שיירי קרבן/שבועות/ב/ג

שיירי קרבן שבועות ב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נטמא בעזרה. כתב הרמב"ם פי"א מה"ש אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה ולקדש או למקדש בתחלה כו'. וקשה כיון דקיי"ל מקצת ידיעה ככל ידיעה כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ו' לא יתחייב בקרבן אף בידיעת טומאה או קדש לחוד. ולא דמי לנגע בכעדשה ולא ידע אי כזית טמא כעדשה דהתם אפי' במקצת אין לו ידיעה ברורה אבל הכא יש לו מיהת במקצתו ידיעה ברורה. ולשון המשנה דתנן וזכור לקדש משמע קצת כדברי הרמב"ם שמעיקרא ידע שניהם אבל אינו מוכרח דלא בא אלא לאשמועינן דלא בעינן העלם שניהם וה"ה אפי' לא ידע תחלה רק אחד מהם הוי ידיעה וצ"ע. כתב תו' (דף ט"ז) בד"ה נטמא בעזרה תימא אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים וי"ל מתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. וקשה הבבלי פריך פ"ק (דף ג') מני מתני' אי ר"ע האמר על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש ומתני' קתני שהן ד'. ומאי קושיא שתים בחוץ המפורשין בקרא שהן ד' בפנים דאתיין מדרשא באם אינו ענין וליתא לקושית הש"ס שם הא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא כו' דהא השתא ה"ל כולא לחיובא וה"ל דומיא דיציאות השבת דה"ל שתים לבע"ה העומד מבפנים ושתים לעני העומד מבחוץ והיינו כפירש"י במס' שבת והוא העיקר כמ"ש תו' (דף ה') בד"ה שתים כו' ע"ש. וכ"ת קשיא סיפא והיינו מתני' דפרקין דקחשיב שתים שהן ד' בפנים או בחוץ לחוד י"ל הכי קשיא לן ל"ל לשנויי אבע"א ר"ע מהן לחיוב מהן לפטור ולא חש לסיפא כמ"ש תוספת שם בד"ה מהן כו'. טפי ה"ל לשנויי ר"ע וקתני שתים בפנים שהן ד' בחוץ וסיפא מפרש שתים שהן ד' אחריני ואתיא כר' ישמעאל דהא לא תני התם שבועות. והא דתנן פ' (בתרא) [קמא] שבועות שתים שהן ד' לא קשיא דהתם מפורש דברי ר"ע:

רבי חזקיה כו'. עי' בקונט'. וכ"פ רש"י. ותו' בסוגיין בד"ה מה"מ כו' הקשו א"כ לפי המסקנא אזהרה מניין ע"ש ולפום סוגיין נראה דקשיא ליה מה"מ לחלק בשיעורן בין נטמא בפנים לנטמא בחוץ. דהא מסיים הא כיצד ליתן חלק כו' וכ"ת מנ"ל לחכמים לחלקן לשיעורין להללו הא לא רמיזי הנך שיעורין בקרא י"ל מסרן הכתוב לחכמים והם מצאו לחלק בהכי א"נ שהייה גמירה להו אלא אי לאו דחלקן קרא סד"א בתרווייהו בעינן שיעורא ואף הנטמא בחוץ ונכנס בטומאה לפנים צריך שישהא בפנים כדי השתחואה ומצינו כיוצא בזה בנכנס לבית המנוגע. לכך חלקן ללמדך שיש שיעור לכל אחד בפני עצמו. לפ"ז י"ל גם הבבלי סובר כן ומנא ה"מ דקאמר היינו מנ"ל לחלק בשיעורין. ואין צורך למה שדחקו תו' בד"ה מה"מ כו' ובד"ה תנהו כו' ע"ש. וכן מסתבר דבירושלמי ובבבלי ר' אלעזר אמרה להך שמעתתא:

נטמא בפנים כו'. וא"ת בלא טומאה נמי תיפוק ליה דחייב משום ביאה ריקנית וי"ל משום ביאה ריקנית אינו חייב אלא מיתה ובשוגג אינו בקרבן ואלו משום טומאה חייב כרת ובשוגג יש בו קרבן עולה ויורד ולפום סוגיון נראה הא דגרסי בירושלמי פ' א"ל הממונה (הל' ג') א"ר שמי וכיני מה אם כו' ה"פ מה אם מקדש לקדש מי שנטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים שאינו ענוש כרת עד שישהא טעון טבילה מחול לקדש לא כ"ש ופריך אפי' מקדש לקדש נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים יהא חייב על הכניסה ומשני כי האי דתנינן השתחוה או ששהא כדי השתחויה וכיון ששהא לאו כמי שהכניס ראשו ורובו ואפ"ה פטור עד שישהא. ונראה בעיא זו אתיא כמ"ד שיעור ארכה עשר אמות דאל"כ פשיטא דחייב דלא גרע מהולך בארוכה כל שהו'. ועמ"ש בסמוך ואפשר לחלק ופי' זה עיקר ודלא כמ"ש ביומא שם:

על איזה מהן מתחייב. עמ"ש פ' הוציאו לו (הלכה א') בד"ה על כו'. ומהתימא על הרמב"ם שלא ביאר בה' עבודת יה"כ הא דמסיק הש"ס שם פ' הוציאו לו הכל מודים שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא הוא עובר משום הכנסה יתירה:

עד כמה היא השתחויה. וקשה הא כבר אמר בסמוך שיעור השתחויה י' אמות א"כ מאי קמיבעיא ליה תו עד כמה היא השתחויה ודוחק לומר שיהא שיעור אחר להולך בדרך ארוכה דמנ"ל הא שהרי לא היה לן לחלק בין פנים לחוץ אי לאו דכתיב מקדש ומשכן כדאמר חזקיה בסמוך א"כ מהיכא תיתי לן לחלק עוד בפנים והרמב"ם סוף פ"ג מה' ביאת המקדש משמע שאין שיעור לארוכה ואפי' כל שהוא נמי ונראה טעמו כיון שסתם התנא והש"ס משמע דאפי' בכל שהוא חייב שלא ניתנה ארוכה לדחות. מיהו בבלי בסוגיין משמע דאיסור ארוכה הלכתא גמירה להו א"כ י"ל קושייתי על הירושלמי שכתבתי דגמירה להו חילוק זה ומה שסתם הבבלי מפורש בירושלמי ומצינו הרבה כיוצא בזה וצ"ע. וא"ל שיעור שניהם שוין דודאי שאילת שלום הוא פחות מהילוך עשרה אמות. מיהו גירסא זו ליתא אלא העיקר כדגרסי' בירושלמי פ' א"ל הממונה עד כמה שיעור השתחויה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו ר' אבהו מוסיף עד והודו לה' כי טוב (סיפא דקרא ויכרעו כו') ר' מנא מוסיף עד כי לעולם חסדו (סוף הפסוק). והמעתיק ראה בירושלמי נזיר פ' מי שאמר (פ"ד ה"א) וכמה הוא כדי דיבור ר' סימון בשם ר"י בן לוי כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו אבא בר בר חנא בשם ר' יוחנן עד כו' וכיון שהשמועות שניהם שוין במקצת ותרווייהו ר' סימון בשם ריב"ל אמרן טעה המעתיק והחליפן וכן עיקר. וביומא שם בתו' בד"ה ר' סימון כו' הקשתי על הכ"מ ספ"ג מה' באה"מ ע"ש וע"ק אי ס"ד דמספיקא פסק הרמב"ם דבעי שיעור גדול ה"ל למכתב שיעור הקצר ולסיים בו במזיד אינו לוקה מפני שהדבר ספק אבל מכין אותו מכת מרדות כמ"ש בסוף הפרק שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף