מראה הפנים/בבא קמא/ב/א

מראה הפנים בבא קמא ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיצד הרגל. היתה מבעטת. הקשה הרשב"א ז"ל תימא מאי קא הדר תני לה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ואמאי עירב ליה במילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתני צרורות ותרווייהו חצי נזק תנו להו בהדדי וכל זה איננו שוה דאמאי תני במילי דרגל ליתנה באפי נפשה בתר מילי דרגל גבי אכלה כסות שאף אלו תולדות הקרן ולמאן דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ אתי שפיר דמשום צרורות נקט לה ולמידק דצרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתא לאשמועינן דאפי' צרורות הבאות מחמת ביעוט ח"נ ואין שינוי וא"נ לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דרב אשי וכו' עכ"ל. ולי קשיא על ב' התירוצים. חדא דלא סתים לה התנא כסומכוס ובגמרא נסתפקו בפירושא דמתני' וכמאן אתיא. אבל למה נחליט ולומר דהתנא בה להשמיענו כסומכוס. וכן במה שכתב ושמא אי כרבנן וכו' א"כ אכתי הדבר נשאר בספק וכבעיא דרב אשי וכי שנה לנו התנא משנת חנם ופירושו עומד בספק. ולענ"ד נראה דהתנא בא להשמיענו בזה דין המוסכם בגמרא שם דף י"ט ע"א גבי בעיא דר' ירמיה בדין התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דמוכרח התם מכמה ברייתות ומוסכם דחייבת וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מנ"מ הל' ד' ולמדנו זה ג"כ מלישנא דמתני' דעריב תולדה דקרן במילי דרגל לומר דאע"ג דבתולדות הקרן אין חילוק בין רה"י לר"ה כקרן ובתולדות הרגל יש חילוק דבר"ה פטורה אפ"ה מצינו דבצרורות שהיא ג"כ תולדה דרגל צד חיוב בר"ה כגון שהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ולפיכך נמי הקדים ושנה לנו היתה מבעטת או שהיו צרורות וכו' ללמדינו זה ולומר דלפעמים תמצא צד חיוב בצרורות כמו בביעוט ושנה לנו בזו התולד' דקרן לפי שהיא ג"כ תקלה שיצא מרגל והרשב"א בעצמו כתב כעין זה לעיל בסברא זו שהיא תקלה הבאה מרגל אבל לא תירץ בזה מ"מ הקדים (ומי) ועריב לה במילי דרגל ולמאי שכתבתי ניחא הכל ולמדנו ג"כ דין זה שאמרנו גם מהמתני' כמו שהוא מוסכם בהש"ס ולמאי דפרישית בפנים סוגית הש"ס דהכא בהא דפריך ואין דרכה להתיז צרורות נרמזת ג"כ קושיא דלעיל בקושית הש"ס בהא דעריב לדין ביעוט במילי דרגל ומשני ר' אמי דהכא מיירי שהכלי נתון בידי אדם ואע"פ שהוא עומד בר"ה מכיון שהכלי בידו כחצר הניזק הוי ובהכי נמי מיתרצא קושיא הנ"ל דשמעינן להאי דינא מדעריב תולדה דקרן במילי דרגל ללמדינו דמשכחת לה בצרורות צד חיוב בר"ה כעין תולדה דקרן. מיהו בעיקר הדין דמשמע מהכא דכשהכלי בידי אדם מיחשב כחצר הניזק לענין צרורות אפילו בשהאדם והבהמה שהתיזה ברשות הרבים הן לא מצאתי דין זה מבואר לא בגמרא ולא בפוסקים. ופשוט הוא דלא דמי הא לדין המוסכם הנזכר דהתם הזיקה ברשות הניזק ממש. ואם יש לדמות דין זה לאיזה דין המבואר במקום אחר היה נראה לע"ד דדמיא להא דאמרינן בבבלי דף כ' ע"א היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנה חייבת דמשמע דהקופה מיחשב כחצר הניזק ואעפ"י שהן בר"ה האדם והבהמה שאכלה הואיל והוא תופס הקופה עליו כרשותו מיחשבא וה"ה הכא נמי שהרי מבואר הוא דכל דמיחשב חצר הניזק לגבי שן ה"ה נמי לענין רגל דמקרא א' נלמדו ובער בשדה אחר וכ"כ הטור בהדיא סי' שצ"א דכל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל חייב בו על השן. ומהא דאוקי התם דבקופצת איירי אין לדחות דהש"ס לא קאמר הכי אלא דלא תסייע ליה לאילפא מהאי ברייתא ע"ש. והטור שם בהאי דינא דקופה ובאכלה מע"ג חברתה כתב בהדיא בשם הרמ"ה דחייבת אפילו בלא קפצה ולדעתו דמיחשב כחצר הניזק כמבואר שם היה נראה דגם לענין צרורות הדין כן וכשהכלי נתון ביד האדם כחצר ניזק הוי ולכאורה יש להביא ראיה מהאי דר' אמי דהכא לדעת הרמ"ה ז"ל. ויש בדין זה דעות מחולקות ושיטות רבות ועיין לקמן הלכה ד' ד"ה פינת ואכלה שם ביארתי בקצרה ומה שנלע"ד בזה בס"ד. ועיין עוד לקמן בד"ה אחר מי את מהלך:

רבי לעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה וכו'. לא מצינו לו חבר לר' אלעזר בגמרא דילן. ור' אלעזר דקאמר התם דף י"ח ע"ב גבי הטילה גללים לעיסה ח"נ ופי' רש"י דר' אלעזר הוא אמורא ע"ש והתם ברה"י איירי כדין צרורות. ונראה דסבר דכי אתי הילכתא בצרורות להקל לחצי נזק לחוד הוא ודינו שוה בכל מקום ולא לפוטרו ברשות הרבים וקרי ליה לדידיה תולדה דרגל לענין לשלם מן העליה ויחידאה הוא ועיין בתוס' דף ג' ע"ב ד"ה לפוטרו בר"ה:

לחצי כופר. בהא יש לומר לגי' הספר דס"ל כר' יוסי. הגלילי בבבלי דתם משלם חצי כופר ואע"ג דלא שייך תמות בצרורות דהא אורחיה הוא אלא דהלכתא גמירא לה לחצי נזק מ"מ כסברת ר"י הגלילי היא דבכל מקום דאית ביה ח"נ אית ביה נמי חצי כופר ועיין בדיבור דלקמן:

מהו שתקבל העדאה וכו'. סתמא דהש"ס קמבעיא ליה. ובבבלי דף י"ח בעיא דרבא היא ולא איפשיטא. ומהכא משמע דאיפשיטא דיש העדאה דמסיק ליה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים וכו' והיינו טעמא דפטור ממיתה וכן מפרש לה שמואל בבבלי דף מ"ד ע"א להאי מתני' דפטור ממיתה וחייב בכופר וכאוקימתא דהכא אלא דאנן חזינן דסוגיין דהכא לא אזלא לדינא כסוגיא דהתם דפריך עלה שם ואכתי צרורות נינהו. ופי' רש"י ז"ל ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש. ומשני רב מרי דקאזיל מיניה מיניה. ע"י גילגולו עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג. וא"כ משמע עכ"פ משם דלא שייך כופר בצרורות. ואפשר לפרש לולי דברי רש"י דהכי פריך ואכתי צרורות נינהו ואם כן תיפשוט מהכא דיש העדאה לצרורות ואמאי. לא פשטינן לה לעיל בפ"ב מהכא ומשני דלא תפשוט משום דאיכא למימר דקאזיל מיניה מיניה כנ"ל כדי להשוות הסוגיות דלא פליגי בעיקרא דדינא. ואם דאין נ"מ לדידן בהא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דמהאי טעמא לא הביא הרי"ף הך בעיא דרבא משום דאין העדאה בבבל דבעינן מומחין. וכן לענין כופר אי איכא בצרורות או לא אין לנו נ"מ השתא דהא בהמה שהזיקה את האדם אין גובין האידנא. ואע"ג דצרורות גובין בזמן הזה דממון הוא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל' ט'. היינו דוקא שהזיקה כלי או חבירתה בצרורות. וכן משמע מדבריו דלקמן שם שכתב בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני ח"ל מפני שהוא דבר שאינו מצוי אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נ"ש בכל מקום וכו' וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת להן מתחילתן ה"ז דבר מצוי וגובין אותו דייני ח"ל בין שהזיקה בהמה אחרת וכו' בין שהיא הזיקה אוכלין וכלים שהיא חייבת עליהן נ"ש הכל גובין דייני ח"ל ע"כ. הרי שלא כתב דבשן ורגל גובין אלא בשהזיקה בהמה ואוכלין וכלים ולא הזכיר מאדם ומשום דטעמא דבהמה שהזיקה אדם הוי דבר שאינו מנוי הואיל ואדם בר מזלא הוא ויכול לשמור את עצמו א"כ אין חילוק באדם אפי' הזיקה בשן ורגל או צרורות דמועדין מתחילתן הן דזיל בתר טעמא. וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שפי' בהחובל דף פ"ד ע"ב גבי הא דמסיק התם אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו. ופי' כי קאמר רבא דשור בשור גובין בבבל. ולא הזכיר אלא שור בשור ולא שור באדם ואף דרבא בדבריו מעיקרא הזכיר גם שור באדם וזה פשוט:

הטילה גללים משלם נזק שלם. האי דר' לעזר דהכא הוא כרב יהודה בבבלי דף י"ח והתם גריס בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אומר נ"ש ור' אלעזר אומר ח"נ ומוקי פלוגתייהו בפלוגתא דסומכוס ורבנן דגללים היינו צרורות ופריך התם והא משונה הוא דדחיק לה עלמא ופי' רש"י ז"ל והא משונה הוא דאין דרכה להטיל גללים לעיסה ותולדה דקרן הוא. דדחיק לה עלמא בעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא ונראה בעיני דכל גללים להנאתה היא ואפ"ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו והא דאמרינן בפ"ק דטנפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן היינו כגון שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים שקורין בולטר וכן עיקר עכ"ל. משמע לדעתו ז"ל דאפילו במשלשלת דלאו אורחה היא אפ"ה צרורות הוו ופטור בר"ה משום דלאו הזיקא דגופה הוו. והתם דקאמר והא משונה הוא משום דהטילה לעיסה ואין דרכה בכך והילכך מוקמינן דדחיק לה. אבל בלא הטילה לעיסה לעולם כצרורות מיחשבא. ומהכא משמע דקאמר צריך שיהא המקלוט בידו לשמור ולקבל בתוכו וכשדרכה לכן וע"כ במשלשלת מיתפרשא וכדפרישית בפנים דהא בדבר פשוט שדרכה לכך אין מוטל עליו לשמור וזהו הטעם דשן ורגל פטורין בר"ה כדכתב הרי"ף ז"ל דאורחייהו הוא. ונ"מ לדינא בכה"ג אם תולדה דשן או צרורות הן לענין לפוטרה בר"ה אי דהויא תולדה דקרן. ולא ראיתי מי שכתב בזה כ"א מה שכתב הטור בסי' ש"ץ בדין הטילה לעיסה זהו כפי המוזכר בש"ס. אבל בלא הטילה לעיסה אלא שהזיקה וטנפה כלים בר"ה נראה מכאן דיש חילוק בין מה שהיא דרכה בכך לאין דרכה בכך. ומצאתי למהר"ר בצלאל שכתב בשם הר"י מיגאש ז"ל במה שכתב בתשובת שאלה. ולא העתיק מדבריו אלא הפירוש בזה וז"ל דהאי דאמרינן דטנפה פירות להנאתה תולדה דשן היא בגללים לחים נינהו כמו מי רגלים דנחתי לפירות ומטנפי להו והגללים מחוברים מגופה של בהמה ועד הפירות בלי שיהו נפרדים דהוה ליה כעין ניצוק דקי"ל חיבור הוא והאי דאמרינן בהמה שהטילה גללים צרורות הוו בגללים יבישים נינהו עכ"ל. ואם שזה אין שייכות למ"ש עכ"פ למדנו מדבריו דלא כל הגללים כצרורות נינהו וזה מבואר מש"ס דהכא וכמ"ש. ונ"מ דלפעמים הגללים תולדה דקרן נינהו. וכן ראיתי שם בריש מכילתין גבי תולדת השן שמביא בשם ר"ת דכל היכא שמצטערת כגון משלשלת תולדת השן הוי. ודע דמצינו דגללים תולדות דבור נינהו וכדאמר רבא בפ' הפרה דף מ"ח ע"א הכנים שורו וכו' והרביץ גללים ונטנפו כליו דפטור דהוו גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים וכן פסק הרמב"ם פי"ג הל' ד' וא"כ פטור ג"כ על העיסה שהרי נקטינן דכל מילי דלאו בעלי חיים הוו כמו כלים ונתמעטו מבור וכמ"ש התוס' בדף י' ע"א ד"ה שייר טמון ע"ש וכדאמר רבא שם דהוי שור בור ומים כלים וכו' ופסקה הרמב"ם בפ"ז מנ"מ וצריך לחלק דהתם מיירי דבתר דנייחי הזיקו דבכה"ג דוקא הוא דהוו תולדה דבור כדין כל תקלות שחייב עליהן משום בור והכא מיירי שהזיקה בהדי דהטילה לעיסה ולא הוו תולדה דבור כנ"ל ואם שהרמב"ם לא הביא זה הדין דהטילה לעיסה:

ומה פשיטא לן בנזק שלם. כדפרישית בפנים דבנזק שלם ליכא למיבעי דפשיטא דאינו משלם כי קא מיבעיא לן בחצי נזק אם צריך לשלם. ומבואר מהכא בהדיא דהבעיא לא איפשיטא. ופשוט הוא לכל המעיין ומבין בסוגית הש"ס הזה דמה דקרי הכא דרכה לכן ואין דרכה לכן לאו אפשיטות אורחה ולאו אורחה מיתפרשא אלא אשינוי דעבידה השתא מיתפרשא. ואין דרכה לכן ר"ל לעשות תמיד כשינוי הזה דאינה רגילה בכך בכישכוש יתירה אלא שהיא מתנהגת תמיד כי אורחה בכישכוש מעט כדרך כל הבהמות ובזה איכא למימר דאין מוטל עליו לשומרה אע"ג דעשתה עכשיו בשינוי ובכשכוש רב. ודרכה לכן. ר"ל תמיד מתנהגת בשינוי הרב כזה ובזה פשיטא ליה להש"ס דצריך שיהא תופש בזנבה דמכיון שרגילה בזה השינוי ודאי מוטל עליו לשומרה. והשתא מאי דמסיק ומה פשיטא לון וכו' אאין דרכה לכן קאי ור"ל דבזה איכא לספוקי אם תולדה דקרן הוי כיון דשינתה עכשיו ואע"ג דאינה רגילה בכך ולא עלתה על דעתו לשומרה מ"מ כיון דקרן ג"כ כל השוורים בחזקת שימור קיימי דהא קי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ומיחייב ה"נ כן או דילמא תולדה דרגל הוי כיון דהכשכוש הוא מצוי בבהמות והיא ג"כ אינה רגילה בכשכוש הרב לא היה מוטל עליו לשומרה. וכך מתפרשת הסוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל בבבלי דף י"ט ע"ב דגרסי' התם יתיב ר' יהודה נשיאה ור' אושעיא נפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה מהו א"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחה וכי מאחר דאורחה מאי מיבעיא ליה כישכוש יתירה מיבעיא ליה דלדעת הרא"ש ז"ל ופירושו הכי מיתפרשא דהש"ס מתמה וכי מאחר דאורחיה הוא מאי מיבעיא ליה וכי לא ידע דאורחה דבהמה בכך ופטור הוא ומשני דכשכוש יתירה קמיבעיא ליה אם אורחיה הוא ועל זה השיב לו אידך ופשוט ליה וכי יאחזנה בזנבה וילך דודאי אפילו בכשכוש רב אורחה היא ולא דמי לקרן ופטור כרגל בר"ה וא"כ נפשטה הבעיא. אבל לדעת הרמב"ם שכתב בסוף פ"א מנ"מ שזה הדבר ספק אם תולדה דקרן או תולדה דרגל אם כשכשה כשכוש רב שאין דרכה לעשות תמיד. צ"ל דהכי מיתפרשא. דודאי בעל הבעיא ואידך שניהם לא היו מסופקים כלל בכישכוש מעט כדרך הבהמות דאורתה הוא ופטור וכי מיבעי' ליה בכישכוש יתירה ובזה הוא דשקלי וטרי כדפריש הש"ס אח"כ למילתייהו. דבעל הבעיא סובר דיש להסתפק בדבר שאין דרכה לעשותה תמיד ושינתה עכשיו אי נדמייה לקרן או לא וע"ז השיב לו אידך וא"כ מאי תקנתיה. וכי יאחזנה וכו' ואם אין תקנה לזה הסברא נותנת דפטור דמה יעשה והקשה לו בעל הבעיא דאם מטעם זה אתה פוטרו ומה תאמר בקרן וכי יאחזנה וכו' ואפ"ה חייבתה התורה והשיב לו האידך דמקרן אי אתה יכול לפשוט לחיוב דלא דמי לגמרי לקרן דהתם לאו אורחה הוי כלל ולא מטעם שמירה נחתינן לה ובדין הוא דליפטור אלא דהתורה חייבתו משום קנסא אבל הכא כיון דאורחה היא דכל הבהמות בכישכוש וזו דשינתה בכישכוש רב איכא למימר דאינו חייב מכיון דלא עלתה על דעתו שתעשה שינוי כזה וכל מידי דעיקרה אורחה היא איכא למימר תולדה דרגל הוי וכן נמי איכא למימר הואיל ומשונה הוא השתא הוי כתולדה דקרן ועכ"פ מקרן לא תפשוט לה לחיובא אלא הדבר בספק. והשתא מפרש לה סתמא דהש"ס למילתייהו וכי מאחר וכו' וכלומר דלא נטעו לומר דבסתם כישכוש האמרי דהא באמת אורחה הוא ומאי מיבעי ליה וקאמר כישכוש יתירה מיבעי' ליה ושקלי וטרי בהא כדאמרן וא"כ לא נפשטה הבעיא. זהו הפירוש הנכון בהסוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל. ומה שכתב הב"ח בזה שהרמב"ם מפרש דהאידך לא הבין דבכשכוש רב מיבעיא ליה וכו' ע"ש וכל זה שלא לצורך הוא. וכן מה שהעלה בסוף דבריו וכתב ומכל מקום איך שיהי' העיקר בסוגיא כמו שפסק הרא"ש ודלא כפירוש הרמב"ם. ולענ"ד נראה דפי' הרמב"ם בהסוגיא דבר נאה ומתקבל כפי מה שפירשתי. ויש לו לסמוך בסמיכה בכל כחו על סתמא דהש"ס הזה דמבואר בהדיא דלא נפשטה האי בעיא. והן הן אמוראי ותנאי דהכא ודהתם. ולמאי שכתבנו שתי הסוגיות עולות בקנה אחד והיו לאחדים בידינו. ונקטינן מהא דבכישכוש כי אורחה לכ"ע פטור וזה פשוט מבואר בסוגית גמ' דילן. ואם דרכה תמיד בכשכוש יתירה חייב וזה מבואר בסוגיא זו דהאי תלמודא דקאמר צריך שיאחז וכו' וכלומר דודאי חייב לשומרה הואיל ורגילה להזיק בכישכוש רב ומשונה ולאו אורחייהו דכל בהמות. ואם אין דרכה תמיד אלא בכשכוש פשוט ככל הבהמות וזאת הפעם שינתה דכשכוש רב והזיקה הדבר בספק. וזה מבואר משתי הסוגיות צדקו יחדיו. וכדברי הרמב"ם ז"ל. ומדויק בדבריו שכתב שאין דרכו לעשות תמיד. הא אם דרכה לעשות תמיד כך חייב כמבואר ממה שאמרנו. ותיתי לי דקמייתי להאי מילתא. ואיכא נ"מ לדידן דלדעת הרא"ש בחצר ניזק חייב דתולדה דרגל הוי ולדעת הרמב"ם גם בחצר נזק אכתי הוי ספיקא דדינא לדידן דילמא תולדה דקרן היא ואין גובין האידנא. ופשיטא לדעת הסוברים בענין ספיקא דדינא כדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה ובההיא דינא סוברים כדעת הרמב"ם:

אחר מי אתה מהלך. ולא נפשטה הבעיא הכא. ולא דמיא האי דינא לדין המוסכם שנזכר לעיל בריש פרקין ד"ה היתה מבעטת בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברה"י דמסיק בבבלי דף י"ט ע"א דחייבת ור' זירא הסכים לר' ירמיה דקאמר התם הדרי בי וכן. הוא מסקנת הפוסקים. דשאני התם שהניזק או דבר הניזק מעולם היה ברה"י והילכך אם נעשה הנזק ברה"י חייב אבל הבעי' דהכא דהטבלא היתה בר"ה ומחמת שהתיזה נתגלגלה והלכה ונשתברה ברה"י איכא למימר דהולכין אנו אחר מקום דריסתה והתיזה דהוי צרורות בר"ה ופטורה. ולמדנו זה ממה דכתב הרא"ש ז"ל שם על הסוגיא וז"ל ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י חייב. ואע"ג דגבי דרסה ע"ג הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מסקינן לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל ופירוש דבריו ז"ל כך הם דלכאורה קשה הא בעיא דרבא דלעיל בדף י"ז ע"ב ג"כ ברשות הניזק איירי דאמרינן התם בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תיפשוט ליה מדרבה וכו' וזהו שמרמז הרא"ש. וע"כ בחצר הניזק איירי והבעיא היתה אי בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא ונ"ש משלם או בתר תבר מנא וח"נ משלם דצרורות הן וזה מבואר וא"כ גם התם הביעור היה בחצר הניזק (ואזלינן בתר מעיקרא לשי' הפוסקים דס"ל דפשטינן מדרבה ויתבאר לקמן מזה. אלא דכוונת דבריו זה הוא דמדמסקינן לעיל דבתר מעיקרא אזלינן ושם ודאי בחצר הניזק הוא דאיירי ולענין לחייבו נ"ש מכל מקום לאו ממילא שמעת מינה דאם דרסה על גבי כלי בר"ה ונתגלגלה לרה"י ונשבר דאם אזלינן בתר מעיקרא הוי רגל בר"ה ופטור וא"כ אמאי מיחייב כאן בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ועל זה תירץ דהכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק משום דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק וכלומר שמעיקרא היה בחצר הניזק משא"כ בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה" ונשבר דלא היה הכלי הניזק ברה"י אלא ע"י גלגול מכח דריסתה אזלינן בתר מעיקרא והדריסה היתה בר"ה ופטור. זהו פי' דבריו ז"ל. ושמעינן מהא דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י הוא דחייב אבל דרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר פטור להני דסוברים דנפשטה הבעיא דבתר מעיקרא אזלינן וזה דעת רוב הפוסקים כאשר יתבאר. והשתא בעיא דהכא מבוארת דתליא בשיטותה בפשיטות בעיא הנזכרת. ולמדנו עוד מדברי הרא"ש ז"ל דדין התיזה בר"ה והזיקה ברה"י ודין עץ ארוך המונח מקצתו בר"ה ומקצתו ברה"י ודרסה עליו בר"ה ושברה כלים ברה"י שניהן שוין הן לחיובא וכמה שהביא הטור בסי' שפ"ט לשני דינים אלו בבבא חדא ומטעם הנזכר דדבר הניזק היה מקודם בחצר הניזק וגילה לנו הכתוב ברגל. ומה שכתב הב"ח שם אבל תימא דבתוס' שלנו לא הזכירו כלל עץ ארוך וכו'. דלא כרבינו וכך פסק מהרש"ל וכו' עכ"ל. לפי מה שכתבנו ניחא דאף דהתוס' בדף ו' ע"א ד"ה תאמר בהני וכו' לא דיברו מעץ ארוך מ"מ הדין דין אמת כמ"ש הטור והש"ע שם דטעם אחד לה וכפי המבואר מדברי הרא"ש. ומה שהקשה מהרש"ל דלדברי הרא"ש יהיו דברי הרי"ף סותרים זה את זה וכן מה שהביא ראיה לדבריו שם בפ"ק סי' ד' מההוא דקופצת יתבאר לקמן אי"ה ועיין בהלכה ג' ד"ה עמדה ואכלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף