שיירי קרבן/כתובות/א/ב

שיירי קרבן כתובות א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בשקל הקדש. כתב הריטב"א בחידושיו דף י' ע"א וז"ל תדע שלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרבנן ולרשב"ג דכתובת אשה מאתים צורי ע"כ. ותימא שהרי כאן מפורש דהרבה אמוראים דסברי הכי וצ"ע:

רבי בא בר בינא אמר מטבע יוצא. כתבו תוס' בפרקין דף י' ע"א בד"ה נותן לה ממעות קפוטקיא תימא לר"י מה ריוח הוא לה הלא אינו נותן לה אלא שוה נ' שקלים ואם נאמר שנותן לה נ' שקלים היוצאים באותה מדינה אף שהם יתרים משל תורה מיהו א"נ שבכך תשחנה מדה דאורייתא מיהו בירושלמי גרסינן ר' בא בר בינא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי ע"כ ע"ש. ותימא דמשמע מדבריהם דר' בא להחמיר אמר מטבע יוצא אבל אין לפחות משקלי דאורייתא א"כ מאי קאמר הש"ס מתני' מסייעא לר' בא מדלא תנן כתובה עמהן דעדיין קשיא למה לא תנן כתובה דהא מייהת אין לפחות משקלי דאורייתא שהן שקלי צורי וא"ל דסברי דר' בא קאמר מטבע היוצא בין להקל בין להחמיר דא"כ אין ראיה מר' בא דעדיין קשיא לרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא למה ישתנה דין התורה בשביל כך:

ולא תני כתובת אשה עמהן. בהגהת מרדכי פרק בתרא דכתובות כתב והא דלא מני כתובת אשה בהדי הנהו דמני בבכורות פ' יש בכור שהן בכסף צורי דלא מני אלא הני דכתיבי בהדיא בקרא וכו' אבל מוהר הכתובה לא כתיב בהדיא כסף שקלים. ותמהני שלא ראה דברי הירושלמי שבסוגיין דאיכא שינוייא אחרינא:

כלום למדו מכתובת אשה לא מאונס ומפתה וכו'. כתב הר"ן סוף מכלתין בד"ה קסבר שב"ג כתובה דאורייתא וכו' וא"ת לרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא היכי מודה ברישא נשא אשה בא"י נותן לה ממעות א"י והא איהו ממוהר הבתולות יליף וכסף דאונס ומפתה מאתים של צורי הן וה"ל לאפלוגי דאינו נותן לה ממעות א"י אלא מאתים של צורי וכו' י"ל מאי דיליף רשב"ג כתובה מכמוהר הבתולות היינו לומר שיש מוהר לאשה מן התירה ואיזה מוהר שיסכימו בו שניהם בשעת הנישואין משתעבד לה אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא כסך שיסכימו בו וחכמים השוו מידותיהם במאתים והכי תנינן בתוספתא רשבג"א כתובת אשה כמקום הנישואין אלמא דלא מאתים דצורי קאמר מדקתני סתמא כמקום הנישואין ע"כ. וקשה דהכא מפורש דלמ"ד דילפינן כת בה מכמוהר הבתולות אף מאתים דצורי ילפינן מקרא מאונס ומפתה וקושיתו לדעת הירושלמי מעיקרא ליתא דגרסינן סוף מכלתין אמתני' דנותן לה מעות א"י הדא אמרה מעות א"י יפה מכל הארצות הדא מסייעא למ"ד כתובת אשה מד"ת ודלא כרשב"ג. משמע דרשב"ג אף ארישא פליג. ואף דבבבלי בפרקין דף י' מפורש דמעות קפוטקיא עדיפא ממעות א"י שמעינן מיהת מירושלמי דמעות א"י כשל צורי הן וזו היא דעת תוס' שהבאתי לעיל בסמוך. וזהו מן התימא דפליגי הירושלמי והבבלי אי מעות א"י עדיפא אי מעות קפוטקיא עדיף וצ"ע ועיין בהג"ה מיי' פ"י מה"א סי' ו':

תטמין כתובתה כדי שתטול בשקל הקדש. ותימא וכי יהבינן עצה לרמאי הא גזלה קעבדת שהרי לפי דעת ויתור מעונה כשמוציאה כתובתה אין לה יותר ממה שכתוב בכתובה וי"ל דה"ק אם יש הכחשה ביניהן אף במה שכתוב בכתובה נאמנת במגו דאי בעי היתה מטמינה:

ואם מתה הוא יורשה. יש לתמוה למה השמיטו הפוסקים דין זה. ומסתימת דבריהם משמע בהיפך. שכתבו שאין לפקחת על בעלה החרש כלום משמע דאינו יורשה דהא קבורתה תחת ירושתה וכיון דאינו חייב לקברה אינו יורשה וגדולה מזו אמרו בשומרת יבם שיורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל ויורשין כתובתה ועיין בא"ע סי' פ"ט. ואפשר לומר כיון דמוקי לה ר' לעזר בסמוך בנתחרשה ונתפקחה ונתחרשה איירי לא איצטרך לאשמועינן ואינהו בחרשת מתחלה ועד סוף איירי ולשון הברייתא שבבבלי ר"פ חרש ביבמות דף קי"ג ע"א מפורשת כדעת הפוסקים ע"ש גם לא ביארו הפוסקים דין פיקח שנשא חרשת שאינו יורשה וי"ל שסמכו אמ"ש שאין לה תנאי מתנאי כתובה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה"א וממילא משתמע שאינו יורשה שהרי אינו חייב בקבורתה כמ"ש בסמוך:

תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה וכו'. וקשה א"כ למה לא יזכה הבעל בנכסיה שהרי היתה פיקחת בינתיים וע"כ לומר שבבעילה שבעל בשעת שהיתה פיקחת זכתה בכתובה א"כ גם הוא יזכה בנכסיה ויש ליישב דאיירי שנתפקחה כשהיתה ארוסה וחזרה ונתחרשה קודם הנישואין אך קשה א"כ למה ליה למימר כשנתחרשה ונתפקחה ונתחרשה לוקמא שהיתה פיקחת בשעת אירוסין ונתחרשה קודם הנישואין דיש לה כתובה משעת אירוסין ואין הבעל זוכה בה בירושתה עד שתכניס לביתו כדתנן לקמן פ' נערה. וי"ל דהא נמי פשיטא ליה ודוחק וע"ק מאי קאמר שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה וכו' הא באותה שעה שהיתה פקחת אף היא רצתה וכו'. ודין חרשת שנתפקחה מבואר ברמב"ם פי"א. כתב הרמב"ם פי"א מה"א הלכה ד' ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה וכ' הה"מ מדין חרש שנשא פקחת וכו' ע"ש. ואין דברי הה"מ מחוורין בזה לענ"ד דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרש גם כאן דאם רוצה לקיימה אח"כ הוא דיש לה כתובה כדין חרש שנשא פקחת שהרי אפשר לומר דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נשאה ליתן לה כתובה. וע"ק דה"ל להרמב"ם לכתוב יראה לי כמנהגו שכותב דין מחודש. אבל דבר ברור הוא דמסוגיין יצא לו דין זה דמוקמינן כשנתפקחה יש לה כתובה אע"ג דנתחרשה אח"כ:

אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס. כתב הרמב"ם פ"ק מה' נערה בתולה החרשת והשוטה אין להן קנס ע"כ. וקשה דפשיטא ליה לש"ס כאן דחרשת יש לה קנם. ואף שסמך על הבבלי פ' אלו נערות וכמ"ש הכ"מ שם מ"מ נראין דברי הראב"ד דפליג עליה וקסבר דיש להן קנס ותימא על הרב בעל משנה למלך פי"א מה"א שהאריך בדין זה ולא הביא דברי הירושלמי:

הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס וכו'. הרמב"ם פ"ק מה' נערה בתולה הלכה ט' אלו שאין להן קנס וכו' והמגורשת מן הנישואין עדיין היא נערה בתולה ע"כ. וכ' הכ"מ בפ"ק דכתובות תנן בתולה אלמנה וכו' ואין להן טענת בתולים וכל שיש לה טענת בתולים יש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים אין לה קנס וה"ה בחזקת בעולה ע"כ. ותימא הרי מפורש כאן דבתולה מן הנישואין יש לה קנס אע"ג דאין לה טענת בתולים כדתנן בסיפא דמתני' וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף