מראה הפנים/שבת/ו/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:58, 5 ביולי 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מטקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

קרבן העדה
שיירי קרבן
פני משה
מראה הפנים
עמודי ירושלים
גליוני הש"ס




מראה הפנים TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png ו TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במה אשה יוצאה. לא ברצועה שבראשה. כלומר אפי' קשורה בראשה וכ"כ הרמב"ם בפי"ט בהל' ו' או ברצועות הקשורות לה על ראשה שמא תחלוץ אותם בשעת טבילה וכו' ורש"י כתב ורצועה שבראשה שמקלעת בהן שערה והקשו עליו דאי הכי חיישינן דילמא שריא להו הא כי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה וכ"כ התוס' ויש ליישב לדעת רש"י שלא היתה כוונתו לפרש שקלעה בהן שערה אלא שהרצועה קשורה בראשה כדי לקלע בהן שערה וזהו שכתב שמקלעת בהן שערה ולא שקלעה. אבל אם קלעה בהן פשיטא דליכא למיחש שמא תסתיר הקליעה בשבת ואי יתרמי לה טבילת מצוה בשבת על כרחה צריכה שתסתור הקליעה קודם השבת מפני החציצה. אלא דהכא מיירי שכבר סתרה הקליעה ונשארה הרצועה קשורה בראשה ולא תצא דצריכה היא שתתיר וחיישינן דלמא אתי לאתויי:

לא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין. כתב הרמב"ם שם ולא בציץ שמונחת בין עיניה ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין זה בזה והשיג עליו הראב"ד וכתב כדרכו אעפ"י שהן תפורין זה בזה אם אינו תפורין לשבכה לא תצא לא בטוטפת ולא בסנבוטין ועיין בהה"מ שם. ויש לתמוה דהא בהדיא כתב הרמב"ם שם לקמן בהל' י' ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב בזמן שהן תפורין בשבכה שעל ראשה כדי שלא יפלו. וא"כ הטוטפת לעולם בעינן שתהא תפורה בשבכה גם לדעתו ז"ל אלא דכאן כתב אם אינן תפורין זה בזה והיינו הלחיים בציץ אינה יוצאה בהן וכן לא תצא בהציץ לבדו. שהרי אינה תפורה בשבכה דלכך דקדק וכתב שמונחת בין עיניה ור"ל שמונחת ואינה תפורה בשבכה ושיעור דברי' כך הם לא תצא בציץ אם היא מונחת ואינה תפורה בשבכה וכן לא תצא בלחיים שיורדין מן הציץ אם הלחיים אינן תפורין בציץ אעפ"י שהציץ עצמו תפור בשבכה. ולקמן בהיתרא כתב שאם הן תפורין בשבכה ור"ל הציץ וכן הלחיים אם הן תפורין בשבכה יוצאת היא דבכה"ג לא בעינן תפורין הלחיים בהציץ שהרי לא יפלו וזה פשוט לדעתו ז"ל:

חותל של תמרים קורע ומתיר וכו'. כהאי ברייתא מייתי לה נמי בבבלי פ' חבית דף קמ"ו ומוקי לה כהלכתא כרבנן דר' נחמיה וכ"פ הרמב"ם בפ"י בהל' ג' והתרת שערה דהכא דמיא לקורע בחותל או מפקיע דהתם ולפינך הדר ביה ר' מנא ממה דהוה אמר בקדמייתא:

הא של שיער ד"ה אינן חוצצין. והכי מסיק לה נמי בבבלי דף נ"ז מודים חכמים לר' יהודה בחוטי שיער וכ"כ הרמב"ם ג"כ כאן בפי"ט בהל' ט' יוצאת אשה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה מפני שהמים באין בהן ואינם חוצצין וכו' וסתם חוטי שיער אינן פחותין משתים ומשתים ולמעלה אפי' קשורין זה בזה אינן חוצצין ועיין בדבור דלקמן:

היתה נימא אחת חוצצת שתים ספק וכו'. זהו כרבה בר הונא בבבלי פ' תינוקת דף ס"ז אבל לר' יוחנן פליג התם ואמר אנו אין לנו אלא אחת ופסקו כל הפוסקים בר' יוחנן והרשב"א בחידושיו כתב כאן על הא דשמואל מודים חכמים לר' יהודה וקשיא לי דהא אמרינן בפ' בתרא דנדה נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצין שתים איני יודע וי"ל דה"נ בחוטין המשולשין וכן מצאתי בירושלמי שמואל אמר לית כאן של שיער וכו' עכ"ל ודבריו הם דלא כר' יוחנן דהלכתא כוותיה אפי' לגביה דרב ומכ"ש לגבי רבה בר רב הונא תלמידו אלא דכאן מיירי שאינן פחותין משתים כמ"ש בדבור דלעיל. והא דקאמר הכא קושרת שערה בזנב הסוס וכו' וכדפרישית בפנים פשוט הוא דכל שער קשורה בשער אינן חוצצין ובלבד שלא יהא פחות משתים ומסתמא בהכי מיירי שהן יותר משתים:

מהו מיפק באילין תכיא וכו'. וה"נ פשיט ליה בבבלי ריש פרקין אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו:

רב הונא הורי לאיתתיה דריש גלותא מיתן ליבדא דדהבא. וכו'. זהו כלילא המוזכר בבבלי פרקין דף נ"ט וכדמסיק רב אשי דארוקתא והוא דבר מצוייר בזהב כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי באניסכא וקסבר שמואל דשרי דמאן דרכה למיפק בכלילא אשה תשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא ופסק הרי"ף ז"ל כרב אשי וכשמואל משום דקאמר רב שמואל לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי וכפי' הרמב"ם שם בהל' י' ואע"ג דלכאורה משמע דסברת שמואל כר"א דלעיל מיניה שם הוא דמתיר בעיר של זהב דמאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה ואשה חשובה לא משלפא ומחויא והרי"ף פוסק כחכמים וכסתמא דמתני' לא בעיר של זהב וכ"כ הרמב"ם שם לעיל בהל' ו' ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה והתוס' שם ד"ה מאן דרכה וכו' רצו לתרץ זה באגב שכתבו דאפי' לרבנן דאסרי בעיר של זהב לאשה חשובה מודו בשאר תכשיטין אליבא דשמואל דשרי כלילא ואפי' לרבנן. וכ"כ הרשב"א ונתן טעם לזה משום דעיר של זהב חשוב יותר מכלילא ואפי' באשה חשובה איכא למיגזר דילמא שלפא ומחויא וע"ש. ולדעת הרמב"ם נראה לומר דא"צ לכל הני דוחקים דכללא דמילתא הכי הוא דהויא כל דבר שאינו קשור אף דליכא למיחש דשלפא ומחויא מ"מ איכא למיחש דלמא נפלה ואתיא לאתויי וכן להיפך אפי' אם הוא קשור כל היכא דאיכא למיחש דלמא שלפא ומחויא כגון בסתם אשה חיישינן דוק ותשכח דכך הוא דעת הרמב"ם והכי מוכחא בהש"ס והלכך בעטרה של זהב שמונחת בראשה שכתב בהל' ו' סתם לאיסור ומשום דאפי' באשה תשובה חיישינן כמו שסיים שם כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת שמא יפולו ותביאן בידה וכל דבריו שבכאן ובהל' דלעיל ובהל' דלקמן במונחת על ראשה מדבר מלבד חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשה בכל אלו אעפ"י שהן קשורין לא תצא ומטעמא אחרינא דילמא איתרמי להטבילה וכו' אבל שאר הדברים ביאר למעלה בהל' ה' וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי וכו' וכן אשה שיצאה בתכשיטין שדרכן לשלוף אותן ולהראותן הרי אלו פטורין ור"ל אבל אסורין לכתחלה לצאת. וכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו ה"ז מותר לצאת בו. וכן במה שכתב בהל' ז' כולם יש בהן חשש שמא יפולו או שמא תחלוף ותראה לחברותיה והלכך אפי' הן קשורין לא תצא דחדא חששא מיהא איכא. ואח"כ מהל' ט' ולהלן שמדבר בדברים הקשורין וביאר במקום דאיכא למיחש שמא תחלוץ דאסור ובמקום דליכא למיחש דמותר שכתב שם יוצאה אשה בחוטי שער הקשורים וכו'. יוצאה אשה בחוטין שבצוארה וכו' ואם היו צבועין אסורין שמא תראה אותן לחברותיה ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה. והיינו בקשורה בראשה דבכה"ג הוא מדבר כאן. ולא כתב במונחת בראשה כמ"ש לעיל בעטרה של זהב ואין החשש בכה"ג אלא שמא תראה והלכך כלילא שאין יוצאה בו אלא אשה חשיבה שאין דרכה לחלוץ ולהראות מותר. ואין ה"נ אם הכליל אינו קשור ואיכא למיחש שמא יפול וכו' אסורה לצאת בו דבכה"ג לא היה צריך לפרש לזה כאן דכבר ביאר לעיל ועוד דסתם כלילא כך הוא שקשורה על פדחתה מאזן לאזן כדפירש"י ז"ל. אבל עיר של זהב היא כמו העטרה ומונחת על ראשה היא ואין דרך לקשרה. ולפ"ז סברא דשמואל כסברא דר"א אלא דלדינא מודה שמואל לרבנן בעיר של זהב דלא תצא לכתחלה ומטעמא אחרינא דלמא נפלה ואתיא לאתויי ויש לכוין לדעת הרי"ף ז"ל נמי הכי ואין להאריך:

כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. והכי מסיק לה רבא בבבלי סוף פרקין על המתני' בני מלכין בזוגין באריג בכסותו ודברי הכל וכ"כ הרמב"ם שם בהל' י"ח יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים. ולענין שבת אין חילוק בין יש להן עינבל או לא ומשום השמעת קול ליכא לפי המסקנא דלא אסרו אלא בכלי שיר:

תכשיטין למה הן אסורין אמר ר' בא ע"י שהנשים שחצניות וכו'. ומשמע אבל באיש לא חששו שאין דרכו להראות וכ"כ הרמב"ם שם בהל' ד' בטבעת שיש עליה חותם שהוא תכשיט לאיש מותר לצאת בו וכן דעת ר"ת הביאו אותו המפרשים ז"ל. ומכאן הוא נלמד. וכ"כ הרשב"א וסיים ואע"ג דאמרו התם בירושלמי במקום אחר והוא מה שמבואר לקמן בסוף ההלכה. והאיש ע"י שאינו שחוץ מותר נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג וכו' איכא למימר דפליגא אההיא דר' אבא ובשל רבנן הלך אחר המיקל ועוד דפשיטא דמתני' ושמעתתא דגמ' הכין דייקי הלכך באיש מותר עכ"ל. ועיין בהרא"ש מה שנדחק בזה לפרש להא דלקמן בההיא דר"ג וא"צ והעיקר כהרשב"א. ועוד נראה דבלאו הכי אין ללמוד מהא דלקמן דהתם המפתח של זהב בידו היה ולכ"ע איכא למיחש שמא ישכח ויצא מן החצר לר"ה. ואע"ג דקאמר וגערו בו חביריו משום תכשיט לאו דהכי קאמרי ליה אלא דהסוגיא דלקמן ס"ד דטעמא משום הכי הוא ופשיט לה דא' האיש ואחד האשה אבל לקושטא דמילתא לאו משום תכשיט גערו בו ואפ"ת דהן אמרו לו משום תכשיט הכי קאמרי ליה דאף דהוא תכשיט ובאיש ליכא למיגזר מ"מ בכה"ג שהוא בידך ודאי איכא למיגזר וא"כ מיפרך האי פשיטותא דלקמן מההיא דר"ג וקמה מילתא כהאי דר' בא דהכא:

תני מטלטלין את השופר וכו'. מייתי לה הכא משום דאיירי בתכשיטין ובענין איסור לשלחן ובהאי ברייתא קתני נמי מראה אחד מתכשיטין ואם אסור לשלחן משום דאינן ראויין לתשמישן היום מפני מה מטלטלין אותן כדבעי לקמיה ומה הדא דתני וכו' ומוקי לה בשיש עליהן תואר כלי. ומיהו האי אוקמתא לאו אליבא דהלכתא היא דלא איצטריך אלא למאן דאסר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו או לצורך מקומו וכעין דאוקי לה בבבלי סוף פ' במה מדליקין להני ברייתות דתני חדא אין מטלטלין את השופר ולא את החצוצרות וכו' הא ר' יהודא הא ר"ש הא ר' נחמיה והאי תוספתא בשבת היא דאיירי ולא קיי"ל כר' יהודה במוקצה דשבת אלא כר"ש ואפי' דבר שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו כדמסיק רבא בפ' כל הכלים דף קכ"ד:

אין רואין במראה בשבת וכו'. בבבלי פ' שואל דף קמ"ט מסיק דדוקא במראה של מתכות משום גזרה שמא ישיר בה נימין המדולדלין ואפי' בקבועה בכותל אסור אבל במראה שאינה של מתכת מותר אפי' אינה קבועה בכותל ולא גזרינן שמא יביא תער או מספרים להסיר הנימין דאדהכי והכי מידכר:

והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר נשמעינה וכו'. עיין לעיל ד"ה תכשיטין למה הן אסורין מה שנתבאר מזה בס"ד:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף