שיירי קרבן/גיטין/ט/א

שיירי קרבן גיטין ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ויצאה מביתו וכו'. אפי' לא התירה אלא לאדם אחד. וקשה הא אמרי' ביבמות דף ל"ה זמנין שאין קידושין תופסין בכל העריות ר' תנחומא בשם ר"ה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ומה ת"ל אחר פרט לפ' עריות. הרי דאיצטרך אחר לדרשא אחרינא וי"ל קסבר ר' אילא הא דאין קידושין תופסין בעריות יליף מהיקישא דכתיב כל אשר יעשה מכל תועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות לאחות אשה כמפורש בקידושין בבלי דף ס"ז. ועיי' מ"ש בתוס' ביבמות שם:

הקיש הווייתה וכו'. בקונט' הגהתי. אך עדיין קשה הא אמרי' בבבלי בסוגיין דאף בהווייה מיבעיא ליה אי קונה אם קידשה חוץ מפלוני ופשיט דמקשינן הוי' ליציאה א"כ איך נאמר דילפי' יציאה מהווי' וצ"ל דה"פ מקיש קודמי הויה הראשונה ליציאה שהיא קודמי הוי' שניה וכ"ה בבבלי בפרקין. אלא דלשון הש"ס לא משמע כן. לכך נראה דגרסי' הקיש יציאתה למיתה מה המיתה אין לה הויה אצל אחר אף יציאתה אין לה הויה אצל אחר וה"פ כתיב וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרון וגו' מקיש יציאה למיתה מה מיתה לא נשאר אצלה שום הויה אצל אדם אחר כך גט אינו כשר אא"כ לא נשאר אצלה שום הויה ואיסור קידושין דבעל אצל אדם אחר. ובבבלי בסוגיין גרסי' מ"ט דר"א א"ר ינאי משום זקן אחד ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפי' לא התירה אלא לאדם אחד ר' יוחנן אמר ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני. ונראה ר' יוחנן ור' ינאי אית להו דבר אחד דקשיא לר' ינאי קושית הש"ס ה"ל לפלוגי בכה"ג במתני' וכמ"ש בקונט' וצריכין לומר דיליף ממיתה דמתיר' ומחצה ובעינן כמיתה ממש דמתרת לרוב העולם אף גט כן הוא וכ"ת א"כ והיתה לאיש אחר ל"ל י"ל איצטרך דלא נידרוש היקישא דמיתה כרבנן כדמסיק ורבנן דרשי לאיש אחר אין זה בן זוגו של ראשון זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה וכ"ה בבבלי סוף פרקין. ועמ"ש בתו' בסמוך. ור' יוחנן קאמר דמאשה גרושה מאישה יליף ר"א דסברא הוא למדרש לאיש אחר כדר' ינאי אלא דלפ"ז ה"א אפי' לא התירה אלא לאיש אחד לכך איצטריך היקישא דמיתה וכמ"ש דאי לאו קרא דגרושה מאישה ס"ד למידרש היקישא דמיתה כרבנן דבעינן בגט שלא יהא לה הויה אצל אחר דומיא דמיתה. ועמ"ש לקמן בסוגיין בתו' בד"ה אף וכו'. ומעתה מ"ש תו' בבבלי דף פ"ג ע"ב בד"ה רבא וכו' א"כ תיקשי לר"י דפליג לעיל אר' ינאי ע"כ ל"ק כלל דאף ר' יוחנן כר' ינאי ס"ל. והא דפריך ר"א נמי מאיסור כהונה יליף. היינו דס"ד דמקשה דר"י אית ליה דר"א ורבנן בהא פליגי אי יליף מאיסור כהונה או לא ומשני רבא כר' ינאי ס"ל ואף ר' יוחנן סבר כן וכמ"ש. ותימא לי לפמ"ש תו' דף פ"ב ע"ב בד"ה אפי' וכו' וי"ל דמייתי כיון דאם לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור דאל"כ סברא הוא אם לא נתגרשה אלא מאישה אפי' ריח הגט אין בו ולא הי' אוסרו הכתוב לכהנים. מאי פריך הש"ס לקמן אי נימא איסור כהונה שאני הא ר"א נמי מאיסור כהונה מייתי ליה. הא לא דמיא להדדי שהרי אף ר"א מודה דאיסור כהונה שאני ופריך שפיר איסור כהונה שאני. ומאי דוחקא לאוקמי רבא כר ינאי דוקא ודלא כר' יוחנן וצ"ע:

אין אתם משיבין את הארי וכו'. עיין בקונט' וכפרש"י. וקשה א"כ בטלת כל התשובות שיש לאחרונים להשיב על דברי הראשונים ונראה דהכי פריך כיון דודאי לית הלכתא כר"א דשמותי הוא מתלמידי ב"ש דאמרי לא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ממש ואייתר לאיש אחר לכך מוקי לה ר"א אפי' לא נתגרשה אלא מאיש אחר אבל לב"ה איצטרך לאיש אחר שאם היא פרוצה במעשיה כגון יוצאת וראש' פרועה מצוה לגרש' כדאמרי' בבבלי לקמן סוף מכלתין. א"כ ליכא קרא להתיר ואין צורך להשיב על דבריו. ועיי' בתו' דף פ"ג ע"ב בד"ה רבא וכו' דאינהו סברי אי לאו התשוב' ה"א דגם ב"ה דרשי קרא לדר"א:

לא נמצא מתנה על מ"ש בתורה וכו' תנאו בטל. וא"ת א"כ אמאי אסרי רבנן הא אין ממש בתנאו ותהיה מותר אף לזה שאסרה עליו וי"ל דהכא באומר חוץ לפלוני איירי כמפורש בדברי ר"ט וה"פ לא נמצא שיורו זה ה"ל כמתנה על מ"ש בתורה וכיון דלאו תנאי הוא אלא שיורא ראוי שיתבטל מעשהו ולא יעקר דברי תורה דהא בכל תנאי אמרי' כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל כ"ש הכא דליכא לבטל שיורו דיתבטל מעשהו מפני דבר תורה וכרבנן. ופריך אלא מעתה לא ישא בת אחיו כיון דע"י נשואין אלו אפשר שיתבטל דבר תורה ראוי שיתבטל מעשהו ומשני התם אין שום איסור בשעת נישואין ולאחר מותו. בלא בנים אין האיסור בא מחמתו אלא התורה אסרה עליו אבל כאן מותרת היא אלא הוא אסרה עליו. כך נראה מדברי הרשב"א. והא דס"ד דבבלי דרבנן בע"מ פלוגי מאי טעמייהו הא ודאי מתנה על מ"ש בתורה הוא ותנאו בטל ומעשה הגט קיים והרי היא מותרת לכל אדם י"ל כיון דלא קאמר לה לאו תנאי הוא על מ"ש בתורה הוא וכי לא סגיא לה דתינסב לאחוה דהאי גברא. ואפי' אמר לה בפירוש לא הוה מתנה על מ"ש בתורה ממש דליהוי תנאו בטל דהא אפשר שיהיו לו בנים. ואי מתנה בפירוש אפי' תפול לפניו ליבום תהא אסורה לו נראה דאפי' לרבנן הויא גט ושריא דה"ל מתנה על מ"ש בתורה. והא דקאמר בבבלי מתנה מי קאמר לה מי סגיא דלא מינסבת ליה לאחוה. ה"פ הא ע"כ בדלא אמר לה דאל"כ מ"ט דרבנן א"כ קשה לשון הברייתא. ובזה סרה תמיהת הרשב"א בסוגיין בד"ה מתנה וכו' ואין אנו צריכין לכל מה שדחק שם. וא"ת כיון דבחוץ איירי מאי השיב ר"ט מיבום הא מודה ר"א דמיתה וגירושין מתירין מה שאסר הראשון כמפורש בברייתא בבבלי וי"ל הירוש' לית ליה הך ברייתא דהא אמרי' לקמן מילתיה אמרה שאין גירושין מתירין מה שאסר הראשון:

ניתני ט"ז נשים כר"א. וא"ת למה לא פריך אף לרבנן באומר ע"מ שלא תינשאי דהא בסוגיין מפורש בדר"ט דבחוץ פליגי משמע בע"מ מודו רבנן וי"ל קסבר הא דנקט ר"ט חוץ לאשמועינן אפי' בכה"ג ה"ל כמתנה על מ"ש בתורה וכ"ש בע"מ ורבנן בתרווייהו פליגי. ואיכא נמי בבבלי ברייתא מפורשת דבע"מ פליגי. א"נ י"ל אע"ג דמודו רבנן בע"מ לאו מטעמא דר"א אלא משום דה"ל מתנה עמ"ש בתירה ותנאו בטל ומעשה קיים ומותרת אפי' לאותו שאסרה עליו ולא מצי למיחשבי' בהדי ט"ו נשים. ועיין מהרש"א:

מילתיה אמרה וכו'. עיין בקונט'. ובבבלי בסוגיין גרסי' מודה ר"א במגרש אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני וניסת ונתארמלה או נתגרשה מותרת לזה שנאסרה עליו השיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. וכ' תי' בד"ה מודה ר"א וכו' תימא למאן מודה לרבנן דפליגי עליה לא הוי גט ואינה מותרת לשום אדם ע"כ. ונ"ל דה"פ ומודה ר"א בע"מ דאינו גט דאין זה כריתות דעוקר מצות יבום ומתנה עמ"ש בתורה ובחוץ הוי כריתות כשניסת לאחר מותרת לזה שנאסרה עליו. והא דאמר בבבלי לר"ט במאי אילימא בחוץ משרי שרא ר"א וכו' אע"ג דרשב"א פליג אהך ברייתא נמי. הכי פריך אס"ד דבחוץ דוקא פליגי ודאי טעמו דסובר כשניסת לאחר מותרת לזה אלא ודאי ס"ל לר"ט אף בע"מ פליגי ולא חש ר"א לקושיתו. ועיין ברשב"א ומ"ש הרשב"א שם ואפי' אמר הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תינשאי לפלוני מכאן ועד ל' יום אין זה כריתות דלמא מאית האי דניסת לו תוך ל' ונאסרה על היבם אע"פ שהיא מותרת לו לאחר ל' אין זה כריתות דלמא מאית איהו תוך ל' ונמצא שע"י תנאו מתבטל תורת יבמין ע"כ. תימא מה צריך לדחוקי' אלו הא אפי' לא מת היבם נמי אסורה עליו שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אסורה עליו לעולם. ואפי' נדה בשעת נפילה ס"ד לאסרה כמ"ש תוס' ריש יבמות בד"ה ואחות וכו' כ"ש כאן:

לא אמר וכו'. עיי' בקונט'. וקשה כיון דקסבר ר"א דגירושין של השני מתירין צ"ל כיון שניסת לאחר נתקה מאישות הראשון לגמרי א"כ ה"ה במיתה. ואפשר ליישב בדוחק הגירסא שלפנינו הא נישואין לא אם חזר הראשון ונשאה וגירשה סתם אסורה לזה שאסרה עליו מתחלה דמסתמא על דעת הגט הראשון הוציאה וצ"ע:

מצינו אשה וכו'. וא"ת בכל תנאי דעלמא כגון שאומר אל תשתי יין עשר שנים שמותרת לינשא מיד וכשעוברת על התנאי נמצא בניה ממזרים הרי דמצינו אשה בתחלה אין עליה איסור ערוה ובסוף יש בה איסור ערוה וי"ל קסבר ר' שמי כל תנאי שהוא בשב ואל תעשה אסורה לעולם עד שתקיים התנאי. ואני תמה שזו היא מחלוקת ישנה בין הגאונים כמ"ש הרשב"א בסוגיין בד"ה בכולהו תנאי וכו' ע"ש. ולמה לא הביאו ראיה מדברי ר' שמי וצ"ע:

ע"מ שתבעלי לפלוני וכו'. עיי' בקונט'. וכלישנא קמא כך פי' הה"מ פ"ח מה"ג לדעת הרמב"ם ע"ש. ולפי' קמא קשיא הא ר' מנא קאי אר' שמי משמע דאיירי באיסור ערוה וה"ק בתחלה יש בו איסור ערוה והיינו כל"ב שפירשתי וכ"כ הרשב"א. וצ"ל דקסבר סוף ביאה קונה וכי קאמר ע"מ שתבעלי סוף ביאה קאמר ואהעראה הוא דמחייב משום אשת איש. דאי תחלת ביאה קאמר תרווייהו בהדי הדדי קאתו. והא דאמרי' בבבלי קידושין דף י' ע"א איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ונ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה לקבל קידושין מאחר א"נ לכ"ג וכו'. ה"ה דהמ"ל דנ"מ לענין זה דאמר ע"מ שתבעלי לפלוני ולא גמר ביאתו אי שריא לעלמא או לא. והרשב"א כתב וקשה הא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי א"כ כשבועל פנויה הוא בועל דכל שמקיימת תנאה ה"ז מגורשת למפרע וכו' ע"ש. לא ידעתי מאי ק"ל דה"ק בתחלה הוא אסור לבעול דהא קיי"ל סוף ביאה קונה א"כ חיישינן שמא לא יגמור ביאתו וחייב על ההעראה ואית ביה איסור ערוה. דהא אין העראה קונה אא"כ פירש שרוצה לקנות בהעראה כמ"ש תו' שם בקידושין וזה שאמר ע"מ שתבעלי ודאי סוף ביאה קאמר. וכשעבר וגמר ביאתו הותר הגט למפרע ואין בו איסור ערוה כלל שהרי הותר למפרע ה"ה הכא מתחלה אין בו איסור ערוה ולבסוף יש בו איסור ערוה ונכון הוא. והרמב"ם כתב פ"ח מה"ג ה"ז גיטיך ע"מ שתינשאי לפלוני אם נישאת לו ה"ז גט כשאר כל התנאי' אבל אמרו חכמים לא תינשאי לא לאותו פלוני ולא לאחר לאותו פלוני לא תינשא שמא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה במתנה ולאחר לא תנשא. שאינו גט אלא בקיום התנאי עברה וניסת לאותו פלוני בטל הגט ותנא והולד ממזר. וכתב הראב"ד ולמה בטל הגט הלא יכול לקיים התנאי יגרש אותה וישאנה בטל התנאי ויתקיים הגט למפרע ואין הולד ממזר והכי איתא בירוש'. וכתב הה"מ לא מצאתי בירוש' אלא כך ע"מ שתבעלי מפלוני בתחלה היא אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע. ואין ענינו למ"ש הר"א ופירושו בתחלה אסור לבעול שמא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה במתנה ואע"פ שבגמרי לא הוזכר זה אלא בע"מ שתינשאי דעת הירוש' דה"ה לע"מ שתבעלי. והרשב"א הסכים לדעת הר"א ע"כ. ונ"ל הא דכתב הראב"ד שיגרשנה המקדש תחלה ואח"כ ישאנה בעל התנאי אע"ג דאין ממש בקידושיו דהא עדיין לא חלו הגירושין כיון דלא נתקיים התנאי מ"מ כיון דבגמר ביאה תרווייהו בהדי הדדי אתיין קיום התנאי וקידושי הראשון הלכך יגרשנה הראשון תחלה. ופירושו בירוש' נראה ברור דכיון דבגמר ביאה חל הגט למפרע דהא אמר ע"מ א"כ למה יהיה הגט בטל וכמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ובתירוצי. ובלח"מ כתב דה"פ מצינו אשה בתחלה כלומר המגרש אשתו ע"מ שתבעל לפלוני ובא אחר וקדשה ואח"כ בא עליה אותו פלוני בביאה ראשונה אינו חייב משום ערוה דלא חלו קידושין עד גמר ביאתו ובביאה שנייה חייב משום ערוה שכבר אלו הקידושין למפרע מיד אחר גמר ביאתו הראשונה והביא דמיון לזה הא למה זה דומה וכו' כלומר אותו פלוני אסור לבוא עליה אפי ביאה ראשונה מפני שנראית אשת איש מחמת קידושי האחר עבר ובטל הותר הגט למפרע. ופי' זה דחאו הה"מ ואמר שלא מצאו בירוש' כלומר שלא מצא דברים אלו שכתבתי מצינו אשה וכו' ע"ש. ומה מאוד רחוק פי' זה מפשט הירוש' דא"כ אהאי קאי דברי ר' שמי ועוד דדברי ר' שמי הן הן דברי ר' מנא. ועוד דעיקר הגירסא כמ"ש בקונט' א"ר מנא למה לא וכו' הרי שר' מנא חולק על ר' שמי. וכל זה גרם לו שלא ראה דברי הרשב"א בחידושיו. ולו ראה לא היה כותב שלא מצא הה"מ גירסא זו מצינו אשה וכו'. הרי הרשב"א מביא גי' זו בחידושיו. והה"מ מביא דברי הרשב"א אלו כמבואר בדבריו. אלא שהה"מ קשיא ליה קושית הרשב"א שכתבתי לעיל ומפני כך אמר שאין ראיה מהירושלמי אבל לפמ"ש לעיל ניחא וצ"ע:

הלכה כרשב"א. בבבלי גרסי' מאן תנא אמר חזקיה רשב"א היא ר' יוחנן אמר אפי' תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהונה. וכתב הרשב"א וקיי"ל כר"י ואע"ג דחזקיה פליג לאו היינו חזקיה רבי' דר"י אלא בר בריה דרב הוה ע"ש. ותימא ולמה נאמר דבבלי פליג אדרבא נימא דאף ר"י מודה דהלכה כרשב"א כמפורש בסוגיין אלא דקאמר רב כהנא פליג וליה לא ס"ל כוותיה אלא כחזקיה רבו ס"ל וא"ל דילכון ר"כ דהוה מבבל ואף חזקיה הוה בבלי כדאמרי' בעלמא ר"ח ובניו עלו מבבל. ולא ידעתי מאי קאמר הרשב"א ואי חזקיה רביה הוה היכי א"ל דילכון דהוא מא"י הוה וצ"ע. ועיד אי חזקיה בר בריה דרב הוה איך הקדים לפרש המשנה קודם ר"י רבי'. ועמ"ש בתי' בסמוך. מיהו לעיל פ"ח ה"ב כתבתי בתו' בד"ה רשב"א וכו' דסתמא דש"ס לעיל מוקי למתני' דלעיל אתיא כר' ע"ש א"כ אם נאמר סתמא דלעיל ר' וסתמא דהכא רשב"א אית לן למפסק כסתמא דלעיל דקיי"ל הלכה כר' מחבירו. אך למ"ד סתמא בתרא עיקר הלכתא כרשב"א וצ"ע. ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה זאת אומרת וכו':

אף ריח פסול אין בו. כתב הרמב"ם ריש פ"י מה"ג המגרש' את אשתו וא"ל הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אע"פ שאין זה גט ה"ז פסולה לכהונה מדבריהן שנא' ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים אפי' לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהם. וכ' הה"מ וסובר רבי' שזו אסמכתא ופיסול זה אינו אלא מדבריהם וק' דבר"פ בבבלי גרסי' א"ר יוחנן מא דר"א מדכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה. פסולה לכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני. ואם פיסול זה אינו מן התורה היכי הוה יליף מיניה ר"א היתר האשה לעלמא ולרבנן לימא התם לאו דאורייתא. ואולי סובר לדבריו דר"א קאמרו או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שחין זה אלא מדבריהם ואין ללמד ממנו היתר וזה דוחק וקושיא זו צ"ע ע"כ. ותירוצו בתרא קשה דהא אמרי' התם לר"ע אית ליה פירכא דאיסור כהונה שאני. משמע דסובר אפי' בדבר דאית ביה איסור דאורייתא שייך לומר איסור כהונה שאני. ונ"ל ראיית הרמב"ם מהא דגרסי' בפרקין דף פ"ג ע"ב ר' יוחנן אמר דילכון אמר שאני הכא הואיל שקנאתו ליפסול בו. ופירש"י לפסול בו לכהונה. וכ' הרשב"א וקשה א"כ איך מתגרשת בו כיון דחל מקצתו קנאתו ואין אשה מתגרשת ב' פעמים בגט אחד ושמא י"ל כיון דאין בו קנין גמור לא הורע כחו ומה שפוסל לכהונה אינו אלא מדבריהם וקשה הא מהא דאר"י טעמא דר"א וכו' ורבנן איסור. כהונה שאני משמע דבין לר"א ובין לרבנן דאורייתא ע"כ. והרמב"ם מפרש כפירש"י ש"מ דמדבריהם הוא. ודקשיא מהא דר' יוחנן נראה דמפרש דגם ר"י סובר עיקר טעמא דר"א דמקיש גט למיתה דכתיב וכתב לה וגו' או כי ימות מה מיתה מתיר ומחצה אף גט כן כדאמרי' בריש סוגיין. אלא דאיכא לאקושי נמי מה מיתה אין לה הויה אצל אחר אף גט כן וכרבנן. אך מדברי חכמים גרושה מאישה לכהונה ש"מ דמודו דחוץ לפלוני גט גמור הוא מהיקישא דמיתה דמתיר ומחצה דאל"כ אין סברא לאסור גרושה מאישה לכהן. וכמ"ש בתוס' שם דמסברא קאר"י. ועמ"ש בר"פ בד"ה הקיש וכו'. ורבנן אמרין איסור כהונה שאני דהחמירו חכמים הרבה ואע"ג דחוץ לא הוי גט אפ"ה גרושה מאישה הוי גט לפסול לכהונה. ומעתה מאי דקשיא להרשב"א אהא דא"ר ינאי אפי' ריח פסול אין בו. אמאי מי גרע חוץ ממגורשת מאישה לחודא ע"ש. י"ל כיון הא דפסולה לכהונה הוא מדבריהם לרבנן לא גזרו באימר אי את מותרת לכל אדם דליכא למגזר שמא יאמרו גט מעליא הוא שהרי לא התירה לשום אדם משא"כ בחוץ אם נאמר שפסולה לכהונה חיישינן שמא יאמרו גט מעליא ותינסב לכל אדם חוץ מפלוני. ועיי' בב"ש סי' ק"נ סעי' ב' דנראה שנעלם ממנו דברי הירוש' ולא ירד לחלק במ"ש. ומ"ש הלח"מ פ"ח מה"ג ומ"מ האי דהאשה רבה דאמר רב ה"ל לר"א למדרש מרגניתא ודרש חספא וכו' קשה אי אסמכתא הוא מאי קשיא ליה הא ר"א רצה לדרוש דרשה גמורא ולא אסמכתא ע"כ. נראה דלק"מ דמאי דקאמר דדריש חספא היינו דא"צ לדרשתו דמילתא דפשיטא היא דאינו גט דודאי דר"א הלכה היא אלא דלא צריך קרא להכי וכיון דרצה למדרש מקרא אסמכתא בעלמא ה"ל למידרש אסמכתא דהיא מרגניתא דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה הוי ריח הגט. והא ליכא למימר אע"ג דמדאורייתא הוא כתב הרמב"ם לשון מדבריהם לפי שאינו מפורש בתורה אלא קבלת חכמים היא כמ"ש ריש ה' אישות בקידושין ע"ש דודאי מדברי סופרים מיקרי הלכה למשה מסיני אבל מדבריהם משמע שאינו הלכה אלא מדרבנן ממש. ונראה דקסבר ר' ינאי דאין ריח הגט בכהונה אלא בגרושה אבל לא בשאר פסולים דכה"ג קאמר לעיל פרק הזורק הלכה ח' אין בה אלא משום יחוס כהונה. ובבבלי פ"ג דף כ"ד ע"ב מפרש כל שיש בו ריח הגע פוסל לכהונה ע"ש ועמ"ש בתוספות בסמוך:

זאת אומרת לא חשו וכו'. עיי' בקונט'. וקשה הא א"ר יוחנן בסמוך מתני' רשב"א היא א"כ ודאי שצריך ליטלו הימנו. ואפי' נאמר דסובר כר"י דהכא שאני הואיל וקנאתו כמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה הלכה וכו' מ"מ אליבא דר"ע צריך ליטלו הימנה ונ"ל דה"ג כהנא אמר זאת אומרת חשו אין תימר לא חשו וכו' א"ר אחא זאת אומרת שלא חשו אין תימר חשו וכו' וה"פ כהנא ור' אחא פליגי בפלוגתא דחזקי' ור"י כהנא כר"י דמתני' כרבי וקאמר ממתני' איכא למידק דחשו חכמים באומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ לפלוני הוה ריח הגט ופסול לכהונה דאס"ד דלא חשו ואין כאן אפי' ריח הגט למה יטלו הימנה אפי' בעודו בידה סגי שיאמר הרי את מותרת לכל אדם דהא קיי"ל כר' אלא ודאי דחשו והכא היינו טעמא כדר"י הואיל וקנאתו ליפסול לכהונה ופליג אר' ינאי דאמר אפי' ריח פסול אין בו. ור' אחא כחזקיה דמוקי מתני' כרשב"א וקסבר דלא מהני ריח הגט לפסלה לכהונה. ודייק ליה דלא חשו דאס"ד דחשו קשה אמאי אסרו חכמים במתני'. כי היכי דחשו באומר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם לפסלה לכהונה ש"מ דסברא הוא דהוה גט משום דבידו לגרש א"כ אף באומר חוץ לפלוני ליהוי גיטא לאותן שהתירו דכל מה שבידו לגרש מצי לגרש ולית ליה הא דאמרי' בבבלי ריש פרקין איסור כהונא שאני. ועמ"ש לעיל ר"פ בתו' בד"ה הקיש וכו' ובתו' בד"ה הלכה כרשב"א וכו' ובד"ה אף ריח וכו':

כל שאלו בתנאי ע"מ פסול וכו'. משמע דאפי' תנאי ע"מ פוסל. וקשה הא מפורש לעיל דבחוץ פליגי אבל בע"מ אפילו בכתב כשר וכ"ש בע"פ וכ"ה בבבלי וי"ל אתיא הך ברייתא כרבא דאמר ע"מ פוסל לפני תורף וה"ק כי היכי ע"מ בכתב לפני התורף פסול דגזרי' אטו חוץ ה"נ יש לנו לגזור בבע"פ לפני התורף ע"מ אטו חוץ דהא חוץ מדאורייתא פסול אפי' בע"פ לפני התורף וא"ת איך כייל כל שפוסל בכתב וכו' הא חוץ בע"פ לאחר התורף ודאי דאינו פוסל אלא בכתב כדמוכח מתני' דתני כתבו וכו' וי"ל בתנאי שע"מ איירי אבל לא בחוץ וכן משמע לשון הש"ס א"נ שילא מוקי מתני' בלפני התורף וקמ"ל דאפי' לפני התורף ובכתב חוץ. הוא דפוסל ולא ע"מ אבל ע"פ נמי פוסל בחוץ לפני התורף. מיהו בבבלי לא משמע הכי אלא לכ"ע חוץ פוסל בכתב אפי' לאחר התורף וע"ש בתוס'. ונראה לר"ז אפי' אמר בע"פ קודם התורף וכתבו בתוכו לאחר התורף כשר דאל"כ אמאי לא מוקי ר"ז ברייתא דחני אבוה דר' אבון בכה"ג ואין צורך להגיה כלל א"ו כמ"ש. ודברי תוס' בד"ה אבל וכו' ע"ש תמוהים דמרב ספרא אין ראיה אם נכתב אח"כ. גם אין ראיית' מוכרחת כ"כ דר"ס ור"ז אמרו דבר א' וצ"ע. ועיי' ברמב"ם פ"ח מה"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף