מראה הפנים/שבועות/ג/ז

מראה הפנים שבועות ג ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום וכו'. פלוגתא דר"י ור"ל בבבלי פרקין דף כ"א ע"א ובבמה מקומות ואיפכא איתמר פלוגתייהו התם דר"י סבר התראת ספק שמה התראה וטעמא משום דאין בו מעשה ור"ל סבר התראת ספק לאו התראה היא כדאמר בהדיא בריש מכילתין ובפ' אלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב. ובודאי ה"א ל"ק דדרך הש"ס הזה מחליפי עם הש"ס דהתם בענין סברת תנאי ואמוראי וזה מבואר בהרבה מקומות. אלא דלכאורה קשיא מהאי תלמודא גופיה דאשכחן פלוגתייהו איפכא דבפ' תמיד נשחט קאמר איתפלגון בשני י"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התרייה על ספק ר"ל אמר אין מקבלין התרייה על הספק וכן גריס עוד בסוף פי"א דיבמות ובפ"ח דנזיר וזה סותר להא דהבא. אבל באמת לפי הכלל דיהיב האי תלמידא במילתיה דר' יוחנן לק"מ דביבמות שם מסיק דלא קאמר ר' יוחנן אלא בספק שאפשר לעמוד עליו כגון בי"ט של גליות דלאחר שיודע מתי קדשו ב"ד את החדש אגלאי מילתא למפרע דהתראת ודאי היא ואע"ג דבשעת התראה ספק הויא לא חשיבא התראת ספק אבל במקום שאי אפשר לעמוד על הספק כגון ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שהכה את זה וחזר והכה את זה אף ר' יוחנן מודה דלא הוי התראה כדאמר התם וא"כ לפי שיטתא דהאי תלמודא דר' יוחנן הוא דס"ל טעמא דהכא משום שאינו ראוי לקבל התרייה שפיר הוא דר' יוחנן כשיטתיה דס"ל דבכל מקום התראת ספק לאו התראה הויא כ"א דוקא במקום דאגלאי מילתא למפרע והא ודאי אין לומר דגם הכא כשעבר היום ולא אכל אגלאי מילתא למפרע דהא ליתא דלא שייך לומר אגלאי מילתא אלא על שעה שעבר ועשה האיסור ובאותה שעה היה ההתראה בספק ואח"כ נודע לנו שעבר על האיסור בודאי ונעשה גם ההתראה התראה ודאית כגון בשני י"ט של גליות ועשה מלאכה ואח"כ נודע שי"ט היה וכן בהאי דאמרינן בפ' הערל דף פ' ע"א גבי אכל חלב מבן י"ב ויום א' ועד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ואח"כ הביא ב' שערות דקאמר רב נעשה סריס למפרע וכדכתבו התוספות שם מסברת עצמם להאי חילוק דמחלק האי תלמודא דלקי על חלב שאכל ואע"ג דבשעת התראה ספק הוי משום דאגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וכו' דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזה הוא אביו. וא"כ ה"נ אף לאחר שעבר היום ובודאי לא אכל מ"מ לא אגלאי מילתא למפרע שבשעת התראה היה הדבר בודאי שהרי כל היום היה עומד בספק ודמי ממש להכה את זה וכו' שאף שנודע לנו שבודאי גם לאביו הכה שהרי א' מהן אביו הוא מ"מ שעת התראה והיה ספק ונשאר בספק וזה פשוט (עיין בסוף הדיבור) ולשי' דהאי תלמודא ניחא ולא תיקשו אליבא דר"ל דהא ס"ל דבכל מקום התראת ספק לאו התראה היא ואפי' בי"ט של גליות וא"כ למה ליה לטעמא דלאו שאין בו מעשה הוא דהא לאו דיוקא הוא דלר"ל איכא למימר דלקושטא דמילתא קאמר משום דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וה"ק דלא צריכנא לטעמא דידך דבלאו הכי אין כאן מלקות דהא לא קאמר בהאי תלמודא בהדיא דתלייא פלוגתייהו בהתראת ספק כדאמר התם דלמ"ד משום שאין בו מעשה ס"ל דהתראת ספק הויא התראה וא"כ לר"ל נוכל לומר לפי שי' דהאי ש"ס דלתרווייהו דהני טעמי אית ליה וע"כ לומר כן דהא אשכחן בהדיא דס"ל דלאו התראה היא אפי' במקום דאגלאי מילתא למפרע. ונבאר עכשיו לפי שיטתא דתלמודא דילן בענין פלוגתייהו והיוצא לנו מסברא דהאי תלמודא לדינא דלמאי דס"ל ר' יותנן התם כטעמא דר"ל דהכא דמשום דלאו שאין בו מעשה הוא וס"ל דהתראת ספק שמה התראה כדאמר בהדיא הכי ופסק הרמב"ם ז"ל כוותיה. לפ"ז בענין האיכא בינייהו דקאמר הכא שרפה והשליכה לים וכדפרישית בפנים דהא דקאמר מה מפקה מביניהון היינו מאי איכא עוד נ"מ בינייהו וטובא איכא הכי בהאי תלמודא ממש בכל פרק ובכל דף ובפרקין תמצא כן בהלכה א' דקאמר על פלוגתא דר"ע ורבנן במתני' מה מפקה מביניהון ע"ש וזה א"צ לפנים. והשתא לסברא דידהו דהתם איפכא הוא דבשרפה והשליכה לים לר"י חייב דאית ביה מעשה ולר"ל דהתם פטור דהא אכתי התראת ספק הויא וכדפרישית בפנים דלהאי מ"ד טעמא הוי משום דהתראה בשעה שעובר על האיסור בעינן ולא בשעת ביטולו להדבר בענין שאין יכול עוד לקיים שבועתו. וזה לכאורה מסייע לשי' רש"י ז"ל במס' מכות וזכרתי מזה בשלהי המסכת שם ועיין בקונטרס אחרון סי' ב' ומה שיתבאר שם עוד מענין התראת ספק בס"ד:

רבי פינחס בעי היה איסתנס. הבעיא היא אם בעינן מילתא דאיתא בלאו והן ופשיט ליה מדאמר שמואל דאפי' להבא ולשעבר בעינן דאע"ג דלשעבר לא כתיבא בהדיא אלא מריבוייא דקרא אתיא מכ"ש דלאו והן בעיני דכתיבי בהדיא להרע או להטיב והיינו שלא אוכל ואוכל. וכבר נתבאר לעיל דכרב קי"ל דלאו והן הוא דבעינן אבל לשעבר ולהבא לא בעינן ויתבאר לקמן דהיינו נמי לפי שיטתא דהאי תלמודא. ומיהו בעיקרא דהבעיא אם היה איסתניס אינו מבואר בש"ס דהתם ונראה דעל זה וכיוצא בו אמרו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא אמרינן דמילתא דאית ביה לאו והן בעינן אלא בדבר ששייך אצל כל אדם א"נ יש לפרש בעיא דר' פינחס דהיא אזלא כעין דגרסי' התם בדף כ"ו ע"ב דבעי רבינא מרבא נשבע על ככר ומצטער וכפי' רש"י ז"ל שמצטער ברעב ואכלה בשגגת שבועה מאי ופשט ליה דפטור מקרבן דלא שב מידיעתו היא דאי נמי לא שגג היה אוכלה לפי שמצטער הוא והשתא נאמר דרבי פינחס כרבא ס"ל ומיבעיא ליה אם אדם כזה איתיה בשבועה לשעבר אליבא דשמואל דלעיל מי נימא מאחר שאין בידו לבא דאיסתניס הוא ומצטער ואם נשבע שלא יאכל אין כאן קרבן א"כ אין בידו נמי אם נשבע לשעבר ולפ"ז בעיא דלא אפשיטא היא ולא נ"מ לדינא דהא כרב קי"ל:

מסתברא כאחוי דחיפה באתרייתא וכתיפה בקדמייתא. בפ"ב דנדרים פירשתי בזה וקצרתי ופירושא דהכא דייקא. והעיקר דאבימי אחוי דחיפה היה מדמה דין זה דקדמייתא להא דאמר רבא בפרקין בדף כ"ד ע"ב והבאתי לעיל בשמעתתא דכולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה שניה על הענבים חיילא נמי על התאנים בכולל וה"נ אע"ג דכבר נשבע על הראשונה מכיון דאמר ככר זו א"כ היה מותר באחרות וחזר ואמר שנים אילו ס"ל דהוי כדהתם דחוזר וכולל מה שנשבע עליו עם מה שעדיין עומד בהיתר עליו ומגו דחיילא שבועה שניה על ההיתר חיילא נמי על האיסור בכולל וחיפה לא ס"ל האי סברא דשאני התם דאמר בפירוש בשבועה שניה תאנים וענבים והלכך אמרי' דדעתו היה לישבע גם בשבועה שניה על התאנים וחיילא עליו בכולל אבל הכא דאע"ג דאמר שתים אילו אמרינן מסתמא לא היה דעתו אלא על ההיתר ולא על מה שכבר נאסר עליו ואילו דאמר שיהא זו כזו עליו וכן כולן והיינו דקאמר מיכן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין כלומר דמשום דהוי כמיחל שבועה על האיסורין אם חוזר ונשבע על הראשונה הלכך אמרינן דמסתמא לא היה דעתו בשבועה שניה על הראשונה אלא על האחרת וכן כולן. ובבעיא השניה פליגי נמי בדיוקא דאילו ובסברא אחרת דאחוי דחיפה ס"ל דמכיון דאמר אילו דעתו היה בשבועה הראשונה שלא יאכל אפי' אחת מחמש אילו וא"כ שבועות האחרונות הוו כשבועה על שבועה וחיפה ס"ל אע"ג דאמר אילו אמרינן דדעתו היה בשבועה ראשונה חמש הוא דלא ליכול הא ארבעה יאכל וא"כ שבועות אחרונות שבועות אחרות הן. ומתוך דברים האלו יתבאר לנו אי אזלא פסקא דהאי ש"ס כפי מסקנת הש"ס דילן בהני תרתי בעיי או לא וזה דודאי בענין פסקא דבעיא אחרייתא דפסק הכא דאינו חייב אלא אחת נוכל להשוות למסקנא דהתם לכל שיטת הפוסקים ז"ל אבל בענין פסקא דבעיא קדמייתא דפסק הכא ג"כ דאינו חייב אלא אחת תליא בחילוק שיטת הפוסקים כמו שיתבאר. דהתם בדף כ"ח ע"ב גריס עיפה תני שבועות בי רבה וכו' ואבימי הוא דשאלו באומר שבועה שלא אוכל תשע ושבועה שלא אוכל עשר והמסקנא כמו שהשיב אבימי אישתבשת דאי תשע לא אכיל עשר נמי לא אכיל אינו חייב אלא אחת וחזר ושאלו בשבועה שלא אוכל עשר ושבועה שלא אוכל תשע והמסקנא כאבימי דה"ק עשר לא אכיל הא תשע אכיל ושבועה שניה שבועה אחריתא הוי וחייב על כל אחת ואחת. והקשה הר"ן ז"ל ואמאי הא מוכח מדלעיל דשלא אוכל משמע דעל כל אכילה של כזית וכזית מהככר אסר עליו כדאמרי' גבי מתני' שבועה שלא אוכלנה וכו' ותירץ דאי בככרות ידועות נשבע ה"נ אלא דבנשבע סתם על מנין ככרות מיירי הלכך באומר שבועה שלא אוכל תשע ועשר משבועת תשע איתסר בעשר דאי תשע לא אכיל עשר ודאי לא אכיל ומש"ה אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל עשר ותשע משבועת עשר לא איתסר בתשע דעשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל ומש"ה חייב שתים עכ"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בענין בעיא קדמייתא בטעם נוסף דהני מילי דאינו חייב אלא אחת באומר שלא אוכל תשע בסתם דלא מצי אכיל עשר עד דאכיל תשע אבל אם אמר שלא אוכל תשע אלי ושבועה שלא אוכל עשר דמצי אכיל עשר אחריני אם אכל תשע אלו ועוד אחת חייב הוא שתים דמגו דחיילא אעשר אחריני חייל אתשע אלו מידי דהוה שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דחיילא שבועה שניה נמי אתאנים במיגו עכ"ל. ופירוש דבריו דעיקר הקפידא בשבועה הראשונה משתי השבועות הוא דאם אמר אלו או מככר זו כעין דאמר הכא בענין בעיא זו א"כ מצי אכיל מאחרות וכשנשבע שבועה שניה חיילה בכולל לדעתו ז"ל בין אמר בשנים אלו או לא אמר אלו ובהא ודאי לא איכפת לן (והכא דגריס גם בשניה אלו משום שבועות שאחריה הוא דנקיט לה) וכן פי' הב"י בסי' רל"ח לדברי הרא"ש דבשאמר אלו אינו נאסר בשבוע' ראשונה בתשע או עשר דעלמא. והשתא מתבאר לן דפסקא דהכא בענין בעיא שניה דאזלא כמסקנא דהתם וכדעתם ז"ל דהתם לא קאמר אלו והלכך חייב על כל אחת ואחת דעשר לא אכיל הא תשע אכיל אבל הכא דאמר אלו מסתברא כאחוי דחיפה דמכיון שנשבע על ככרות ידועות דעתו בשבועה הראשונה על כל אכילה ואכילה מהם וכמו שביאר הר"ן ז"ל דהוי כשלא אוכל ככר זו דדעתיה אכל כזית וכזית מינה ושבועה שניה הוי כשבועה על שבועה ואינו חייב אלא אחת. אמנם לדעתם ז"ל במסקנת בעיא ראשונה הוא נגד פסקא דהאי ש"ס דסברתם ז"ל כסברת אחוי דחיפה דהכא דאם אמר בשבועה ראשונה אלו או ככר זו חיילא שבועה שניה בכולל כמו שביאר הרא"ש ז"ל ואלו הכא פסק כאבימי דאינו חייב אלא אחת אפי' בזו או באלו וכמו שהסברתי לעיל דס"ל דלא דמיא להא דרבא שלא אוכל תאנים וכו' דאע"ג דאמר אילו מ"מ לא הזכיר בפירוש בשבועה שניה מהראשונות כמו שהזכיר התם תאנים גם בשבועה שניה ואמרינן דדעתו היה שיהו אלו כאלו. והשתא יתבאר לנו דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הש"ס דהכא דאזלא ממש ג"כ כמסקנא דהתם לפי דעתו ז"ל. שהרי הוא ז"ל לא חילק כלל בין אמר סתם לבין אמר אלו כמו שכתב בפ"ד משבועות הל' י"ב והל' י"ג משתי דינים אלו ולא חילק לא בקדמייתא ולא באחרייתא. ובודאי בענין דין השני המוזכר בהל' י"ג עשר ותשע לא היה צריך לבאר החילוק בין אמר סתם לאמר אלו דמבואר הוא כבר בדבריו לעיל שם בדינא דמתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה המבואר בהל' ע' וכקושית הר"ן ז"ל דזה ברור דאם אמר אלו דעתו היה על כל אכילה ואכילה מהם וחייב על כל אחת ואחת וא"כ ממילא נלמד מדין ככר זו המוזכר בדבריו אלא בדינא דקדמייתא המוזכר בהל' י"ב שמנה ותשע ועשר אם היה דעתו ז"ל לחלק כדעת הרא"ש ז"ל היה לו לבאר דזהו חידוש דין דנדמה היכא דאמר אלו לדינא דרבא דחיילא בכולל אע"ג שלא הזכיר בפירוש בשבועה שניה מה שנשבע עליו בשבועה ראשונה. אלא דנראה מסתימת דבריו בזה דאין דעתו לחלק בדין הזה אלא כאבימי דהכא ודהתם ובין אמר סתם ובין אמר אלו או ככר זו תו לא חיילא שבועה השניה על הראשונה דאין כאן כולל ולא דמיא להא דרבא כדאמרן כן נראה לע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי אזלא פסקא דהכא כמסקנא דהתם בקדמייתא ובאחרייתא כפי מה שנתבאר. ובש"ע סי' רל"ח נמשך אחר דעת הרא"ש והטור והר"ן ז"ל. ומ"מ יש לתמוה שלא הביא דעת הרמב"ם כלל שהרי סתם דבריו ועכ"פ משמע שלא היה דעתו לחלק בדין הראשון כמבואר. ונראה דהיה דעתו דגם הרמב"ם מודה בחילוק שחלקו ז"ל גם בדין הראשון וא"כ הוא נגד פסקא דהכא מה דלא מבואר בהדיא בש"ס דילן. ובודאי לא נעלם מהרמב"ם ז"ל פסקא דהכא ולפי מה שנתבאר ויש סברא לחלק בין האי דינא להא דרבא המוזכר בדבריו שם הל' י"א ומשמע כן מדבריו שכתב שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה הראשונה וכו' ודוקא שכלל התאנים בפירוש קאמר. ותדע שכן הוא דעתו ז"ל דהא מוכרח הוא דס"ל דאילו הוי ככולל סתם ולא ככולל מפרש שהרי מבואר בדבריו בפ"ה שם דכולל סתם לא הוי כולל כמו שנתבאר לעיל מזה בד"ה לא סוף דבר ואם היה דעתו דאילו ככולל מפרש הוא היה לו להשמיענו רבותא טפי בפ"ה היו לפניו שחוטות ונבילות ואמר שבועה שלא אוכל אילו חייב משום שבועת ביטוי אף על הנבילות וע"ש הל' י' מכל זה נראה דדעתו ז"ל דאילו הוי ככולל סתם. ומכיון שכן הוא הכי נמי לא חיילא הכא השבועה שניה על הראשונה וזה מבואר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף