מראה הפנים/מגילה/א/ד
< הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי שיירי קרבן פני משה מראה הפנים רידב"ז חתם סופר עמודי ירושלים גליוני הש"ס
|
מראה הפנים מגילה א ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תני כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר. כ"כ הרמב"ם בפ"א בהלכה ח' וכדפרישית בפנים. והראב"ד כתב על זה כתב אותו ואין לו טעם ואולי מפני שאין לו כפר ולא כלום וכו'. וכל זה אינו מספיק דלעולם אימא לך עשרה ופחות מעשרה כפר הוא ויש לתמוה על הראב"ד שלא רצה לחפש בזכותו של הרמב"ם ממש בשום מקום וכמו שכתבתי בהקדמתי מחיבוריי אלה טעם הכמוס שהיה אצלו ואף שידע שדברי הרמב"ם כנים ואמיתיים הם כתב מה שכתב וכאן ביקש לדמות האי דמגלה להאי דעיר הנדחת וללמוד איזה זכות ולא הספיק ואם נדמה זה לדין עיר הנדחת המוזכר בהאי תלמודא בפ"י דסנהדרין בהלכה ז' הוה ליה להשיג בהשגה גדולה וחזקה טפי וטובא מזו דגרסינן שם עיר לא כפר עיר לא כרך והוא שיהא מחמשה ועד עשרה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ממאה ועד רובו של שבט וידוע דהלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות ע"ז בהלכה ב' אם הודח רובו של שבט דבין אותן כיחידים שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך גדול וכל פחות ממאה כפר קטן ורובו של שבט כרך גדול. יהיה לו להקשות מאי שנא הכא דמחשב עשרה לכפר ומאי שנא התם דמחשב פחות ממאה לכפר אלא ודאי דלא דמיא הי אוכלא לדנא דהתם דרש מדכתיב יושבי העיר דמיותר הוא דהא כבר כתיב כי תשמע באחת עריך וגו' והכה תכה אותה מיבעי ליה אלא ללמדנו דגזרת הכתוב הוא עיר לא כפר וכו' אבל הכא מאי אית לך דמי רמיזא כמה יהא בכפרים הנלמדים מרמז בזמניהם או כימים ולא רמיזא שם כפרים כלל ומה שכתב הרמב"ם בזה דברי הש"ס דהכא הן והטעם בזה אגיד לך דהרי לדעת הרמב"ם וכן להתוס' ביבמות שפירשו יום הכניסה היינו שמתקבצין בבתי כנסיות שלהן ביום ב' וה' לקרות בתורה כתקנת עזרא ולא שהן באין לעיירות וכמבואר מדבריו בה' ו' וח' וכמה שבארתי מזה לעיל בראש הפרק א"כ אם אין בהן י' שיכולין לקרות בתורה ודאי שאין מתכנסין שם בב' וה' והרי זה כמה שביאר בריש הלכה זו כפר וכו' בזמן שאין נכנסין בב' וה' אין קוראין אותה אלא בי"ד וזה שיש שם הרבה אנשים אלא שאין מתכנסין והכא שאין בהן עשרה ודאי אין מתכנסין והא לך טעם גמרא דהכא וטעם הרמב"ם בלי פקפוק וזכרתי מזה לעיל ריש פרקין ד"ה מגלה נקראת וכו' ע"ש:
את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. הר"ן ז"ל מביא לזה במתני' וכתבו והקשו על זה דקאמר הכא סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין והאיך יאחרו מוקפין לעשות סעודת פורים לאחר ט"ו והא כתיב ולא יעבור ובני עיירות נמי היאך יאחרו עד ט"ו הא כתיב ולא יעבור דמשמע דקאי נמי על זמנן של עיירות דהיינו י"ד שהרי כשחל י"ד להיות ברביעי אין בני כפרים מאחרין עד יום חמישי משום דכתיב ולא יעבור ואי נמי אמרת דלא קאי ולא יעבור אלא לאחר ט"ו וכדאמרינן לעיל ואימא שיתסר ושיבסר ומהדר אמר קרא ולא יעבור מכל מקום הא איכא משום זמנו של זה לא כזמנו של זה וכו' עיין שם שהאריך בענין זה ומביא בשם הרא"ה ז"ל שכתב בפי' הלכות להרי"ף ז"ל שמביא להך דהכא ורצה לתרץ הקושיא דסעודת פורים מאחרין אחר קריאת המגלה ולא מקדימין קודם קריאת המגילה דשמחת פורים דינה שלא תהא אלא בזמנה וזהו הטעם לבני הכפרים שאין מקדימין לעשות סעודת פורים וכו' ודחה זה הר"ן וכתב על זה והפירוש בעצמו דחוק עם שאיני רואה שהירושלמי יסבול זה דגרסינן ר"ז בעי קומי ר' אבהו יעשו אותן בשבת אמר ליה וכו' יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים דשמחת שבת אינה מתקנת מרדכי ששמחתו בידי שמים היא ולפיכך אי אפשר שיתפרש הירושלמי כמו שפי' הוא ז"ל וכו'. וכלומר דלדעת הרא"ה בפירושו וטעמו זה אינו עולה כ"א לבני הכפרים על שהן אינן יכולין להקדים ולעשות סעודת פורים מקודם דין קריאת המגילה בזמנה המפורש בכתוב והן י"ד וט"ו וזה לא משמע לפי הטעם דמפרש הכא את ששמחתו תלויה וכו' ולבסוף כתב הר"ן ואני אומר דלא קשיא מידי משום דעל כרחין כי אמרי' איתקש זכירה לעשייה הני מילי לעושין בזמנן אבל למקדימין לא דהא קורין המגילה בי"א ובי"ב ואעפ"כ שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה כדאיתא בגמרא וקרא נמי דכתיב ולא יעבור אקריאה קאי ולא אשמחה וכו' וכשם שאלו המקדימין אין ההקדמה אלא לקריאה ולא לשמחה כך מה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לת לשמחה ודאמרינן נמי זמנו של זה לא כזמנו של זה היינו באותם שזמנו קבוע כדממעטין מינה בגמרא לעיל דלא אמרי' פרזים בי"ד ומוקפין אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו אבל במוקדמים לא איירי כלל וכו' ואין שמחה בכלל ולא יעבור וכיון שאי אפשר לעשותה בשבת מטעמא דפירשו בירושלמי נדחו לאחריהן ככולהו אינך דלא מטו זמן חיובייהו זהו תוכן דברי הר"ן בהאי ענינא ואם שיש לפלפל בדבריו חדא במה שכתב דכי אמרינן איתקש זכירה לעשייה הני מילי לעושין בזמנן אבל למוקדמין לא א"כ נימא במי דהא דאמרינן הקורא את המגילה למפרע לא יצא משום דאיתקש זכירה לעשייה וכו' לא נאמרה אלא לאלו העושין בזמנן ולא למוקדמין אתמהה וכי נימא דבני הכפרים שקראו המגילה למפרע יצאו. ועוד דמנא לן למימר דולא יעבור לא נאמר אלא לקריאה אבל לא לשמחה והא האי עשייה שמחה בסעודה היא כדקאמר הכא בהדיא לעיל בהלכה א' גבי הא דפריך ויהיו אלה לקריאה ואלה לסעודה ר' חלבו וכו' והימים האלה בזכרים ונעשים בזכרים בקריאה ונעשים בסעודה. והשתא תיקשי אמאי לא נימא נמי איפכא דכשם שאיתקש זכירה לעשייה לענין למעט קריאה למפרע כך נימא דאיתקש עשיה לזכירה לענין ולא יעבור מה זכירה אי אפשר לאחרה כך עשיית סעודה אין לאחרה משום ולא יעבור אלא דע"כ דאתינן להאי סברא שאי אפשר להקדים הסעודה להקריאה ומכיון שאין קריאה בשבת אי אפשר להקדים הסעודה מקודם השבת שלא תקדים הסעודה להקריאה דנזכרים ונעשים כתיב ולא נעשים ונזכרים והואיל ואין לעשותה נמי בשבת ואחר הקריאה שהיתה מקודם משום טעמא דאמר הכא וכן אין לעשותה ביום המוקדם שקורין בו ואחר הקריאה משום דהויא שמחה קודם זמנה הלכך אי אפשר בענין אחר אלא לאחרה לאחר השבת וליכא משום ולא יעבור משום דגלי לן האי קרא דדריש הכא את ששמחתו תלויה וכו' דלא תימא להקיש נמי עשיה לזכירה בענין ולא יעבור ובזה אין לנו שום קושיא כלל בענין זה:
מגבת פורים לפורים. בבבלי ב"מ דף עח קאמר להא ועיין שם ובמה שכתבו התוס' שם:
אמר ר' יוסי בי רבי בון ובלבד שיכלים לעיסתה. וכך היא הנוסחא לקמן בפ"ק דחגיגה בהלכה ד'. והתוס' בפ"ב דחגיגה בדף י"ז ע"ב בד"ה אלא לאו לתשלומין הביאו לזה והעתיקו הנוסחא ובלבד שיכלם לעיסתו ובזה לא נפקא לן מידי דהיינו הך אלא שפירשו שם לכל זה דקאי על התשלומין של עצרת ולא על חולו של מועד כדפרישית בפנים ועיין מזה במקומו בחגיגה שם מה שיתבאר מענין זה בס"ד:
ובהקהל וכו' מפני התקיעה. שהיו תוקעין בחצוצרות להקהל את העם וא"א לתקוע בשבת וכך העתיק הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות חגיגה לטעם הזה. ובהשגת הראב"ד כתוב ופי' בירושלמי מפני הבימה וכו' וכתב הכ"מ שאפשר שר' יצחק לא לחלוק על ר' בא אתא אלא להוסיף עוד טעם אחר. ולענ"ד נראה דאף אם נפרש שר' יצחק לחלוק בא וכפירוש הראב"ד דס"ל לר' יצחק שאין התקיעה מעכבת וזהו כוונת השגתו ומש"ה תפס הראב"ד לטעמיה דר' יצחק לעיקר יש לומר לדעת הרמב"ם דתפס לטעמיה דר' בא לעיקר מפני כך הוא דכל הקהל בתקיעה היא כדכתיב ובהקהיל את העם תתקעו מיהו קשיא לי על עיקרא דהאי טעמא מפני התקיעה לפי שיטת הרמב"ם שפירש להא דאמרינן יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין דהיינו בכל ירושלים שהוא מקום מקודש וכי חמירא תקיעה דהקהל מתקיעה דר"ה. ושמא דיש לחלק בין תקיעה דר"ה דמפורשת בתורה דבהא היא דאמרו דבמקדש וכן בירושלים אין שבות דוחה משא"כ בתקיעה דהקהל דאינה אלא מן הסמך בעלמא:
רבי יודן נשייא שלח לר' אושעיא רבה חדא עטם וכו'. לפי גירסא דהכא שלח לו בתחלה דבר מועט ושלח וא"ל לא קיימת אלא ומתנות לאביונים והיינו שאין ראויות אלא לאביונים והיית יכול לשלוח זה לשני אביונים שהן די לשניהן לכל א' וא' אחת וכי הדר שלח ליה חד עיגל וכו' א"ל השתא קיימת בנו ומשלוח מנות שהן מכובדות ואיש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וקיימת הכל. ובבבלי פרקין דף ז' גריס ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיה אטמא דעיגלתא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ולא גריס רש"י ומתנות לאביונים ככתוב בספרים לפי שאינו אלא לאחד והן מנות מכובדות:
תני במקום שנכנסין וכו'. נשתבשה הגי' בכאן והגירסא הנכונה כמי שהבאתי בפנים וכך מצאתי בדברי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וזה לסייע למה שהביא הרי"ף ז"ל על הא דגריס בגמרא ריש מכלתין בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה וכו' ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה וכו' ומיהו קושיא דר' יוסי קיימת לפי גירסא זו אם במקום שמסתכנין אל יקראו אותה כל עיקר ואפילו בזמנה ואפשר דבחדא יומא לא אוושא מילתא כל כך כמו אם היו מקדימין ולקרות פעם ביום זה ופעם ביום זה ולפיכך לא חששו אלא בהמקדימין ועוד דלענין שלא לקרות כל עיקר לא רצו לבטל וסמכו על הכתוב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ומדכתיב האלה משמע אלו ב' ימים המפורשים לעיל מינה הן הן שלא יעברו וזכרם לא יסוף לעולם. ונראה דגם גירסת הרמב"ם היה לפניו כך הואיל ומסתכנין וכו' ולפיכך כתב דהקדמה אינה נוהגת אלא בשיש שלום מלכות לישראל כמוזכר לעיל בהל' ב' סוף ד"ה בעון קומי ר"ז וכו' וע"ש:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |