מראה הפנים/נזיר/ז/ב

מראה הפנים נזיר ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואי בעי מישאול תרתיהון שאל תינייתא וחזר מישאל קמייתא. בבבלי דף נ' משני לה נמי על שאלה קדמייתא לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר והדר אמר ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לכ"ש אלא כדאמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגדין. משמע דלא פשיטא ליה כהאי דאמר הכא לקמן מכיון שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו ואיפכא משמע דכל שלא נתקשרו אבריו בגידין מסתמא אין עליו כזית בשר דהא שינוייא דר' יוחנן קאי נמי לתרץ קושיא הראשונ' דקאמר אלא כדאמר ר"י וכן פירשו התו' בהדיא בפרק גיד הנשה ע"ש. והכא לא משני כדמשני רבא התם לא נצרכה אלא לרוב בניינו ורוב מניינו שאין בהן רובע עצמו' משום דלשיטתיה אזיל האי תלמודא דקאמר לקמן הלכה ג' רוב בניינו ורוב מניינו אין הנזיר מגלח אע"פ שמטמאין באהל כדתנן בכ"ב דאהלות אבל לשיטת הבבלי כל שהוא מטמא באהל הנזיר מגלח עליו מלבד רביעית הדם כדלקמן בסוף פרקין וע"ש:

מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר. ובספרי זוטא המת מטמא בכזית שכן תחלת ברייתו כזית ומביאו הר"ש בפ"ב דאהלות וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מטומאת מת הלכה ב' ולא קשיא מנפל כדקאמר הכא משום דלא חשיב ברייתו עד שנתקשרו אבריו בגידין ואז יש בו כזית כדלעיל ונפל דמטמא משום דמת שלם הוא:

וחרנה אמר שאם יקרש כו'. ולעול' אפילו הוא מחוי מיטמא וכדאוקי בבבלי שם להא דקאמר בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח דמיירי דלא ידעינן אם דמת הוא או לא וכשקרש בודאי מבשר המת הוא וה"ה למוהל שהרתיח מיירי בדלא ידוע אם מהמת הוא כדכתבו התוס' שם דחד דינא וחד טעמא אית להו אבל בידוע שבשר המת הוא אפילו התיכו טמא וכן מוהל אע"פ שלא קרש:

ולא מן הנבלה למד ומן הנבלה כו'. כדדריש בספרי פרשה חקת בפסוק וכל אשר יגע על פני השדה מנין שהמת מטמא בהיסט אמרת ק"ו ומה נבלה הקלה הרי היא מטמא' בהיסט מת החמור דין הוא שיטמא בהיסט. ומביא הרמב"ם להאי דרשא בריש הלכות ט"מ וכן דריש התם לכל טומאות הפורשות מן המת מק"ו מנבלה. ומשמע מהכא דפשיטא ליה להש"ס דאין נצל לבהמה דהא פריך אי מה הנבלה אם נסרחת טהורה והיינו כמ"ד בבכורות דף כ"ג טומאה חמורה בנבלה לטמא אדם עד לגר דבעינן שתהא ראויה לגר דכתיב לגר אשר בשעריך וגו' אבל בבבלי פרקין בעיא דלא איפשיטא היא ולמ"ד טומאה חמורה עד לכלב אם היתה מתחלתה ראויה לגר כדקי"ל כוותיה ומיבעיא ליה דאיכא למימר דאע"ג דראויה לכלב אין נצל כבשר ועפרא בעלמא הויא ואינו מטמא:

אפילו נגע בקבר אדם הראשון. כדר"ל בבבלי דף נ"ד או בקבר זה קבר שלפני הדיבו' דאע"ג דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל לר"ש ופסק הרמב"ם כוותיה בפ"א מט"מ במגע ובמשא מיהת מטמאין וזהו כפי' המפרש שם ולדעת הריב"א בתוס' שם דקבר אדם הראשון מטמא אפילו באהל משום דקרוי אדם. והנא משמע דוקא נגע קאמר:

לית לך אלא כהדא נתתכה כו'. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מט"מ הלכה ד' חסר ממנו אבר כו' אין רקבו טמא. ובהא דקאמר נקברה עמו מן הארכובה ולמטה נעשיתלו גילגלין בשנרקב מתחלה ואח"כ נקבר עמו וזהו הרקב הבא מן העקב בבבלי דף נ"א וכן משמע מדברי הרמב"ם שם הלכה ז' וע"ש דספק הוא אם יש לו רקב דבעיא דלא איפשטא היא שם ואפשר דשאני והתם דבלא נתתכה מיירי:

וירדו בשיטת רבי שמעון. הכי משמע בתוספתא דאהלות פ"ד גבי מעשה שהביאו קופה של עצמות ונכנס תודוס הרופא ואמר אין כאן שדרה ממת א' ולא גולגול' ממת א' וקאמר התם דר"ש מטמא. ובבבלי דף נ"ב בעי או או תנן או השדרה והגולגולת ושקיל וטרי התם ומשמע דלא איפשיטא הבעיא והרמב"ם בפ"ז מנזירות פסק או שדרה או גולגולת ותמה הכ"מ דהא בעיא דלא איפשיט' היא ועיין במ"ש בפ"ב מט"מ ולעד"נ דהרמב"ם היה מפרש דשפיר נפשטה הבעיא מדאמר שם גבי הא דחשיב ששה דברים כו' כי קתני כל היכא דפליגי בה רבים כו' משמע דהכי קאי והא דקאמר בתר הכי ת"ש ב"ש אומרים רובע עצמות כו' משום דהדר בעי למיפשט איפכא ודחי לה דלא תיפשוט מהכא לא מהאי גיסא ולא לאידך גיסא כדאיתא התם ומש"ה לא פסק באידך בעיא דרובע עצמות מן השדרה כו' נמי משום דלא איפשיטא ואידחי כי הך קמיית' כמ"ש התי"ט בריש פ"ב דאהלות ועוד דהכי משמע מהתוספתא הנזכרת דר"ש היה מטמא כדקאמר הכא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף