מראה הפנים/ערלה/א/ב

מראה הפנים ערלה א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר' יהודה פוטר. כמה דפרישית והכי אמרו בבבלי פ' כל שעה דף כ"ג ובמה שכתב התוי"ט כאן בענין ריבוי אחר ריבוי ומיעוט אחר מיעוט בשם בעל הליכות עולם ויש להקשות וכו' והביא בשם הב"י ז"ל שכתב הטעם בדבר הוא שכך למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך וכו'. ואומר אני חכם עדיף מנביא שכך מבואר הוא להדיא בהאי ש"ס בריש מס' הוריות דמחלק התם בין ב' מיעוטין דאמרי' כלל זה שאינו אלא לרבות אבל בג' מיעוטין זא"ז לא אמרו כן וע"ש במה שבארתי מענין זה ואם לטעם בעל הליכות עולם לא היה מחלק הש"ס בזה בין ב' מיעוטין לבין ג' מיעוטין אלא ודאי דכך נמסר לנו מסיני וא"כ מסתמא כך הוא בריבוי אחר ריבוי ומזה יצא לנו לתרץ אליבא דחכמים דלא ס"ל להא דר' יהודה ולכאורה בעינן לטעמא אמאי לא וכי חלוקין הן על הכלל הזה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והא בעלמא דרשינן הכי בלי שום פלוגתא אלא דטעמא משום דהכא כתיב נמי וערלתם והוו להו ג' ריבוין ולא ניתן הכלל הזה לדרוש אלא בב' ריבוין בלבד כמו דאשכחן בהדיא גבי מיעוטין ובהכי ניחא לן ג"כ לתרץ קושית התוס' שם בדף כ"ב למטה בשם הר"י מאורליינש ל"ל ג' ערלים וכו' וע"ש שהניחו בקושיא ולמאי דנתבאר שפיר הוא דאיצטריך כי היכי דלא נסמוך על הכלל אין רבוי אחר רבוי וכו' וכרבנן דר' יהודה כמבואר:

והגזלן שנטע. עיין לקמן ד"ה בשגזל קרקע מה שנתבאר מזה:

והנוטע בספינה. כתב הר"ב אע"פ שאינה נקובה אם היא של חרס וכו' וזהו מדברי הר"ש שפי' כן להא דלקמן בהסוגיא ר' יונה מפיק לישנא וכו' שבלשון תמיה מיתפרשא וכך כתב גם לעיל בפ"ב דחלה בהלכה ב' וא"כ אין כלי חרס עומד בפני השרשין וסיים כאן הר"ש בשם הגמרא וכתב ומסיק דהוא הדין חשוב כנקוב אצל זרעים והגמרא שלנו אינו סובר כן כדפרישית בפ"ב דחלה עכ"ל ואין פירושו מוכרח וגם לא במה שרצה לומר דפליגי הני תרי תלמידי אהדדי אלא דהנכון והאמת כך הוא דהך דר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני השרשין בניחותא מיתפרשא וכדפרישית בהסוגיא בפנים ומשום דר' ירמיה דאבתריה קא מיבעי' ליה אם נימא נמי דגבי זרעים אמרינן הכי דחשוב הוא כנטוע בארץ וכמו דאמר ר' יוסי מפני שהשרשים מפעפעין אותו גבי שרשי אילנות ודלעת דנקט לאו דוקא אלא כלומר אם הוא בכל מה שנטע וזרע בו ומהדר ליה הש"ס דכי מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל זרעים בתמיה וזהו בלבד דמתפרש בלשון תמיה משום דמסתברא הוא לחלק בין יניקת האילן לבין יניקת הזרעים כמבואר לקמן בפנים והשתא לא פליג האי ש"ס אש"ס דילן ודברי ר' יונה מתפרשין כדכתיבנא וכלומר דלדידיה לא מספקא ליה כלל ומפיק כהאי לישנא בהדיא ואמר לחלק בין שרשי אילן שזהו כדר' יוסי ובין סתם שרשין של זרעים וירקות דכלי חרס עומד הוא בפני השרשין שלהן ובעי נקובה דוקא וכדאמרי' בכל דוכתי גבי עציץ שאינו נקוב וכו' וסתם עציץ של חרס הוא אבל לא הספינה דבכל מקום סתמא של עץ משמע אא"כ מפורש בה וכהאי דריש פ"ט דשבת דמפרש הש"ס וקאמר אף של חרס טהורה והכא מתני' נמי בספינה של עץ מיירי ולא בעי נקובה כמו שרצו לומר כאן והכי מוכח בגיטין ובמנחות שהבאתי לעיל בפ"ב דחלה ולא מחלק הש"ס התם כלל בספינה של עץ בין נקובה לבין שאינה נקובה וכך הם דברי הרמב"ם בדין דהוזכר בפ"ב דחלה וכן בדין דמתני' דהכא שכתב בפ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה ה' סתם הנוטע בר"ה או בספינה וכו' וסתמו כפירושו דבשל עץ מיירי ונקובה מאן דכר שמה אלא דכך הדין בערלה דבכל מקום שנטע חייב ואפי' בעציץ של חרס שאינו נקוב דמיחשב כנקוב לענין שרשי אילנות אבל לא לענין שרשי זרעים כהאי דאמר חזקיה בהדיא בהסוגיא וכדמפרש ר' יוסי וכדמסיק הש"ס לחלק כן וכ"פ הרמב"ם שם בהל' ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות וזהו כמסקנת הש"ס וכמו דפרישית. ולשון הש"ס הזה בהאי דקאמר מפיק לישניה מתפרש בכל מקום על ענין דקאמר לה הכי בהדיא ולא כמסתפק וכמו דפרישית כאן וכך הוא בכתובות פ' הכותב ובשביעית פ"ז בהל' ד' ר' אלעזר בשם ר' אבין מפיק לישנא מחצין דמשח ושם פירשתי שהוציא בלשונו כך וכך מדות של משח וכן אם אנו מפרשים דעל ר' אבין גופיה קאי שכך פי' בהדיא דמיירי באומר לו כך וכך מדות של משח והיינו הך לפי משמעות הענין דהתם וע"ש ומ"מ מפיק לישנא הכוונה היא דהדבר נאמר לחלוטין שכך הוא ואין כאן לא מקום תמיה בדברי ר' יונה ולא לשון המסתפק בהכוונה. אחר כותבי לזה ראיתי להרב בעל משנה למלך בפ"ב מהל' ביכורים שהביא לענין זה והאריך הרבה וחיזק שם לפי' הר"ש דמפיק לישנא בתמיה מיתפרשא וכבר ביארתי בראיות גמורות שאין הדבר כן ולא רציתי להאריך יותר בזה:

וכרבי ישמעאל דאמר כל ביאות האמורות בתורה וכו'. עיין לעיל בפ"ב דחלה בהלכה א' ד"ה מה שהיו תגרי הגוים וכו' ותמצא ביאור מענין זה ודבר הלמד מענינו לענין דין חדש ומה דשייך עוד לזה מבואר שם הכל בס"ד:

אני לא שמעתי אלא בית המקדש. בבבלי בריש פ' בני העיר מייתי להך פלוגתא דרבנן ור' יהודה בת"כ ומפיק התם דפליגי אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא ולרבנן סבירא להו לא נתחלקה ירושלים לשבטים וכ"פ הרמב"ם בהל' טומאת צרעת בהל' י"א ובכמה מקומות. והכא דקאמר תיפתר כרשב"א וכו' היינו כדפרישית דאפ"ת דלר' יהודה דס"ל דירושלים נתחלקה לשבטים וא"כ אין לחלק לדידיה בין דבר שהוא לרבים או לא כמו דלא מחלק לענין נגעים מ"מ לא קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דאיכא למימר דההיא דת"כ אליבא דרשב"א בשם ר' יהודה היא דס"ל דהכא נמי חייב אף בשל רבים:

בשגזל קרקע וכו'. הר"ש פי' לזה דאדלעיל קאי בר"ה פטור כגון שגזל קרקע ופריך ויש קרקע נגזלת וכו' ומשום הכי מסיים וכתב וכולה מילתא דתמיהא דהא מתני' תנן הגזלן שנטע חייב וכו' וכך הובא בהתוס' פ' לולב הגזול דף ל' ע"ש וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ז דכלאים שם דיש להפליא הרבה והרבה על פירושם ועל תמיהתם הבא להם מחמת זה דלמה דחקו עצמן להכנס בעירוב פרשיות ועירבו הענינים בלא הפסק בין ענין לענין דזה ברור ופשוט הוא דהאי בשגזל קרקע ענין בפ"ע הוא ולא שייך כלל להאי דלעיל אלא לפרושי הגזלן שנטע דבמתני' הוא וכלומר דקשיא מאי הגזלן דקתני דאי בגזל נטיעות של חבירו ונטעו בתוך שלו מאי קמ"ל וכי בשביל שגזל הנטיעות לא יתחייב בערלה ועוד דאי בכה"ג גזלן קרית ליה והא אנן שנינו בהני עשרה תנאים שהתנה יהושע וקוטמין נטיעות בכל מקום כמו שהובא בהאי ש"ס בפ' הספינה ובש"ס הבבלי פ' מרובה דף פ"א והלכך מוקי לה בשגזל קרקע ונטע בתוכה וקמ"ל דאף שתחזור הקרקע אח"כ להבעלים אם תשיג ידו להוציאה ממנו מתחייב הוא בערלה בנטיעת הגזלן אם חזרה אצלו בתוך שני ערלה ופריך ויש קרקע נגזל ואכתי מאי קמ"ל והלא לעולם בחזקת בעליה עומדת ומשני ר' הילא אע"פ וכו' וכלומר כדאשכחן לעיל בכלאים גבי אנס שזרע את הכרם דמיהת יש יאוש לקרקע לאסור מדבריהם ואע"פ שלא נשתקע שם הבעלים ממנה וכדאמר התם ר' הילא גופיה דהכי מוכח ממתני' דהתם והלכך קמ"ל נמי הכא דאע"ג דערלה ד"ת הוא ואין יאוש לקרקע לענין דבר איסור שהוא מן התורה היא גופה אשמועינן כי היכא דלא תימא כמו דהתם יש ייאוש מיהת מד"ס ולענין להחמיר שיאסר האנס בזריעתו להכרם מד"ס והכא נמי תאמר שהחיוב מד"ס בלבד הוא קמ"ל במתני' דחייב בערלה מן התורה כדמוכח מדחשיב ליה בהדי אינך דמן התורה מתחייבין הן וכד אתינן להכי א"כ לעולם מתחייב הוא בערלה בין נתייאשו הבעלים ובין לא נתייאשו דהא ייאוש לא מהני מידי להקרקע מן התורה כדמוכח מכמה מקומות בהש"ס וא"כ מה לי אם נתיאשו או לא וכדאמרן וכן לענין קנייה פשיטא דלא למאי דקי"ל דייאוש כדי אפי' בעלמא לא קני וטעמא דמחלקינן בין כלאים לערלה בענין הגזלן דהתם אמרינן דהאיסור הוא מד"ס בלבד ובעינן מיהת ייאוש בשלא נשתקע שם הבעלים והכא אמרינן דלעולם מן התורה מתחייב בערלה משום דשאני גבי כלאים דלענין שיאסר האנס את הכרם הוא ואנן קי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמבואר שם א"כ בדין הוא שלא יאסר הכרם של חבירו בזריעתו אלא מד"ס אמרו שאוסר בשנתיאשו הבעלים ואע"פ שלא נשתקעו אבל הכא בערלה דהאיסור רוכב על הנטיעות עצמן שהן הן מתחייבין בערלה ואינן אוסרין לדבר אחר והן בעצמן בדין הוא שיהו נשארין לעולם באיסור שני ערלה ואע"פ שלא נתייאשו הבעלים דלענין מאי ליבעי ייאוש ומאי מהני ייאוש דכה"ג אם היה צריך ייאוש וכמו שנתבאר ולפיכך כ' הרמב"ם סתם לדין הזה בפ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה ה' והגזלן שנטע חייב בערלה והרב שכתב כאן ונתייאשו הבעלים ממנה לקח לו דרך לעצמו שלא נמצא לאיזה מפרש שפי' כן ובזה העיר התוי"ט אבל לא כתב הטעם לעיקר הדין ומאי שנא זה מההיא דאנס בכלאים ולפי מה שבארתי הכל ניחא בס"ד:

תני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק וכו'. מכאן מוכרח דהרכבה שנצטוו בני נח עליה דוקא באילן מאכל ע"ג אילן מאכל ועיין בריש מס' כלאים ובהלכה ו' שם ד"ה תני מנין וכו' מה שנתבאר מענין זה. ולענין דין ערלה ביאר הרמב"ם בפ' הנזכר בהלכ' י' לזה ושאר הסוגיא מבוארת היטב בפנים ואין נ"מ גדולה לדינא ממנה ומה שנוכל ללמוד מכאן לענין הרכבה בשביעית מבואר הכל לעיל בשביעית במקומו בס"ד:

הנוטע בעציץ שאינו נקוב וכו'. מה דשייך לזה ומהאי דר' יונה מפיק לישניה וכו' ומהאי דר' ירמיה בעי וכו' נתבאר הכל לעיל במתני' בד"ה והנוטע בספינה וע"ש:

אילן שנטעו בתוך הבית וכו'. כ"פ הרמב"ם בפ' הנזכר לענין ערלה שחייב כמ"ש בהל' י"ט ולענין מעשרות שפטור כמ"ש בפ"א מהלכות מעשר בהלכה י' ובענין מה שהשיג הראב"ד שם כבר נתבאר בדברי לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ד' ד"ה זרע בחורבה וע"ש ובהאי דקאמר ובשביעית צריכה וכו' וכתבתי בפנים דמסתברא דספיקא לחומרא אבל הרמב"ם לא הביא כלל לזה בהלכות שמיטה ונראה טעמו דהא על כרחך האיבעיא אי אפשר לפרש על זורע בשביעית בתוך הבית דאטו זריעה בשביעית ס"ד דלישתרא במקום שאין מדרך לזרוע בשאר שני שבוע אלא ודאי על הספיחין הוא דקא מיבעיא ליה ושעלו מאליהן בשביעית בתוך הבית דהן בכלל ספיחי שביעית דבין ספיחין שנפלו מקודם ובין העשבים והירקות שעלו מאליהן הן נקראים ספיחין כמו שביאר לזה הרמב"ם בריש פ"ד מהל' שמיטה דהדין בהם דמן התורה מותרין הן לאכילה אלא שחכמים גזרו על הספיחין אם הן מאותן שדרך רוב האדם לזרען כמוזכר שם וכמו שתמצא מבואר לזה לעיל בריש פ"ט דשביעית ד"ה כל הספיחין וכו' ע"ש ובשארי מקומות המצוינין במה שבארתי מכל חלוקי דינים של ספיחי שביעית וכיון שכן אין ספיחין העולין בתוך הבית בכלל מה שגזרו על הספיחין שהרי אפילו העולין בשדה בור ובשדה ניר לא גזרו עליהן משום ספיחין כמו שהביא לזה הרמב"ם שם בהל' ד' ודבר זה נלמד מהאי תלמודא לעיל בפ"ב דכלאים בהלכה ה' דפליגי שם בענין זה והמסקנא דמותרין משום ספיחין כדקאמר התם מילהון דרבנן פליגין דאמר ר' זריקן בשם דבית ר' ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור ובשדה ניר וכו' (ותיבת מותרין הכתוב שם בספרים כבר כתבתי לעיל שם דטעות דמוכח הוא) והובא הא דר' ינאי ג"כ בריש פ' הספינה למסקנא והשתא האי סוגיא דהכא דקא מספקא ליה בספיחי שביעית העולין בתוך הבית אזלא אליבא דהאי מ"ד לעיל בכלאים דפליגי עם ר' ינאי אבל דברי ר' ינאי הן לדינא ולמסקנא כדמוכח שם ובריש הספינה וא"כ ספיחין העולין בתוך הבית פשיטא דמותרין הן ולכן לא זכר הרמב"ם כלל להא דהכא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף