מראה הפנים/עירובין/ה/א

מראה הפנים עירובין ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מאן דאמר מאברין מוסיפין לה אבר וכו'. נראה דאף בהני שינוי לשונות לכאורה אין נ"מ בזה מ"מ י"ל דהכא איכא קצת נ"מ דלהך דתני מאברין שמוסיפין לה אבר וכדפירש"י ז"ל שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר גם בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם א"כ בעיר שאין אבר יוצא ממנה כלל אלא חומה חלקה ושוה לה לסביבותיה אפשר שאין מוסיפין לה כלום ואין מודדין התחומין אלא מקיר העיר כ"א כשיש בית דירה בתוך שבעים ושיריים שלה בזה הכל שוין שמצטרף לעיר ומודדין אלפים אמה חוץ מבית דירה זה. ולמ"ד מעברין כאשה עוברה א"כ לעולם נותנין לה עיבור וזה היה נוטה לדעת ר"מ במתני' דלקמן דלעולם נותנין קרפף לעיר. ועיין בהלכה דלקמן מה שיתבאר שם בס"ד:

כמה היה רחוק ר' יצחק אמר מיל. האי דר' יצחק לא שייך להך דרשא דדריש שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה אלא איידי דדריש בהאי קרא מפרש אגב שלא היה רחוק יותר ממיל בכדי שיכולין לבוא אצלו בשבת וכדפרישית בפנים מהיכן היא דדריש לה הכי ומיהו צ"ל דלא ס"ל לר' יצחק הא דלקמן דר' חייה מקשי האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה וקאמר להם משה עשה להם ג' צריפין ושלשה בורגנין ולפ"ז היה רחוק יותר ממיל מן המחנה ולר' יצחק לא הי' צריך לשום תקנה ומדרשות חלוקות הן:

מאיכן מעברין כנגד השקוף וכו'. מבואר בפנים במאי דשקלי וטרי הכא והמסקנא שמודד כנגד השקוף והיינו בחוט מתוח על כל פני העיר ומודד מן החוט ולהלן כדפרישית וכדקאמר בבבלי דנ"ה ע"א היה בית אחד יוצא כמין פגום וכו' רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ח מהלכות שבת בהלכה ג':

אמר רב נחמן עד ראשה דמדינתא מילתיה דר"ש אמר כן וכו'. הך דר"ש בתוספתא פ"ד היא וגריס התם מפני מערות ומגדלות שביניהם ומוקי לה אביי התם בדף נ"ה ע"ב כשיש בנין על פיה. ותיפוק ליה משום בנין גופיה ל"צ להשלים. והרמב"ם ז"ל כתב שם ומערה שיש בנין על פיה ויש בה בית דירה ולא הזכיר כלום מענין להשלים. ולכאורה קשה קושית הש"ס ותיפוק ליה משום בנין גופיה. ונראה שהוא ז"ל היה מפרש כפי' הב' דהתוס' שם שכתבו ועוד יש לפרש להשלים דיש בבנין ד' אמות וקאמר שמשלימה למערה לצרפה לבנין ואין מתחילין למדוד אלא מסוף המערה וכדסיים שם וכל אלו מצטרפין עמה כלומר עם העיר ואין מודדין אלא מסוף המערה ולהלן וא"כ ממילא לק"מ ולא היה צריך לבאר יותר:

מהו ליתן פגום לפגום. ופשיט לה שנותנין פגום לפגום מהאי דאמר רשב"ל וכו' ומשמע שאפי' הפגומין הללו שהם רחוקים מן העיר ויש כמה וכמה בין פגום של צד זה ובין הפגום שכנגדו כל זמן שהפגום השני בתוך ע' ושיריים של הראשון יש לו דין של הראשון דהא קאמר יכול אני לעשות שתהא בית מעון מתעברת עם טבריא והן רחוקין זה מזה וע"י שאת רואה את האיצטדין וכו' ואם חמשת מן פיגמא וכו' ואם תמשח מן פחורתא וכו' וזה ודאי על פגום השני קאמר שלא תמדוד מן הפגום עצמו שהוא נכנס לפנים אלא מן פחורתא שכנגדו ויוצא להלן וע"י חוט מתוח כדי שתהא נפשה דסריקין בתוך ע' ושיריים שלפניה וא"כ ש"מ שיש לדין פגום השני כל דין שיש להפגום הראשון. והשתא אי אמרי' דבין הפגומין של העיר א"צ הבלעת תחומין ביניהם שאפי' רחוקים זה מזה ד' אלפים מתעברין עם העיר ולא דמי לעיר העשויה כקשת שצריך הבלעת תחומין ביניהן א"כ הוא הדין נמי בפגום השני כך דהא סתמא פשיט לה הכא שנותנין פגום לפגום ודין שניהן שוה היא. והתוס' בדף נ"ה ע"א בד"ה עיר העשויה כקשת וכו' מסתפקין בעיקר הדין גבי פגומין אם דומה לעיר העשויה כקשת וצריך הבלעת תחומין ואפי' בפגום הראשון הסמוך להעיר שלא יהי' ד' אלפים מן הפגום שכנגדו או לא. והרא"ש ז"ל החליט בפגום הסמוך לעיר שא"צ הבלעת תחומין בינו ובין שכנגדו וכמסתפק הוא אם כך הדין גם בפגום השני שכך כתב וז"ל ואפי' לרבה וכו' נראה דגבי פגום היוצא בתוך שבעים ושיריים מן עיקר העיר אפילו יש ביניהן ד' אלפים רואין כאילו חוט מתוח עליהן אבל אם יש בראש האחד הרבה פגומין זה אצל זה כל אחד בתוך שבעי' ושיריים של חבירו וכן בראש האחר דהשתא החיצונים הם חוץ לעיבורה של עיקר העיר בזה צריך לדקדק אם רואים כאילו חוט מתוח עליה מזה לזה אפי' יש ביניהן ד' אלפים לפי שבטלין אגב העיר עכ"ל בזה. ומכאן יש לפשוט מדקאמר בפשיטת הבעיא נותנין פגום לפגום סתמא משמע דדין אחד להם ואם בהסמוך לעיר א"צ הבלעת תחומין בין ראשי הפגומין כך הוא בהרחוק מן העיר וכן זה אחר זה כל זמן שהן כל אחד ואחד בתוך כ' ושיריים של חבירו. וכן נראה מסתימות דברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר דין הבלעת תחומין אלא בעיר העשויה כמין גם או העשויה כקשת כדכתב שם בהלכה ח' ובהלכה ג' שהזכיר דין בית היוצא וכו' לא זכר כלום מהבלעת תחומין בינו לבין שכנגדו:

מהו ליתן עיבור לעיבור וכו'. כדפרישית דעיקר הבעיא אם הכל נחשב כעיבור הראשון הסמוך לעיר לכל מילי ונ"מ לנותן עירובו בעיבור החיצון שיהלך ממנו ולהלן אלפים לכל רוח אם הוא כנותן בתוך עיבורה של העיר שלא עשה כלום. ונראה דאף דלא אפשיטא האבעיא בזה פשוט הוא דאי אמרי' שהכל נחשב כאחת א"כ כל העיבורין דין אחד להם לכל דבר. וכך נראה מדברי הרמב"ם בענין זה שכתב שם בהלכה ב' היה בית זה קרוב למדינה בע' אמה ובית שני קרוב לבית ראשון ובע' אמה וכו' וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחת. א"כ משמע שבכל גוונא הכל כמדינה אחת וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון וממילא אם נתן עירובו באחרון לא עשה כלום. ולפני הרא"ש ז"ל הי' לו גי' אחרת בהאי עניינא שהביא מן הבעיא מהו ליתן עיבור לעיבור כו' עד וחד אמר בין בעיר גדולה בין בעיר קטנה דין אלפים ולא הביא כלל האי דכתב לפנינו כאן להילוך וכאן לעיבור ומש"ה כתב ע"ז ומיהו בגמרא דידן קאמר הוו אזלין מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי. וכדי שלא יחלוק גמרא דידן אירושלמי איכא למימר דברניש עיר גדולה היתה מהלך ג' פרסה. וטפי נראה דגמרא דידן סבירא כרבי שמעון בר יוחאי דהלכה כדברי המיקל בעירובין עכ"ל. ולהגי' שכתוב לפנינו כאן להילוך כאן לעיבור א"צ לכל זה דגס האי תלמודא ס"ל כר"ש בן יוחי בפשיטות לענין הילוך ולענין אחר קא מיבעיא ליה כדפרישית והאי איתפלגון וכו' מילתא אחריתא היא והמסקנא בהאי אידך מ"ד דבין בעיר גדולה בין בעיר קטנה דיו אלפים או דין אלפים להם כמבואר בפנים:

עיר שהיא בנויה כמין קשת וכו'. זהו מה שזכרתי לעיל בד"ה מהו ליתן פגום לפגום וכדקאמר רב הונא התם בדף הנזכר וכדאסבר ר' שמואל אין יתן סנדלוי הכא אתי בדא ונסיב לון וכו'. וכן מתפרש הוא לפי הכתוב בספרי הדפוס הכא הוא אתי ברא ברי"ש ונסי לון כלומר מכאן הוא בא לחוץ ונוטל אותן ואין יתן וכו'. וכמבואר הכל בפנים שהעיקר שבא להשמיענו שצריך שיכול לבוא משתי רוחות להמקום שנתן סנדליו באחד מראשי העיר שאם נתן אותו אצל ראש שהוא במזרח הוא בא מראש המזרח ונטיל לון וכן הוא בא מראש שכנגדו במערב והולך דרך היתר עד שבא למקום שמונחין במזרח ומפני שאין בין שני הראשים ד' אלפים ומכיון שהראשים מעיר אחת הן והתחומין מובלעין זה בזה יכול הוא לילך מראש זה לראש זה וליטלן אבל אם צריך לעולם ליטלן מרוח אחת והיינו מאותו הרוח שהן מונחין אצל ראש א' או במזרח או במערב וצריך דוקא שיבא מן העיר דרך הרוח זה שהן מונחין אצלו ולא דרך רוח השני ומפני שיש ביניהן ארבע אלפים וליכא הבלעת תחומין אז אסור למדוד להן מן היתר אלא מודדין מן הקשת. וכן הוא בנותן עירובו ביתר שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים ולא אמרי' שהיתר עם הקשת נחשב כעיר אחת. וראיתי להזכיר עוד בענין הפגומין שכתבתי לעיל דלהר"י בתוס' אין חילוק בין דין פגומין לדין עיר שהיא כקשת שבשתיהן צריך שיהא הבלעת תחומין ביניהן וכן דעת הראב"ד הביאו הריטב"א ז"ל. ובשם הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ומורי הרשב"א שיחיה אומר שיש חילוק בין עיר שהיא כקשת לפגומין היוצאין מן העיר מפני שעיר העשויה כקשת מכיון שישובה על עיר כן אינה עשויה להתמלאות באמצעה אלא אם באין להוסיף על העיר אין מוסיפין באמצע אלא בראשי הקשת הן מוסיפין והולכין וכהאי דאמרי' לקמן בפרקין גבי ג' כפרים המשולשין א"ל רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון וכו' ואפילו ארבע אלפים אמה ומ"ש מהא דרב הונא עיר העשויה כקשת וכו' התם ליכא למימר מלי הכא איכא למימר מלי אלמא כולה מילתא תליא בטעמא דליכא למימר מליוה ולפיכך לא הוזכר דין זה גבי פגימים ולא גבי בורגנין וזה נכון וברור ע"כ:

היתה עיר אחת גדולה ויש בה חריץ וכו'. אם באנו לדמות זה להא דאידך דרב הונא התם חומת העיר שנפרצה הי' צריך לגרוס גם כאן כדאמר שם במאה וארבעים וא' ושליש. והנראה דזה דין אחר הוא ולאשמועינן דאם החריץ מפולש הוא בתוך העיר וכלומר שהולך מן הקצה אל הקצה מחלק את העיר ונעשית כשתי עיירות שכל אחת ואחת נחשבת בפני עצמה ונ"מ לענין שיור בעירוב וכה"ג:

עיר שהיא בנויה על שפת הנחל וכו'. בבבלי פרקין דס"א גרסי' אמר רב הונא עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה ארבעה מודדין לה משפת הנחל ואם לאו אין מודדין לה אלא מפתח ביתו וכו'. ועיין פרש"י שם. והרי"ף ז"ל כתב בזה פירוש כי רוב העתים הנחל מתייבש ומשתמשין בו שאינו מתמלא אלא בשעת הגשם וכיון שאינו משתמש בו נעשה בכלל העיר ואם אין לפניה דקה אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן וכו' ולפי פי' זה שפת הנחל היינו משפת הנחל החיצונה וכעין דאמר הכא אלא שנשתנה בהשיעור דהתם מסיק דקה ד' אמות משום דבעיתא תשמישא וכן הביא הרמב"ן ז"ל להא דהכא בספר המלחמות לסייעתא לפי' הרי"ף ודלא כפרש"י ופי' בעל המאור ז"ל וע"ש וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרי"ף וכעין משמעות מדהכא:

התיב אסי והכתיב וכו' היאך היו נפנין לחוץ. ה"נ מתיב רב חסדא בבבלי פרקין דנ"ה ע"ב ויחנו על הירדן וכו' ותנא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהן ולא לצידיהן אלא לאחריהן. ומשני רבא כדר' יוסה דהכא לפי הגי' דשבת שהבאתי לפנים דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי. וז"ל הריטב"א ז"ל הא דפרכינן מהא דתניא שאין נפנין אלא לאחוריהן קושיין למאן דאמר תחומין דאורייתא דמתניתא דברי הכל היא ולפי שיטת הירושלמי קושיין לד"ה שהירושלמי סובר דכל חוץ לשלש פרסאות תחומין דאורייתא לד"ה עכ"ל ור"ל דאי למ"ד תחומין דרבנן לק"מ שהרי אינו אלא מד"ס שגזרו ע"ז אחר כך ולדידיה אכתי לא הי' אסור להן תחומין ועוד דאי מדרבנן בלאו הכי לא הוה פריך מידי דגדול כבוד הבריות וכדאמרי' בריש מי שהוציאוהו דף מ"א גבי הא דבעי מיניה מרב הוצרך לנקביו מהו אמר להם גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה והיינו לאו דלא תסור ותחומין נמי דרבנן כדפרש"י ז"ל והשתא נקטינן מהאי סוגיא דהתם דרבא סבירא ליה נמי דמיהת שלשה פרסאות מדאורייתא הוא דאי לאו הכי מאי דוחקיה לשנויי הכי ולימא ליה שאני התם דגדול כבוד הבריות ולעולם בעלמא אין מודדין להן אלא מפתח ביתו אלא ודאי דסבירא ליה לרבא שלשה פרסעות דאורייתא ול"ת דאורייתא לא הוה דחיא אי לאו דטעמא דכמאן דקביעא להו דמי. והרי מכאן סייעתא גדולה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו דתחום חוץ לשנים עשר מיל מן התורה היא. ועיין לעיל בפ"ג סוף הלכה ד' ד"ה ר' יונתן וכו'. שהבאתי לקושית בעל המאור מההוא דפ' כלל גדול והרי לך יישוב נכון דהתם אליבא דר"ל קאמר לה דידע בתחומין ואליבא דרבי עקיבא ומהכא מוכרח דרבא סבירא ליה דג' פרסאות עכ"פ מן התורה הן:

היאך היו יוצאין לבית מדרשו של משה. ור' אסי דלא מקשה מהא ס"ל כר' יצחק דלעיל דלא הי' רחוק יותר ממיל וע"ל ד"ה כמה הוה רחוק:

ומעלה יתירה היתה בבית עולמים. זהו כדתנינן בפ"ב דמדות וראשי פספסין מבדילין וכו' ראב"י אומר מעלה היתה וגבוה אמה וכו' והך דהכא כראב"י. ועיין בתיו"ט שם ד"ה שער העליון וכו' מה שהביא בשם ראבי"ה הפי' על מעלה יתירה ודוחק גדול הוא וא"צ לזה ע"ש:

מאן דאמר כקורה ומה מקיים כתיבה. כלומר הא דמוכח דכתיבה היו מהלכין דהא כתיב כאשר יחנו כן יסעו ומשני דבא ללמדינו מה בחנייתן ע"פ הדבור וכו' ולא שהיה מסען שוה לחנייתן. וקשה דהא בהדיא כתיב קרא אחרינא ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו וי"ל דמאי לכ"ע הכל הי' ע"פ הדיבור כמפורש בכתוב אצל חנייתן ומסען אלא דהאי קרא דכאשר יחנו דכתיבא בדגלים מלמדינו היאך נפרש לקראי דחנייתן ומסען והנ"מ היוצא מן ב' פירושים שנוכל לפרשן וזהו למאי דפליגי לעיל דחד סבר דכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדבור כמי שהוא לעולם וכגי' דשבת שהובא בפנים וכדאמר נמי בבבלי דכמאן דקביעי להו דמי א"כ להאי מ"ד ס"ל דמקיש מסען לחנייתן דכמו בחנייתן נראין הן כקבוע במקומן שהרי חונין הן כך במסעו מכיון שהוא עפ"י הדבור כמאן דקביעה להו דמי ולאידך מ"ד דס"ל מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהיו חונין לשעה וכדאמר הכי בהדיא בפ' אלו קשרים אם כן איפכא סבירא ליה דמקיש חנייתן למסען מה מסען ממקום למקום הוא כך חנייתן אינו אלא לפי שעה ולאו כמאן דקביע להו דמי. וקושיא דלעיל מהאי דהיאך היו נפנין מתרץ לה האי מ"ד כדקאמר לעיל משה עשה להן בחנייתן שלשה צריפין ושלשה בורגנין וכדפרישית דשלשה צריפין ושלשה בורגנין בדוקא קאמר ועל ידי עירוב בין האהל לצריף וכן בין צריף לצריף. והשתא קאמר דמאן דסבירא ליה כקורה היו מהלכין בא הכתיב דכאשר יחנו ללמדינו דתקיש מסען לחנייתן מה חנייתן ע"פ הדבור אף מסען וכלומר דהכל נחשב כמאן דקביע להו. ויצא לנו מזה דמיהת בחנייתן לא היו צריכין שום תיקון שלא היו מודדין מאהליהן דכקבועין הן בכל המחנה. ואם כן הני אמוראי פליגו נמי בהאי פלוגתא דלעיל דמ"ד כתיבה לא דריש האי קרא כאשר יחנו דללמד על היקש מסען כחנייתן לענין קביעות הוא בא אלא ללמדינו דמסען כחנייתן ממש היתה וקרא דעל פי ה' מקיש חנייתן למסען מה מסען לפי שעה אף חנייתן לפי שעה דמכיון שהבטיחן הקב"ה וכו' כדלעיל. ועוד דהתם נמי כתיב בחד קרא ע"פ ה' יסעו בני ישראל ועל פ ה' יחנו. ומ"ד כקורה ע"כ דדריש כאשר יחנו בא ללמדינו דמקיש מסען לחנייתן מה חנייתן כקביעות דמי וכו' וכדאמרן:

בית שנפרץ מרוח אחת. א"כ נשתיירו ג' מחיצות אפי' אין עליהן תקרה נמדד עמה משתי רוחות אין נמדד עמה וכדמפרש ר' אבין בשניטלה קורתו מיירי אבל אם לא נטלה קורתו אף דליכא אלא שתי מחיצות נמדד עמה. וזה קאי בפשיטות ובאויר חצר דקא בעי למיפשט מינה דחי לה דאיכא למימר דאויר חצר שמוקף היא בכל צד ולדירה טפי עדיף מב' מחיצות בלא תקרה. ומיהת נקטינן מהכא דשתי מחיצות ביש עליהן חקרה נמדד עמה. ובבבלי דנ"ה ע"ב איבעיא להו שתי מחיצות ויש עליהן תקרה מהו ובעי למיפשט מדתניא נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך אין מתעברת עמה מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה. וא"כ נראה דבעיא דלא איפשיטא היא ולפיכך השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל בפכ"ח מהלכות שבת בהלכה ג' שכתב שתי מחיצות שיש עליהן תקרה מצטרפין עם העיר בעיבור וכתב ע"ז בעיא ולא איפשיטא היא ולחומרא ור"ל אף דתחומין דרבנן נינהו מ"מ הכא דגם בג' פרסאות הדין הוא כן ואפילו ביותר הן מצטרפין לעיבור ע"י אלו דקחשיב להו התם והרי להרמב"ם ג' פרסאות דאורייתא הן כדלעיל בד"ה התיב אסי וכו' וא"כ לדידיה נקטינן האי לחומרא. ומ"מ לא קשיא מידי דהרי ידוע הוא זה דבכל מקום דאיכא בעיא דלא איפשטא בבבלי סמך הרמב"ם עצמו על פשיטותא דהכא כמו שזכרתי זה בהרבה מקומות ומכ"ש כאן דאפשר לומר דלא לדחוייה בעלמא קאמר לה אלא ה"ק לא האי נפש שנפרצה דאיירי הכא בדליכא תקרה ובדאיכא תקרה אימא לך דקושטא דמילתא היא שנמדד עמה כי היכי דלישוו הני תרי תלמידי דהכא קאמר בפשיטות שאם יש עליהן תקרה נמדד עמה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף