שיירי קרבן/סנהדרין/ב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־02:22, 6 ביולי 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מטקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

קרבן העדה
שיירי קרבן
פני משה
מראה הפנים
גליוני הש"ס




שיירי קרבן TriangleArrow-Left.png סנהדרין TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כה"ג דן כו' עיין בקונטרס. ובבבלי פריך דן פשיטא ומשני דנין אותו איצטריכא לו הא נמי פשיטא אי לא דיינינן ליה איהו היכי דן והכתיב התקוששו וקשו ואר"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים אלא איידי דמלך כו' ונראה דהירושלמי סובר היא גופה קמ"ל דדרשינן לקרא דהתקוששו וקשו כדר"ל. ועמ"ש לקמן בד"ה וימנה וכו'. וכתב תו' מסברא אמרינן דדן דאטו משום חשיבותו מיגרע גרע וכיון דדן דיינינן ליה ע"כ. תימא לי ודאי מניעת היקר אין לו דמיון לבזיון עצמו שכשדנין אותו הוא מתבזה כדתנן ויהיו בעיניך כרשעים בשעה שעומדים לפניך ועוד כשמונע עצמו מן הדין יכול לומר שמשום חסידותו הוא עושה כדתנן החושך עצמו מן הדין כו' משא"כ כשדנין אותו. ונראה דן פשיטא דחזינן דמשה דן את ישראל וכיון שדן ש"מ שדנין אותו משום התקוששו וכו' נמצא אי לא כתיב שום דבר שמעינן ליה שדן ודנין אותו. ולאו משום חשיבותא אמרי' דדן. ועמ"ש בסמוך:

מעיד ומעידין אותו. בבבלי דף י"ח גרסינן מעיד והתניא והתעלמת כו' א"ר יוסף מעיד למלך והתנן מלך לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אר"ז מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכה"ג אתא ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה. וכתב הרמב"ם פ"ק מהל' עדות כה"ג אינו חייב להעיד אלא טרדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בו אבל בשאר העדיות פטור. וכתב הכ"מ וקשה איך כתב אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא למסקנא לא קיימא הכי דלדידיה קשיא מתני' לא מעיד ולא מעידין אותו וצ"ע ע"כ. ובפ"ה מהל' כלי המקדש כתב הכ"מ שינויים דחוקים ורחוקים ע"ש ול"נ דהרמב"ם סובר קושית הש"ס והא תנן מלך לא מעיד כו' אינה אלא אי אמרינן הא דאין מעידין מדאורייתא הוא שזהו בכלל כבוד המלך שאינו צריך לכלום ואין חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וכן הוא לקמן בירושלמי בפרקין [הלכה ג'] אבל לפי מסקנת הבבלי דהא דלא מעידין הוא מפני מעשה שהיה אם המלך ישראל כשר וחפץ דוקא שידונו לו הב"ד מעידין אותו ומתני' דתנן כה"ג מעיד כרב יוסף מעיד למלך. ודייק ליה מהא דקשיא לוקמי מתני' כה"ג מעיד למלכי בית דוד ולא ניחא ליה בתירוץ תו' דמסתמא איירי מתני' במלכי ישראל דומיא דמלך לא דן ולא דנין אותו. משום דקשיא ליה הא לא שייך הכא דומיא דמתני' אתיא לאשמועינן פעמים שהכה"ג מעיד כגון למלך בית דוד וכי משום דלא דמיא למלך דסיפא לא ישנה רבי במשנתו וכ"ש שגם במלך ישראל שייך אם חפץ הוא בדין התורה אלא ודאי כמ"ש דהך סוגיא דלא כר' יוחנן דמחלק בין מלכי ישראל ומלכי בית דוד דקיי"ל כרבי יוחנן ודאי דקאי פירוקא דרב יוסף דמעיד למלך. ודברי הרמב"ם נכונים וברורים. וכן ס"ל למהר"ן שכתב תי' בד"ה והא אין כו' ועוד מאי קמ"ל מתני' היא. וכתב המהרש"א וקשה הא קמ"ל טובא מלכי בית דוד אין מושיבין בסנהדרין משום לא תענה על רב ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דסובר דהך סוגיא לא מחלקת בין מלכי ישראל ומלכי בית דוד. ועוד יש להוכיח דהך סוגיא דלא כהלכתא דבבלי שם קאמר טעמא דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב. ותו' כתבו פ' אד"מ דבד"מ מותר לענות על הרב א"כ מאי פריך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין הא בד"מ איירי דבד"נ אפילו מלך מעיד כמ"ש המ"ל ריש פ"ק דהל' עדות ע"ש. וכיון שכן אף הנולך יכול לישב בסנהדרין. אלא ודאי הך סוגיא סובר הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין מפני החשד הוא כדאמרינן בירושלמי בסמוך. א"כ אין חילוק בין ד"מ לד"נ. ותו' כתבו שם בקושית המקשה כיון דאין מושיבין מלך בסנהדרין אפילו ישב וידום לא. לטעמא דבבלי דאין מושיבין משום לא תענה אין טעם בדבר למה לא ישב שם וידום. אבל לפי טעם החשד ניחא אבל עיקר הכרחת תוס' לדבריהם אלי היא משום דקשיא להו וא"ת מ"מ איך דן את בנו דמסתמא בבן מלך קאי עכשיו ע"כ. וקשה הא סתימת לשון הש"ס משמע דלא איירי עכשיו בבן מלך מדקאמר אלא בפני מלך ש"מ דהדר משנוייא דר"ז ואיירי אפילו בכל אדם כל שהוא בפני המלך מעיד. מיהו רש"י פי' בד"ה משום יקרא דכה"ג דידע סהדותא לבריה ש"מ דסובר דאף למאי דמשני בפני המלך איירי בבן המלך ועמש"ל בהלכה ג' בד"ה לא מעיד כו'. וראיתי להרב בלח"מ ריש הלכות עדות שהרגיש במקצת הדברים וירפא את קושית הרמב"ם על נקלה דעיקר הקושיא שכתב מלך ישראל וז"ל הכ"מ פ"ה מהל' כלי המקדש ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותו דא"כ ה"ל לרבינו לומר ואם היה יודע עדות מלך ממלכי בית דוד כו' ע"ש:

וימנה ליה אנטלר. וקשה דלמא הא דדנין אותו היינו ע"י אנטלר וי"ל קסבר הירושלמי אף המלך דנין אותו ע"י אנטלר דאז ליכא זילותא למלך ואנן תנן מלך לא דנין אותו ש"מ הא דתנן בכה"ג דנין אותו היינו ע"י עצמו ולא ע"י אנטלר. והירושלמי לשיטתו דאמר לקמן שאין חילוק בין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד והטעם משום זילותא. אבל לשיטת הבבלי דמתני' במלכי ישראל ומשום מעשה שהיה אף ע"י. אנטלר אין דנין אותו. ותדע דמפני מה אמרו שאין המלך דן ואי משום מעשה דינאי אין לגזור אלא שאין דנין אותו ואי משום דכתיב לא תענה על רב דיני ממונות מיהא יהא דן דהא לא תענה על רב לא קאי אלא אדיני נששות כמ"ש תו' לקמן דף ל"ו בד"ה דיני נפשות כו' ע"ש. אלא ודאי משום התקוששו כו' ואי דנין אותו ע"י אנטלר שפיר קושט עצמו שהרי מקבל הוא על עצמו את הדין. ש"מ דאפילו ע"י אנטלר אין דנין אותו. וא"ת מאי פריך וימנה אנטלר הא עדיין איכא זילותא דהא תנן באבות פ"ק וכשבעלי הדינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ויש לומר דוקא כשהוא בעצמו עומד שם אבל על ידי אנטלר אין המרשה בעיני הדיין כרשע דאיכא למימר האנטלר אומר כן מעצמו. והיינו דדייק תנא דמתני' בלישניה דתני וכשיהיו בעל"י דיני"ם עומדים לפניך כו'. ומעתה יתבאר לך מה שכתבתי בריש פרקין בקונטרס דאיצטריך דנין אותו לאשמועינן דאפילו כה"ג בעצמו דנין אותו. דכן דייק ליה מתני' וכמ"ש. אבל הבבלי מיאן בזה דלשיטתו אין הוכחה ממתני' דכה"ג דנין אותו ע"י עצמו וכמ"ש. ועמש"ל בריש פרקין. ויש מן הגאונים מייתי ראייה מסוגיין דאף הנתבע ממנה אנטלר ועיין בטח"מ סי' קכ"ד. ולדידי אין מכאן ראיה דדוקא לכה"ג עבדינן כן אבל לא לאיניש אחרינא. והריב"ש כתב סי' שצ"ב מסוגיין מוכח שהודאת האנטלר הויא הודאה שאל"כ דבר פשוט שאינו יכול למנותו שהרי צריך הוא לכפור או להודות על תביעת התובע והכי הל"ל הגע עצמך שיודה בה קצת או אין הודאת שליח כלום ע"כ. ואיני מבין ראיה זו. דלמא הב"ד דנין ע"פ טענת האנטלר ואם אח"כ הכה"ג מכחישו ואומר שטען שקר הויא הכחשה אבל אם מודה לדבריו הפסק דין קיים ואין בזה לעז לדיינים. ועיין ש"ך סי' קכ"ד ס"ק ד':

אין מלך יושב בסנהדרין. אמרינן בבבלי הטעם דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב ופירש"י אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבדיינין ואי אמר מלך חובה תו לא מצי אינך למיחזי ליה זכות ע"כ. וקשה א"כ כה"ג למה מושיבין בסנהדרין גם הוא מופלא שבסנהדרין כמ"ש המ"ל כל ב"ד לגבי כה"ג פחות ממנו הוא ע"ש. וי"ל תיקשי לך סנהדרין מאי מהני בד"נ הא בכל סנהדרין איכא מופלא ע"כ לומר כיון דמתחילין מן הצד תו ליכא מפני לא תענה כו' א"כ ה"ה בכ"ג. אבל במלך ליכא למימר הכי דכיון דכתיב שום תשים עליך מלך אין אחר רשאי לדבר לפניו וע"כ צריך המלך לומר תחלה דעתו א"כ איכא משום לא תענה על רב. ואף שכתב הרמב"ם רפ"ה מה' כלי המקדש כתיב והכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה ע"כ. מ"מ אין חובה שיאמר הוא דעתו בראשונה דכיון דיושב בסנהדרין ודאי מחל על כבודו שיאמר הוא באחרונה משא"כ מלך אף שמחל על כבודו אינו מחול דקיי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אך קשה מ"ד בקדושין הרב או נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול איך אפשר שיהא הרב או נשיא יושבין בסנהדרין והרי כל הנשיאים ישבו בסנהדרין כמפורש בתוספתא מאי קאמרת מצוה שאני שכך היא מצות התורה שהגדול יאמר באחרונה א"כ מלך נמי וי"ל הנך אמוראי סברי הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום חשד הוא כדאמרינן בסמוך. וסתמא דש"ס בבלי אזלי כמאן דאמר כבודן מחול:

מפני החשד. משמע מדאורייתא דן אלא רבנן אסרו מפני החשד וקשה א"כ מאי פריך לקמן מלך לא דן והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה כו' הא מתני' לא איירי אלא דרבנן וי"ל קסבר הירושלמי מתני' דאורייתא שאין דנין אותו שזילותא היא למלך לפיכך לא דן דכתיב התקוששו וכו' אך סובר הירושלמי עם אחרים מצי דן מן התורה דאין הדין נגמר על פיו לבד אלא מפני החשד גזרו שלא להושיבו בסנהדרין. ומכאן סייעתא למ"ש תו' בשם מהר"ן. ועי' מש"ל בד"ה לא מעיד כו' ובד"ה והכתיב כו':

הדא אמרה ד"מ שלו בכ"ג. כתב הרמב"ם פ"ה מה"ס ולא את כה"ג בד"נ אלא בב"ד הגדול אבל ד"מ דכ"ג בשלשה ע"כ ויש מי שהגיה בדברי הרמב"ם תיבת אלו דכ"ג. ובאמת לפום ריהטא נראה כמיותר דהא ביה איירי או דהל"ל ד"מ שלו. ול"נ בלבול גירסאות יש כאן. דדברי הרמב"ם תמוהין דהא מפורש כאן דיני ממונות של כה"ג בכ"ג. והא דא"ר חנינא בשם ר"ל שמלקין אותו בשלשה דוקא מלקות קאמר בשלשה כדקאמר טעמא דעלייתו ירידתו אבל ד"מ לעולם בשלשה. ודוחק לומר דהרמב"ם מפרש סתמא דש"ס קאמר אהא דאר"ל בשלשה מלקין אותו מדבריו מוכח דפליג אהא דאמרינן דד"מ של כה"ג בכ"ג דאי ד"מ שלו בכ"ג א"כ אף מלקות שלו בכ"ג א"כ עלייתו ירידתו ש"מ דאף ד"מ שלו בכ"ג. דא"כ מהא דאמר ר' לעזר כה"ג שחטא מלקין אותו ה"ל להגמרא להוכיח דד"מ שלכה"ג בשלשה כדדייק מדריש לקיש אלא ודאי דמחלק בין ד"מ למלקות. והכ"מ כתב ופירשו בגמרא דד"נ דכה"ג בע"א אבל ד"מ בג' כשאר כל אדם. וכוונתו להא דגרסינן דף ט"ז בעי ר"א שורו של כה"ג בכמה למיתת הבעלים דידיה מדמינן ליה ובע"א א"ד למיתת בעלמא מדמינן ליה אמר אביי מדקא מיבעי ליה שורו מכלל דממונו פשיטא ליה ע"כ. ואין מכאן שום הוכחה שהבבלי חולק על הירושלמי דפשיטא ליה דממונו ל"צ ע"א דסד"א כל דבריו של גדול בע"א כדמסיק בבבלי שם אבל כ"ג בעינן משום כבודו של כה"ג וכסוגיין. לכך היה נ"ל דגירסא הנכונה ברמב"ם אבל ממונו בכ"ג. אלא שאיזה תלמיד הגיה בשלשה ובמקום בכ"ג כתב דכ"ג וגרם לו דלא ידע טעמא דמלתא אלא או בע"א או בשלשה אבל אלו ראה סוגיין לא הוה קשיא ליה מידי. ויש קצת ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ריש ה' עדות כה"ג אינו חייב אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בה וב"ד הגדול לאו דוקא אלא ה"ה ב"ד של כ"ג ולא בא למעט אלא ב"ד של שלשה. והלח"מ כתב שם ומ"ש הולך לב"ד הגדול אע"ג דלא הוזכר בהדיא בגמרא משמע ליה דודאי הכה"ג לא ילך אלא לב"ד היותר מעולה ועוד דאין דנין מלך אלא בב"ד של ע"א דלא גרע מכה"ג כו' וכיון דעדות זה נוגע למלך ודאי דהוי בב"ד של ע"א ע"ש. ותימא ודאי משמע בבבלי דף י"ח דבב"ד הגדול מעיד מדפריך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וע"ש ברש"י בד"ה בפני המלך כו'. ומ"ש וכיון כו' תימא ודאי דוקא ד"נ של כה"ג ומלך אינו אלא לע"א אבל שאר דבריו לא כמפורש שם דף ט"ז כמ"ש לעיל. אך אחרי העיון נראה דהבבלי סובר שד"מ שלו בשלשה מדהשמיט שם טעמא שאק מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה משום שאין כבודן לישב בשבעה וקאמר טעמא דמלך משום אפסניא וכה"ג משום צינה ש"מ דסובר דכבודו לישב בשבעה א"כ אזדא ליה פשיטותא דסוגיין:

מה מחזרין ליה. כתב הרמב"ם ספי"ז מה"ס אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לסררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר סנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין. הנה מ"ש שאינו חוזר לשררותו מסוגיין יליף ליה ודברי הכ"מ שם תמוהים אבל מ"ש שאינו חוזר להיות כו' אף שדברי טעם הם מ"מ אין זה דרכו לכתוב דברים שאינן נזכרים בגמרא לכך נראה שמפרש הא דאמרינן במ"ק אב"ד שסרח אומרים לו הכבד ושב בביתך היינו שאינו ראוי להיות כאחד מן הדיונים ועי' פ"ז מהלכות תשובה:

וכעס. כתב הי"מ על שאמר שהנשיא ילקה ושמעבירין אותו ושהוא חשוד על שפיכת דמים ע"כ ותימא הא ר"ל לא אמר שמעבירין אותו ושהוא חשוד ואפשר שסובר ר"ל הוא דבעי מה מחזירין ליה וכ"מ בסמוך ועי' בי"מ בשאר הסוגיא ואין הגהותיו מחוורים:

ר"י פליג על ר' יודן בתרתי. עי' בקונט'. ועדיין הדבר קשה מנ"ל דר' יהודה סובר שאין קורעין על שאר מתים ולא אשתמיט תנא דאמר הכי דלמא סובר אף בשאר מתים בעינן שיקרע מקמי שפה והכי משמע פשטא דברייתא לכך נראה דה"פ בתרתי היינו בין בכהן הדיוט בין בכ"ג דאלו בכהן הדיוט לר' יהודה דוקא למעלה מקמי שפה ולר' יוחנן כל שהוא למעלה בבגדו סגי ובכה"ג לר' יהודה לא יפריס כלל ולר' יוחנן צריך שיקרע למטה. אך לפי' זה לא שייך הכא הא דר' יוחנן הלך למבקרא כ':

ואי כר' יהודא כו'. עי' בקונט'. וקשה למאי דמשני בסמוך לר"מ חומר הוא בכה"ג א"כ אף לר' יהודה ניחא וי"ל לשון הברייתא דתני ת"ל ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי ר"י משמע שאין פרימה כלל לכה"ג ובבבלי בהוריות דף י"ב הגיהו בדפוס חדש אמר רב למטה למטה ממש ונ"ל שצ"ל א"ר יוחנן למטה כו' וכסוגיין:

רי"א כל קרע שאינו כו'. כתב הב"י י"ד סי' ש"מ כתב הסמ"ק תניא הקורע למטה או מן הצדדין לא יצא רי"א יצא ונראה דהלכה כרבנן ומתוך כך נראה דהקורע בשעת יציאת נשמה אין לו לקרוע לא למטה ולא מן הצדדין ומיהו נהגו העולם לקרוע למטה ושמא סמכו העולם בשאר מתים על ההיא דר' יודא וצ"ע ע"כ אמר. שברייתא זו מצאתי בשמחות פ"ט. אך תימא הא ר"י הוא דאמר כל קרע שאינו מקמי שפה הוא קרע של תפלות. ויש שמחות ריש פ"ט מייתי להך דר' יהודה דהכא. וע"ק למה לא מייתי ראיה מהך ברייתא דמייתי הבבלי מ"ק דף כ"ב הקורע מלמטה או מן הצדדין לא יצא. ואפשר דסובר הך ברייתא איכא לאוקמי באביו אבל ברייתא דשמחות לא ניחא ליה לאוקמי באביו ואמו מדפליג ר"י ואמר דיצא ש"מ דבשאר מתים איירי דבאביו ואמו אין סברא לומר דפליג ר"י. אבל עדיין קשה ה"ל לאתויי מגמרא דהוריות (דף י"ב) כה"ג פורס מלמטה וההדיוט מלמעלה אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר מיתיבי על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל מקמי שפה על אביו ואמו מבדיל כיון דבעלמא הוי קרע קרי כאן בגדיו לא יפרום ומשני שמואל סבר כר"י כו'. מדלא פריך לרב מקרא דבגדיו לא יפרום ש"מ קרע דלמטה ממש לא הוי קרע דלמטה ממש לא הוי קרע בעלמא. על כרחך לומר לפי המסקנא דהתם דא"ר ישמעאל אינו פורס כדרך שבני אדם פורמין אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה י"ל קרע דמלמטה ממש בעלמא הוי קרע. וכיון שכן יש להוכיח מדרב דקרע דלמטה ממש בעלמא הוי קרע כיון דחזינן דקפיד קרא שגם הכה"ג יפרום אלא שלא יפרום כשאר בני אדם יש לנו לומר שפורם בענין דהוי קרע בעלמא והיינו למטה מקמי שפה. וליכא למימר רב כר"י ס"ל כה"ג אינו פורם כל עיקר א"כ כה"ג למה הוא פורם. מיהו י"ל תיקשי הך קושיא לשמואל דסובר כר' יהודה כל קרע שהוא למטה מקמי שפה אינו אלא קרע של תפלות כה"ג למה קורע ע"כ לומר כאן דאינו קרע בעלמא אפ"ה קורע א"כ לרב נמי למטה ממש אע"ג שאינו קרע בעלמא הכה"ג קורע. אך אין ראיה משמואל דלדידיה אין כאן קריעה אחרת דמהני בעלמא עדיפא ליה לומר דכה"ג קורע למטה מקמי שפה אבל לרב קשיא ניבעי בכה"ג שיפרום למטה מקמי שפה וכמ"ש. וברייתוות דשמחות דקשיין אהדדי יש ליישב למטה או מן הצדדין מסתבר טפי דהוי קרע מלמטה מקמי שפה אע"פ שלמקשה צ"ל דגרע דא"כ תיקשי נמי לרב מ"מ לפי המסקנא יש לומר כן. לפ"ז מנהג העולם נכון. אך מדברי הפוסקים לא משמע כן וצ"ע. בירושלממי מ"ק [פ"ג ה"ז] גרסינן מהו להבדיל קנה שפה אר"ס בשם ריב"ל ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם מכאן שצריך להבדיל קנה שפה. וקשה מאי קמיבעיא ליה פשיטא שצריך להבדיל דר"מ ור"י הלכה כר"י וי"ל ריב"ל לית ליה הך כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י ועיין בעירובין בבבלי דף מ"ג ע"ב א"נ איכא מאן דלא גריס בברייתא דברי ר"מ וכן הוא בבבלי בהוריות ומפני כך פסקי הפוסקים כת"ק ודלא כר"י:

רי"א היה בפנים היה יוצא כו'. מכאן ראיה למ"ש תו' בבבלי יומא דף י"ג ע"ב בד"ה היה עומד ומקריב כו' בכה"ג איירי כו' ע"ש וט"ס יש שם בדברי תו' וכצ"ל אלמא אע"ג דכה"ג מדאורייתא מקריב כל היום גזרו ביה רבנן כו'. ואין לומר ראיית רש"י מהך סוגיא דהוריות דמשני שמואל ס"ל כר"י. משמע דמוקי מתני' דהוריות כר' יהודה בסיפא דהך תנן כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ש"מ רישא לאו ר"י היא. די"ל עדיפא מינה פריך דרישא לאו ר"י היא דסובר אין קריעה לכה"ג. ועי"ל למסקנא שמואל פליג אר"י בחדא וסובר כוותיה בחדא:

רש"א גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. ביומא שם כתב חו' הא דא"ר יוסי יגמור לכאורה משמע היה עומד ומקריב אע"ג דאכתי לא התחיל בעבודה אלא עבודה בידו ע"כ ונ"ל דמסוגיין מוכח שכדבריהם כן הוא. דודאי ר' יוסי דבבלי ור"ש דסוגיין אמרו דבר אחר. הרי מפורש דאפילו עבודה שבידו גומר אע"ג שלא התחיל בה. והרמב"ם כתב פ"ב מהל' באה"מ כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כה"ג בין הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו כן תמיתו כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזרה זו. וכן זה שנאמר בכה"ג ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא א"כ מפני מה שנית אזהרה זו בכה"ג שכהן הדיוט שהיה בעבודה ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אע"פ שאינו. יוצא מן המקדש. אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד חילל אבל כה"ג עובד אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב ויעבוד עבודה שהוא עסוק בה. וכתב הכ"מ וקשה מתחלת דבריו נראה לכך לא יצא מפני שנראה כמזלזל בעבודה אלא גומרה ובסוף כת ב שאסור בעבודה ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לצאת מיד דכך לי שעת העבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת העבודה ונראה אף שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמור העבודה ע"י אחר נראה כמזלזל בעבודה ע"כ. וקשה ה"ל לחלק בין קרבן שלו לקרבן של אחר דקרבן שלו אינו יכול לגמור ע"י אחר דאונן אינו משלח קרבנותיו כמ"ש שם בסוף הפרק. לכך נראה שדבריו כפשטן שאסור לכהן לצאת מבוהל אלא מניח העבודה כסדר ובנחת ואח"כ יוצא אבל כה"ג עובד אונן ואסור לו להניח עבודתו שהתחיל בה. והרב במ"ל שם מסתפק אי פליגי בדאורייתא או בדרבנן. ומסוגיין נראה דבדרבנן פליגי ר"י ור"ש אבל ר"מ ור"י בדאורייתא פליגי דמקרא דמן המקדש לא יצא לא שמעינן אלא דאם יצא לא היה נכנס ולר' יעקב סובר ר"י אם היה בפנים יוצא ש"מ דאסור לו לעבוד שום עבודה ומאי סייעתא מייתי לר"י יעקב מהך ברייתא הא אתיא דלא כמאן אלא ודאי כמ"ש:

כיני מתני' כו'. ק"ק הא לאו מתני' היא אלא מימרא דר"א. ובפסחים פירשתי ברייתא היא ור' אבהו תני לה ודוחק דפשטא דשמעתתא משמע דמשמיה דר"ל אמרה. גם הא דקאמר אין אנינת טומאה קשה טומאה מאן דכר שמה לכך נראה דקאי אמתני' דפסחים דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב וקאמר ר' אבהו מי שהוא טרוד בצער שבא לו אין גוזרין עליו משום טומאה. ועי' בבלי יומא דף י"ד ע"א:

אי זן היא אנינות כו'. בבלי זבחים דף ק' פליגי אכולא סוגיא דהכא. וגרסינן שם אברייתא זו במאי עסקינן אילימא ביום מיתה מי איכא דלית ליה ליום מיתה דלילו מדרבנן ע"ש ברש"י. וקשה מאי פריך דלמא פלוגתייהו דרבי וחכמים באנינות דאורייתא אבל אנינות דרבנן תרווייהו מודו דהוא בלילה ואין לומר מדפליג ר' ואמר כל זמן שלא נקבר דייק ליה דבדרבנן פליגי דליכא למימר ר' מדאורייתא קאמר דהא אפי' אנינת לילה סובר ר' דאינה אלא מדרבנן כמפרש לקמן בברייתא. דהא פריך שם ותו ר' אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אישתרי ליה איכא דלית ליה אחריתה כיום מר. ש"מ דסבר ר' קולא קאמר אם נקבר ביום המיתה תו לא הוי אונן א"כ אין ראיה כלל מר' דבדרבנן פליגי ועוד מברייתא דלקמן אין ראיה דהתם איירי לאחר שנקבר הוא דאמר ר' שאנינת לילה דרבנן אבל קודם הקבורה אפשר שהוא דאורייתא:

כל אותו היום. עי' בקונט'. בבבלי ברכות פ"ב דף ט"ז ע"ב גרסינן מ"ט דרשב"ג קסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ובמקום אסטניס לא גזור רבנן וכתב תו' וא"ת לעולם אימא לך אנינות לילה דאורייתא לענין קדשים ואונן אינו נוהג אלא במעשר אבל רחיצה דאבילות דרבנן ע"כ ונראה דהש"ס דייק מדתנן רחץ לילה הראשון שמתה אשתו ולא תנן סתם יום הראשון דאם נאמר דאנינות לילה דאורייתא צ"ל הא דכתיב כיום מר היינו יום ולילה אלא ודאי דוקא בלילה רחץ אבל לא ביום ש"מ ביום שהוא דאורייתא באכילה קדשים גזרו באבל אסטניס דאסור לרחוץ אבל לילה דהוא דרבנן לא גזרו באסטניס:

אינו אסור אלא אותה שעה בלבד. וא"ת והא כתיב ואחריתה כיים מר כקושית הבבלי שכתבתי לעיל בד"ה איזו כו'. וי"ל מפרש לקרא בשלא נקבר ביום המיתה דלכ"ע הוי אונן. אך קשה לר' מאי היום דליכא למימר היום אסור ובלילה מותר כר"י ור"ש דהא מיד הוא מותר בהן שכבר נקברו נדב ואביהוא וכר' נחמיה דקאמר מאי היום חובת היום פשיטא ליכא למימר דהא לר"נ צ"ל אף אנינת לילה דאורייתא ועי' זבחים דף ק"א ע"ב וצ"ע:

הרי אמרו אנינות היום תורה. עי' בקונט'. עוד יש לומר. דמברייתא דר' פריך והכי תניא בזבחים דף ק' הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' אומר אנינות לילה אינה מד"ת אלא מדברי סופרים מדפליג ר' על אנינת לילה ולא פליג על אנינת יום ש"מ דמודה באנינת יום שהוא מן התורה. וכ"ת כיון דיש אנינת יום שהוא מן התורה כגון שלא נקבר יום המיתה לכך לא פליג. דהא ר' יהודה כשנקבר איירי דהא מייתי קרא דהן היום והתם מיד נקברו א"כ לא היה אסור כל היום ועוד דמשמע דמודה ר' לר"י דה"ק הן היום שהיום אסור והלילה מותר. אך קשה א"כ מאי משני שנקבר בדמדומי חמה:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף