מראה הפנים/בבא מציעא/ב/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־18:00, 5 ביולי 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מטקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

פני משה
מראה הפנים
רידב"ז
גליוני הש"ס




מראה הפנים TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשכח חסר בחפיסה ונסביה וכו' התוספות והרא"ש דקדקו מכאן גבי הא דאמר ר' אבא בר זבדא גופיה התם בשם רב בדף כ"ה ע"ב כל ספק הינוח לכתחל' לא יטול ואם נטל לא יחזיר דדוקא כשנטלה והלך לו לביתו דבהא יש לחוש שמא יבאו הבעלים בתוך כך ולא ימצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה וכדמוכח מהאי דקאמר ליה רב אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר. והאי סברא מוכרחת היא ואף דמדברי התוס' שם ד"ה ואם נטל וכו' משמע שחזרו מזה שכתבו ומיהו אם נטל משמע אע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר מדברי הנ"י שהביא בשם מפרשים לא משמע כן כדלקמן אלא דסברא מוחלפת היא דמכיון שלא זז משם וראה שעדיין לא באו הבעלים אין כאן שום חששא ואמאי לא יחזיר. ובענין הפירוש דהאי עובדא העלו שם התוס' דבדבר שהיה בו סימן הוא דסתם חפיסה יש בו סימן ומש"ה כתבו דהכא במקום שמשתמר לגמרי איירי דאי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה שהרי יש בה סימן ואם יבאו הבעלים יחזיר להם בסימן ואמאי אמר דלא עבדת טבות וסוגיא דהתם דמוכחא דבדבר שאין בו סימן מיירי דהא לפרושי מתני' קאי התם ר' אבא בר זבדא אמאי דפריך וליהוי קשר סימן ואמאי לא יגע בהן יטול ויחזור למי שיאמר הסימן ותירץ דבמקושרין בכנפיהן וכו' וא"כ הוה ליה ספק הינוח וכל דאפילו ספק הינוח לא יטול וכו'. פירש התוס' דבמקום שמשתמר קצת מיירי ובספק אבידה וכלומר דאפילו אמרינן אינש אצנעינהו יש להסתפק אם מדעת הניחה שם או שמא שכחוה שמה וכיון שכן לא יטול דאם היה ודאי אבדה היה מחויב להתעסק בהשבתה עכשיו שהוא ספק לא יטלנה ואם נטלה והגביהה כבר נתחייב בשמירתה מספק והלכך לא יחזיר. וזהו כוונת התוס' לשיטתם דאם נטלה והגביהה אע"פ שלא הוליכה לביתו לא יחזיר מטעם הנזכר. נקטינן מיהת דהאי עובדא דהכא ביש בו סימן מיירי והתם אף דמיירי בשאין בו סימן כדמוכחא הסוגיא מ"מ לאחר שלמד ר' אבא הדין מרב מהאי דאמר לו לא יאות עבדת וציוה לו שלא יחזיר למד ג"כ הדין בדבר שאין בו סימן וכל חד וחד לפי טעמו וכדלקמן ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סי' ג':

שדרך האשפה להיטלטל כן כתיב בתוספתא ולפי נוסחא זו הוה מסייע ליה לפירושא דרב פפא דהתם דף כ"ה ע"ב דרמי ברייתא אמתני' ומוקי לה רב פפא הברייתא בשעשויה ליפנות וכלומר דלפעמים כשנמלך עליה עשויה ליפנות ולאו דודאי עשויה ליפנות דאי הכי אבדה מדעת היא ואינו מחויב להיטפל בה אלא אינה עשויה ליפנות אם לא כשנמלך עליה לפנותה. והכי נמי מפרשינן לנוסחא דהכא שהיא עשויה לפעמים להיטלטל ממקומה והלכך חייב להכריז דאלו לרב זביד דמוקי התם לברייתא בכלים קטנים כגון סכינים וכיוצא בהן ופירש ללשון הברייתא שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים. ולפי נוסחא דהכא אין במשמע לפרש כן שהרי האשפה קאמר והמשמעות להיטלטל על האשפה קאי. ומ"מ כל הפוסקים הסכימו דשתי אוקימתות האלו הלכתא לנינהו. ויש לדחוק ולפרש נוסחא דהכא והתוספתא גם כן כפירוש דרב זביד שכן דרך האשפה להיטלטל לתוכה כלים קטנים:

של אמוריים היו. ובבבלי שם קאמר כגון דשתיך טפי וניכר שהוא מימים רבים ושנים קדמוניות. והקשו בתוס' ולמה לא יקנה לו חצירו לבעל הכותל ותירצו דאפשר שלא ימצא לעולם ובכה"ג אין חצירו של אדם קונה לו וה"ט דמצא בחנות דלקמן במקום שהוא שלו ולא אמרי' דחצירו קונה לחנווני או לשלחני לפי שהמעות דבר קטן הם ולא שכיחי להמצא. ומהרש"ל רצה להכריח מדבריהם ממאי דמייתו ראיה מחנות הא גבי חנות הוי יאוש שלא מדעת אלא ש"מ דגבי חצר כל זמן שהבעלים מתייאשין קנה ואע"פ שבשעת נפילה לא היה מתייאש דחצר עדיפא מידו לענין זה והלכך צריכין לטעמא דלעיל ודלא בהרא"ש והנ"י דכתבו דחצר כידו לענין יאוש שלא מדעת. ובמה שהשיגו מהרש"א וכתב דגבי חנות ברוב עכו"ם מיירי ולא שייכא טעמא דיאוש של"מ וכדכתבו התוס' שם ד"ה אפילו צרורין וכו' כבר השיב ע"ז הש"כ בסי' רס"ח דהתוס' בעצמן לא כתבו שם אלא שיש לגרוס צרורין וברוב עכו"ם מיירי ע"ש. וכן מה שהקשה הוא שם דאי אמרת טעמא דחנות משום יאוש של"מ הוי א"כ מתני' דחנות קשיתי' לרבא ומ"ט לא אותבי הש"ס מהאי מתני' ותיובתא אלימתא היא. גם זה אינו מוכרח דאטו גבי חנות לאו טעמא אחרינא נמי איכא והרבה טעמים נאמרו בהא כמו שהביא הדרישה בסי' ר"ס וא' מהן מה שהביא בשם ר' ברוך ממגנצא הביאו המרדכי דלא אמרי' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא הוה מפקירו וכתב דזהו הטעם הכולל לכל הדינים הנאמרים בענין זה ול"ק קניית חצר. וא"כ לאו הוכחה ולאו תיובתא לרבא איכא ממתני' דחנות דלעולם טעמא דחנות משום יאוש של"מ והא דלא מותבינן לרבא מינה משום דאיכא למידחי ולמימר בה טעמא אחרינא. ומ"מ דיני' דהרא"ש והנ"י אמת הוא דלא עדיפא חצירו מידו כדמייתי הנ"י ראיה מההיא דאשכח כופרא בי מעצרתא דף כ"ג ע"ב דלא קני ליה לבעל הגת וזה אפילו לטעם הנזכר בשם ר' ברוך דהא קאמר התם דחזיא דקדיח בה חילפי וא"כ מזמן מרובה היה ובודאי לבתר תריסר ירחי שתא הוו דהויא כהפקר גמור ואינו בכלל אבידה וכמ"ש בשיטה בשם תוספות חיצוניות דנפקא לן מדכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר י"ב חדש ומקיש כלי אובד למת. ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' על רש"י בדף כ"ד ע"ב ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא וכו' ע"ש. וא"כ השתא מ"ט לא מיקני האי כופרא דבי מעצרתא לבעל הגת דהוי כהפקר גמור אלא ודאי משום דמעיקרא באיסורא אתי לידי' שנפל שם קודם יאוש וחצר כידו לענין יאוש של"מ דלא קני. ובמה שאמר שם הש"כ דדברי הרמב"ם בפ' ט"ז הלכה ד' וה' בדין חנות ושלחני כגי' התוס' הם דגריס צרורין אינו מוכרח ואין אנו צריכים לכל זה דהרמב"ם כתב שם לדינא אפילו היו צרורין וכו' והוא שיהיו רוב עכו"ם וכו' וכלומר ברוב ישראל אם אינם צרורין וברוב עכו"ם אפילו צרורין ובזה כ"ע מודים ולא שייך כאן חלופי גירסאות וכמו הדין בלוקח מן התגר וכו' ואם היו צרורין וכו'. ובדין הנמצא בגל נתן הרמב"ם טעם שם הלכה ח' דחצירו אינו קונה כאן לפי שאינה ידועה לו והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל האדם וכו' וכתב שם הראב"ד שיש כאן טעם אחר שאינה חצר המשתמרת וכו' ובודאי שגם הרמב"ם מודה לטעם הזה כמו שכתב שם גבי חנות אלא לרווחא דמילתא כחב כאן שאפי' היה עומד בצדו ואמר תזכה לי חצירי לא מהני בכה"ג ולא שייך כאן כלל בל"ה שהרי אינה ידועה לו ולכל האדם:

בפונדק איתפלגון. למאי שפירשתי בפנים מתבאר דר' ירמיה ור' יוסי דהכא בפלוגתא דפליגי רב מנשיא ור"נ התם דף כ"ו ע"א באוקמחא דמתני'. והכא בפונדק סתמא קאמר ומשמע אפילו של ישראל. ודברי ר' ירמיה כדברי רב מנשיא דלרשב"א אפי' בפונדק לישראל אבל לרבנן דוקא בפונדק של עכו"ם דאין הלכה כרשב"א אלא ברוב עכו"ם. ודברי רב מנשיא קאי למסקנא דרבא התם לקמן כוותיה ס"ל כדכתב הרי"ף ז"'ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף פט"ז:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף