נאמן גם לגבי חבירו ואף די"ל כיון דהו' יודע שאמר לפנים ובלא לב לא נאסר לו מ"מ הב"ד יאסר עליו חלקו כיון שאומר שלא היה כוונתו לצעורי ושוב שויה אנפשיה חתיכא דאיסורי ואסור אף בחדרי חדרים לדעת התבואות שור וכמ"ש למעלה (סי' ב) ועוד הכי נימא אם יפסיד חלקו לעינינו יהיה נאמן לאסור גם חלק חבירו כמו בכ"מ דאמרינן לענין ע"א באיסור מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן נמי לגבי חבירו כמבואר גיטין (דף כ"ד) ויו"ד (סי' קכ"ז) ובאמת ביש"ש חולין כ' בצווח דלא לצעורי היה דעתו ומבקש לעשות תשובה דנאמן ולא משמע כן מסתימת הפוסקים א"ו דסברת לצעורי הוי בירור גמור דא"א אוסר דשא"ש דכיון דיש מקום לומר לצעורי שוב ל"ה כעשה מעשה וכמו שכתבתי. ועיין לעיל (סי' ט) וספר החינוך (סי' קי"ג) דכתב דע"י מעשה רבה כמו שחיטה שהוא מעשה גדול וכן אם נסך לפני ע"ז גם זה הוא מעשה גדול אסור מדאורייתא ומעשה מועט כמו נגיעה יש לו כח לאסור דשא"ש מדרבנן שהחמירו בדבר אבל לא מד"ת עי"ש ומיושב בזה מה שהקשה השעה"מ מש"ס ב"ק (דף ע"א) בשלמא ע"ז שחיטה שא"ר הרי דנאסר מדאורייתא די"ל שם הוי מעשה גדול:
והנה הטו"ז (סי' ב) כ' דהא דאמרינן ע"י מעשה א"א דשא"ש בעינן מעשה נבלה דוקא ותמהו עליו מש"ס דחולין דמוקי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש משמע דאף במיעוט קמא דקנה אוסר והח"ד הוסיף להקשות מהא דע"ז דאפילו ניסך בין קרניה הוי מעשה ומחלק דשם איירי שעושה הבהמ' לע"ז משא"כ בשוחט לע"ז לא נאסר רק בשחיט' כעין פנים וכל זמן דלא עשה מעשה נבלה לא התחיל בה עדיין מעשה השחיטה והא דבעי דוקא חני קנה פגום דמוקצה שהקצהו לתקרובת ע"ז אסור לגבוה וכיון דבמעשה כ"ש נאסר לגבוה משום מוקצה שוב אינו מתקבל בפנים ואינו חייב אשחוטי חוץ. והנה לדבריו דהא דניסך יין בין קרניה עדיף משום דעשה לבהמה ע"ז הי' מיושב קושית הכו"פ דהקשה (סי' כ"א) לר"א בר אהבה דניסוך יין בין קרניה קשי' מברייתא דשלש חטאת מכי עביד מעשה פורתא אוסרה ולא מצי לאוקמי בחטאת עוף וחצי קנה פגום דהא ר"א ב"א ס"ל בעוף דוקא ושט ולא קנה ולהנ"ל א"ש דר"א ב"א באמת לא ס"ל דנאסר ע"י מעשה זוטא רק בניסך יין בין קרני' עדיף לאסור הואיל דעש' הבהמ' גופה לע"ז דניסך לפני' והא דקאמ' שם בע"ז וכי הא דאתא עולא היינו כמו דשם מהני מעשה נבלה כן בנעבד דניסך יין מהני לאסרה. ובאמת לא אדע מאי ק"ל להחו"ד מהא דניסך יין הא מבואר שם בתוס' אף דר"ה מיירי לאסרה להדיוט ונעבד שלו מיירי בלאוסרה לגבוה כי הכא במעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאוסרה להדיוט הה"ד נמי מעשיו דידיה כגון ניסך לה בין קרניה מהני לאוסרה לגבוה. אך זה לשיטת תוס' שם אבל לשיטת רש"י ור"ן שם אין חילוק בין גבוה להדיוט ומכלים דאחז למדנו לאסור אף להדיוט יקשה על הטו"ז מהא דניסך בין קרניה. אולם בריטב"א שם מבואר באמת דאיירי דעשה מעשה בגופ' דבהמה שחקק לה בין קרניה לנסך וניסך וקמ"ל אף דקרני' אינן של גופה מ"מ כיון דמחובר הוא הוי כעשה מעשה בגופה אבל לעולם מעשה הניכרת בענין שנעשה ע"י מעשה שעשה בגופ' איזה שינוי ול"ק משם על הטו"ז. ובאמת כדברי טו"ז נראה מדברי רש"י ע"ז (דף ל"ד ע"ב) דכתב ולהכי נקט גמר זביחה דקסבר ר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף עי"ש הרי דמעשה עבודה לרש"י להיות מקרי תקרובת ע"ז ל"ה רק במידי דקרי זביחה ואי אין לשחיטה אלא לבסוף הוא דוקא בגמר זביחה וכ"כ רש"י ב"ק (דף ע"א ע"ב) בהא דפריך ור"מ אמאי חייב בשוחט לע"ז כיון דשחט פורתא אסרה כ' רש"י משום זבחי מתים דקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים הרי דעת רש"י דאף במקצת שחיטה דושט לא מקרי זבחי מתים אם אין לשחיטה אלא לבסוף ובאמת תוס' שם כתבו דאפילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ועי"ש בש"מ וע"כ לדעת רש"י צ"ל דקושית הגמרא דחולין משלש חטאות היה דאינו ראוי להתקבל בפנים. מכי שחט פורתא דעכ"פ לגבוה נאסר. אולם כנראה מוכר' אנו לומר בדעת רש"י כפירושו בחולין שם דלאו מטעם דאינו ראוי להתקבל בפנים הקשה הגמרא דבשביל זה לא נפקע חיובו דשחוטי חוץ כיון דישנה לשחיטה מתחלה עד לבסוף וכ"ז דלא נתקלקלה בשחיטה עצמ' לא נפקע חיובו כדעת רש"י חולין (דכ"ט) וע"כ קושית הש"ס מבריית' דשלש חטאת אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא כמ"ש רש"י כיון דנאסר משום ע"ז פקע שם קדשים ועפרא בעלמא הוא והיינו כיון דאף דישנו לשחיט' מתחל' וע"ס מ"מ ל"מ על הך פורתא עד דלא נתקלקל' בשחיטה והגמר שחיטה היה עכ"פ בהכשר שחיט' להוציא מידי נבילה כן נמי אף דהוצי' בסוף השחיט' מידי נבלה דהא אף בשוחט לע"ז א"ח משום נביל' רק משום תקרוב' מ"מ עכ"פ בעינן שבסוף שחיט' יהי' דהקד' משא"כ כיון דנאסרה ע"י התחלה נפקע שם קדשים מיניה והגמר דזביח' ל"ה על דבר הקדש בזה הוי כמחתך בעפר והוי כמו נתקלקלה בשחיטה ועדיף ואף דמדברי רמב"ם הל' שגגות (פ"ד ה"א) שכתב בד"א באומר בגמר זביחה כו' ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה האסורה לקרבן שאינו חייב עליה משום שוחט בחוץ כמו שבארנו מבואר דמטעם דאינו מתקבל בפנים מיפטר ולא משום דפקע שם קדשים מיני' מ"מ בדברי רש"י מוכרח לומר דלאו מטעם דאינו מתקבל בפנים הוא וכמו שהאריכו בזה כבר כמה מחברים. וא"כ ע"כ מוכרח באם שחט מקצ' הקנה ג"כ נאסר להדיוט דאם דוקא לגבוה הואיל דאינו מתקבל בפנים היה חייב מטעם דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולא נתקלקלה בשחיטה דאף לע"ז שם שחיטה הוא כנ"ל וכיון דלא נאסר להדיוט עדיין שמא דהקדש עלי' א"ו דנאסר אף להדיוט ויקשה לדברי רש"י ב"ק וע"ז הנז' דנראה בקנה דלא שייך ביה ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף לא נאסר ע"י מקצת מעשה דל"ה זביחת ע"ז א"כ למה מוקי הש"ס דוקא בחצי קנה פגום והוסיף כ"ש וכמו דהשיגו על הטו"ז ויש עוד להאריך בזה וקצרתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |