מראה הפנים/חלה/ג/ה

מראה הפנים חלה ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתא דלא כדרבן שמעון בן גמליאל. כך היא גירסת כל הספרים הישנים וכך היא גי' הרשב"א וכך היתה גירסת הרמב"ם כדלקמן והיא גי' נכונה ומוכרחת דהא קאמר ר"ל הלכה כרשב"ג ואם דמתני' אתיא כוותיה מאי קמ"ל ר"ל ומאי כרשב"ג דקאמר דלא מצינו חולק בזה לא במתני' לפי גי' הכתובה בספרים ולא בהתוספתא אלא ודאי גי' הספר מוטעת היא. ועוד דהרי מבואר הוא בהדיא בפ' דלעיל בהל"ה דר"ל מוקי למתני' דהתם כרשב"ג דהתוספתא וריב"ל וכן ר' יוחנן דקאי כוותיה מוקי להאי מתני' כתנא דמתני' דהכא א"כ על כרחך דתנא דמתני' פליג עם רשב"ג דהתוספתא ומעתה א"צ עוד ראיה אחרת דהגי' דלא כרשב"ג היא עיקרית וסתמא דמתני' דלא כרשב"ג דבעי שיעור דגן אלא הכל בנתינת טעם לחוד תליא מילתא והא דפסק ר"ל כרשב"ג ולא כסתמא דמתני' משום דאיהו לשיטתיה הוא דאזיל דאוקי בפ' דלעיל שם לסתמא דמתני' דהתם כרשב"ג וכדפרישית שם דלדעתיה דר"ל הא דתנינן התם חמשת רבעים קמח וכו' ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין משום דבתחלה כשלא ניטל המורסן נחשב הכל כדגן ומצטרפין לשיעור וכשניטל מתוכן לא נשאר בהעיסה שיעור דגן והלכך אע"פ שחזר המורסן לתוכן ה"ז דומה לעושה עיסה מן החטים שהוא מין החיוב עם האורז שהוא מין הפטור שאינו דגן ולרשב"ג צריך שיהא בה דגן כשיעור ואין מצטרפין והלכך נמי במורסן שאינו עכשיו בכלל דגן לא מהני בחוזר לתוכן לפי שאינו מצטרף עם העיסה שאין בה שיעור דגן וזהו טעמיה דר"ל דאוקמי לסתמא דמתני' דלעיל כרשב"ג ולפיכך פסק כאן הלכה כרשב"ג דאע"ג דתרווייהו דהני מתני' סתמא נינהו מ"מ עדיפא סתמא דלעיל דלא אשכחן שום פלוגתא בה מסתמא דהכא דאשכחן לרשב"ג דפליג בתוספתא ואע"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם כדאמרינן בפ' החולץ דף מ"ב הני מילי בדלא אשכחן סתמא אחרינא אבלהיכא דאשכחן סתמא אחרינא דסתם לן תנא כהאי מ"ד דפליג בברייתא הלכה כהאי סתמא אחרינא זהו דעתיה דר"ל אבל ר' יהושע בן לוי פליג לעיל אדר"ל ואוקי להמתני' דלעיל כדברי הכל ואפי' כהאי תנא דמתני' דהכא וכן דעת רבי יוחנן כריב"ל כדקאמר ר' מנא התם שכך קיבל מרבי יוסי רביה דאמר בשם רבי יוחנן דהכל מודים בסתמא דמתני' דלעיל משום דטעמא אחרינא איכא התם דדרך עיסה שנו ואין זה מדרך עיסה לחזור לתוכה המורסן אחר שניטל ממנה וא"כ לריב"ל ולרבי יוחנן דלעיל הלכה כסתמא דמתני' דהכא ודלא כרשב"ג ומעתה ממילא יובן לנו טעמיה דהרמב"ם דפוסק בפ"ו מהל' בכורים בהי"א המערב קמח חטים וקמח אורז וכו' וזהו כסתמא דמתני' דהכא וכסתם דמתני' דבסוף פרקין גבי שאור וזה שכתב לשון אפי' היה השאור חטים לתוך עיסת אורז וכו' וכלומר אפי' שאור שהוא דבר מועט משום דהכל הולך אחר נותן טעם במין שלא במינו ודלא כרשב"ג וכן פסק בפ"ו מהל' מצה לענין שיוצא י"ח בפסח והראב"ד השיג עליו כאן וכתב נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסק הלכה כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן. וכן דעת הרשב"א הביאו הכ"מ שם וכתב ליישב דעת הרמב"ם לפי שאפשר שהי' גורס כגי' הספרים שלנו מתני' כרשב"ג ופי' טעם דגן שאמרו היינו כשיעור וכדרשב"ג וכו' ואין מן הצורך להאריך בסתירת פי' דוחק הגדול הזה וחליל' לנו לבאר דעת הרמב"ם בדרך הזה אבל אמת ונכון הדבר כמו שנתבאר לפנינו דגי' הראב"ד והרשב"א היא אמיתית ועיקרית כמו שהכרחתי שהגי' הנכונה היא מתני' דלא כרשב"ג והא דפסק ר"ל כוותיה לפי שיטתו דפ' דלעיל הוא ואלו ראו ודקדקו בהאי דפ' דלעיל בודאי לא היו חולקים על פסק הלכה כסתמא דמתני' ודלא כרשב"ג אלא כריב"ל וכר' יוחנן דפליגי על הא דר"ל בטעם דמתני' דפ' דלעיל וא"כ ממילא נסתר פיסקיה דר"ל כרשב"ג דהא אפי' כר' יוחנן לחודיה נקטינן הלכתא כוותיה לגבי דר"ל ומכ"ש היכא דריב"ל קאי בשיטתיה דבעלמא הלכתא כוותיה אפילו לגביה דר' יוחנן ועוד דבהאי סוגיא דילן גופיה פסק ר' יוחנן דלא כרשב"ג כדקאמר ר' הילא משמיה טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן וזהו העיקר אליבא דר' יוחנן כדמסיק ר' זעירא ואמר מחלפא היא בידיה דר' הילא בהא דקאמר בשמיה דר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו' משום דסימן הוה לן דר' יוסי כרב הונא וא"כ ר' יוסי דהוא תלמידו דר' יוחנן בודאי כך קיבל מיניה דבטעמה דגן לחוד תליא מילתא וכיון דלא בעינן רובה דגן ממילא לא בעינן נמי שיעור דגן והראב"ד רצה להשמר עצמו בזה יסיים וכתב מיהו לא בעינן רוב דגן ורצה לומר דאע"ג דלר' יוחנן דס"ל לא בעינן רוב דגן מודה הוא דשיעור דגן בעינן ולא פליג אלא על הרוב אבל כשנדקדק בדברי ר' יוחנן בהא דפליג על ר"ל בההיא אוקימתא דמתני' דפ' דלעיל ומסיק התם ר' מנא דר' יוסי בשם ר' יוחנן קאמר דטעמא אחרינא איכא בההיא מתני' ודלא כר"ל דאוקי התם כרשב"ג ובמה שזכרנו מבואר נגלה דממילא פליג נמי על האי פיסקא דר"ל דהכא וא"כ על טעם דגן בלחוד הוא דקפיד והא דמסיים וקאמר אע"פ שאין רובה דגן משום אינך דקאמרי לעיל דתרווייהו בעינן קאמר איהו דטעמה דגן הוא דבעינן אע"פ שאין רובה דגן ולעולם שיעור דגן נמי לא בעינן דהא סתמא דמתני' פליגא על דרשב"ג ודלא כר"ל וזה מבואר ומוכרח מהני תרתי סוגיות והרי לך מבואר אמיתת הדבר לטעמו של הרמב"ם בפסק דין זה כמו שבארנו ממש בכל המקומות לדעתו ז"ל אחר שנעיין ונדקדק במקור המעיין הנובע שממנו יצא לנו לבאר הדינים לפי האמת בס"ד:

רבי יעקב בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג. עיין בדבור דלעיל היטב הדק ותמצא דלא קאי פיסקיה דרשב"ל גם לשיטתא דסתמא דהאי תלמודא:

מוציא לפי חשבון. הר"ב כתב בזה מביא קמח כשיעור שאם יצרפנו לשאור זה שחייב בחלה ולש עיסה ומערב עם העיסה שיש בה השאור ומוציא ממנה כשיעור חלה וכו'. ומפני שראה להרמב"ם בפי' המשנה כעין זה כתב כן אבל קשה על זה דאם מערב הוא עם העיסה שיש בה השאור ומפריש החלה מן התערובות א"כ היינו סיפא ואם לאו וכו' ולא היה לעשות כן ולהפריש החלה מיניה וביה מן המעורב אלא בסיפא שאין לו פרנסה ממקום אחר ומהיכי תיתי יפריש כאן מן החיוב והפטור שנתערב והרי יש לו להפריש מהמקום אחר ולפיכך חזר בו הרמב"ם בחיבורו וכתב בדין זה בפ"ז מבכורים בהל' י"א הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' ה"ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייב בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף וכו' הרי שמפריש מן העיסה השניה א"כ צריך שלא תתערב בתוך העיסה שהורמה חלתה הוא לתוך עיסה זו כלומר שיקרב עיסה השנייה לתוך עיסה זו כדי שיפריש גם על השאור ויהיה מן המוקף וכך הוא נלמד מהתוספתא ומייתי הכא בהסוגיא ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך וכו' דפרישנא לקמן הרי שאמרו ימשיך ולא שיערב בתוך עיסה שהורמה חלתה וכדפרישית כאן בפנים ועיין לקמן ד"ה אמרין וכו' שיתבאר שם כל חלוקי דינים מענין תערובת טבל וחולין:

ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. הר"ש כתב כאן והא דאמרינן לפי חשבון היינו דא"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעין דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו התרומה לפי חשבון עכ"ד בזה והביא התי"ט לזה וכתב והר"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון וציין למ"ש בריש דמאי ואני כתבתי בריש דמאי דמאי דמבעיא ליה להר"ש מפשט פשיטא ליה להרמב"ם דכל ספק תרומה או תרומת מעשר או ספק חלה שהספק הוא שמא לא נתרמה ממנו בתחלה כל עיקר בזה לית דין ולית דיין שצריך ליתן לכהן בלא דמים שהרי ספק עון מיתה הוא ומכיון דלדידיה לא חזי ליה מה יעשה בה ובעל כרחו צריך ליתן להכהן בלא דמים וכמה שבארתי מזה ג"כ לעיל בהלכה ה' ד"ה תמן את אמר ספק פטור וכו' ע"ש דזה נלמד מההיא דפ' הזרוע דף קל"ד ומה דאיתמר שם בהסוגיא נוטל דמיו מן השבט לאו להלכתא פסיקתא איתמר תדע דפלוגתא הוא בהאי תלמודא לעיל בסוף פ"ה דדמאי אם בכל ספק תרומה ותרומת מעשר נוטל דמיו מן השבט או לא כדפליגי אמוראי התם בדין זה וא"כ ההיא דלעיל בהלכה ה' להאי מ"ד בלחוד הוא דאיתמר ולעיל בדמאי שם משמע דאינו מכריע הש"ס שם אלא כאידך מ"ד דאינו נוטל דמיו מן השבט ע"ש ומכ"ש ממאי דמשמע מש"ס הבבלי דפ' הזרוע שזכרתי דכל ספק איסור דאורייתא שהחמירו בה ולפיכך צריך הוא להפריש וא"כ צריך ליתנו כך להכהן ומהאי טעמא שנתבאר ובריש דמאי הבאתי בשם הרא"ש שכתב טעם אחר לזה שצריך ליתן התרומת מעשר של דמאי לכהן בלא דמים משום דאם את אומר בדמים חיישינן אדמהדר בתר כהן שיקנה ממנו אתי ביה לידי תקלה וזה הטעם היה אפשר לומר בדמאי אלא דקשה דא"כ אמאי לא נימא הכי גם במקום שאמרו תרומה דחזור ויתרום כעין האי דריש פ"ג דתרומות וכיוצא בו דאמרינן שהכהן צריך ליתן לו דמי הגדולה ולמה לא ניחוש לתקלה אבל לפי הטעם שביארתי טעם כולל הוא לספק תרומה ותרומת מעשר וחלה במקום שהספק הוא שמא תרומה זו היא הראשונה ויש בה ספק עון מיתה ולפיכך צריך הוא להפריש וליתן להכהן בלא דמים מכיון דלדידיה לא חזיא ליה כלל אבל היכא דידעי' שכבר נתרמה ממנו תרומה והיא תרומה גמורה מן התורה אלא שחכמים החמירו בה לחזור ולתרום כהאי דריש פ"ג דתרומות וכיוצא בו בזה ודאי שצריך הכהן ליתן הדמים בשביל אחת מהן שהמוציא עליו הראיה ומפני כך נמי אמרו שיתן לו דמי הגדולה וספק כזה אין בו ספק עון מיתה שכבר נתרמה ממנו תרומה גמורה מן התורה דוק ותשכח שכך הוא וזה דעת הרמב"ם בכל דינים כאלו והוא העיקר:

אמרין ליה הדא דר"ז תתובה על ר' בון בר חייה וכו'. משמע מהמסקנא בענין הדין טבל וחולין שנתערבו דלענין להוציא ממנו למקום אחר אינו יכול להוציא אבל מיניה וביה עליו יכול הוא להוציא דבזה אמרינן שמפריש מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור וכדמפרש הש"ס לטעמא מה בין וכו' בשעה שהוא מוציא ממנו עליו וכו' וכמה שבארתי לזה בפנים. וכדי להתבונן ביותר ביאור ולידע ממסקנת עקרי דינים אלו מדין טבל שנתערב בחולין ומדין התערובות אי בתר מבטל אזלינן או בתר בטל ולענין מאי הוא למאי דקי"ל כרבנן דר' יהודה דמין במינו בטל הוא בעלמא במקום דשייך ביטול וגם לבאר בחלוקי דינים השייכים להן אביא מסוגיות הש"ס הזה ומסוגית הש"ס הבבלי אשר הוזכר מעניני דינים האלו והמה במקומות מפוזרים וכל מה שנוכל לרמז בקצרה במקום שאמרו שלא להאריך נקצר והמעיין המבין יבין לבוא עד תכונת מסקנת דינים אלו ומאיזה מקור הן נובעין ולהבין דעת הרמב"ם ז"ל בהן. בתוספתא דדמאי פ"ה תני אמר ר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבולין בפירותי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי צא ולוקחם מן הגוי ועשר עליה והכי מייתי לה האי ש"ס לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ט' ובתוספתא שם הגי' א"ל צא וקח פירות מן השוק וכבר כתבתי בזה לעיל בדמאי שם דבבבלי פ' הקומץ רבה דאיכא התם כהני תרי לישני בהאי ברייתא דר' טרפון דמייתי לה התם ובענין דפליגי בדין אין קנין לנכרי וכו' נתבאר שם הכל ע"ש ואין אנו צריכין לחזור ולבאר זה כאן. נקטינן מיהת מהאי ברייתא דע"כ לומר דר' טרפון פליג אסתמא דמתני' דהכא דהרי לדידיה אין תקנה לאותו טבל שנתערב בחולין אלא בלוקח פירות אחרים מן השוק או מן הנכרי והרי ר"ש שזורי ששאל לו ודאי דמיירי שלא היה לו טבל ממקום אחר ולפיכך א"ל שצריך לחזר אחר טבל אחר כדי לעשרו וא"כ ש"מ דר"ט לא ס"ל כמתני' דידן שאם אין לו פירות טבל ממקום אחר שיכול הוא להוציא המעשרות מיניה וביה אלא דס"ל כהאי דאמר ר' זעירא הכא שאינו מוציא לא ממנו עליו ולא ממנו למקום אחר ואקשי לי' ר' בון ממתני' דהכא וכדמסיק הש"ס לית הדא דר"ז תתובה על ר' בון בר חייה דהא מתני' אמרה וכו' וא"כ ר"ט דהתם פליג אסתמא דמתני'. ומכל הלין יתבאר לך דמאי דמפלפל הר"ש בדמאי פ"ה בענין זה וכן כאן במקצת בענין טבל וחולין שנתערבו היאך יכול להפריש מן הפטור על החיוב ואני כתבתי בדמאי שם דמיירי בטבל וחולין שנתערבו שוה בשוה וכו' כמו שהוזכר שם מיהו כל זה אליבא דהך ברייתא דר"ט אבל לא קיימא להלכתא דהלכה כסתם מתני' דידן דפליגא עליה וכדמסיק הש"ס הכא דממנו עליו יכול הוא להוציא אבל לא ממנו למקום אחר כדמפרש טעמא וכמו שאבאר עוד בטעמא דהאי חלוקא דדינא לפי מה שנתבאר המקצת בפנים. ומעתה נתבאר לנו דין טבל שנתערב בחולין בחלוקי דיניו וכמ"ש הרמב"ם בזה דכאן בהל' בכורים ביאר דין הרישא דמתני' בפ"ז בהלי"א כנזכר לעיל ד"ה מוציא לפי חשבון וסיים שם וכתב ואם אין לו עיסה שניה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו איסר בכל שהוא. ומשום דמיניה וביה יכול הוא להפריש דאמרינן שמפריש מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור ולהדין דסיפא בטבל שטבול למעשרות שנתערב בחולין זה ביאר לעיל בפ' ח' מהל' מעשר מהל"ב עד סוף הל"ג בכל חלוקי דיניו שכתב שם שאם הן שוין מאה טבל ומאה חולין מתוקנין וכו' שאם אין לו פרנסה ממקום אתר מפריש מיניה וביה ומגביה הטבל ועוד סאה אחת לתרומת מעשר מן החולין דבכאן מיירי בטבל שהוא טבול לתרומת מעשר ולקמן ביאר שם דכך הוא הדין בטבל שטבול לתרומה ולתרומת מעשר וכן אם היה הטבל פחות מהחולין וכו' שוין הן בענין זה שמפריש מיניה וביה ומגביה אותו הטבל עם מה שצריך לחקנו מן החולין ומה שמפסיד זה מן החולין ביאר שם הטעם וכבר מבואר לענין הטעם הזה בדברי לעיל סוף דמאי בפי' המשנה מאה טבל מאה חולין וכו' בכל הבבות שנשנו שם וכן להסוגיא דהש"ס עלה ואין זה ענין לכאן אלא דנקטינן דעתו משם בענין טבל שנתערב בחולין דלעולם הפרשת תיקון החולין מהני הוא כשמתקן מיניה וביה אם אין לו טבל ממקום אחר וזה נלמד ממתני' דהכא דמוציא ממנו עליו אבל לא ממנו למקום אחר וזה פשוט הוא דאינו יכול לתקן מן התערובת למקום אחר דשמא נוטל הוא מן החולין והוי ליה מן הפטור על החיוב ודבר זה ביאר הוא ז"ל בכמה מקומות בהל' מעשר ובהל' תרומות שאינו יכול לתקן להחיוב בדבר שיש בו תערובת פטור וכדנלמד זה מסוגית הש"ס דהכא להאי חלוקא דדינא בענין טבל שנתערב בחולין. ונבוא מעתה לבאר טעמא דהאי חלוקא דדינא למאי דקאמר הש"ס לפרש מה בין וכו' בשעה שהוא מוציא ממנו עליו וכו' דחילוק דין זה בטעמא דידיה תליא בהאי דאמרו בש"ס דהכא לעיל בפ"ה דתרומות בהל"ג דאמר רבי יוסי בר חנינא נבילה בטילה בשחוטה וכו' ואיתמר להא בש"ס דילן במנחות דף כג ובכמה מקומות דפליגי רב חסדא ור' חנינא דלרב חסדא לעולם בתר מבטל אזלינן ולפיכך נבילה בטלה בשחוטה לפי שהשחוטה שהוא המבטל א"א שתעשה נבילה והנבילה אפשר שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ואזלינן בתר המבטל והוי ליה מין שלא במינו ובטל וכבר בארתי לעיל בתרומות שם לדעת הרמב"ם בזה שכ' לדין זה ולטעמו בסוף פ"א מאה"ט דאע"ג דכל האי טעמא לפלוגתייהו דאיתמר התם אליבא דר' יהודה הוא דאיתמר אבל לרבנן דס"ל דכל מין במינו בטל וא"כ לא איצטריך להאי טעמא דבתר מבטל אזלינן מ"מ מה שהיה לו מן ההכרח להרמב"ם ז"ל להביא להטעם הזה הוא ללמדנו טעם החילוק דאמרינן בבכורות דלא בטלה אלא לטומאת מגע אבל לטומאת משא לא דכמאן דאיתא דמי ע"ש ותמצא מבואר לדין זה ולדינים הנזכרים שם לעיל בדברי הרמב"ם. ומיהת נקטינן דהעיקר הוא דבתר מבטל אזלינן וכדמסתייע לן נמי מהאי תלמודא דלעיל בתרומות וכן הכא דקאמר בפשיטות למסקנא דהיינו טעמא דמחלקינן בין ממנו למקום אחר דאינו יכול להפריש מהטבל שנתערב בחולין ובין ממנו עליו דיכול הוא להפריש והחילוק הזה נלמד בהדיא ממתני' וא"כ למאי דמפרש הש"ס לטעם החילוק שמעינן להדיא דטעמא הויא משום דבתר מבטל אזלינן ולפיכך ממנו עליו לעולם יכול הוא להפריש דהחולין אינן יכולין לעשות כטבל וא"כ מן הדין הוא דנתבטל הטבל לגמרי אלא דמשום חומרא דטבל הצריכו חכמים להפריש ומפריש מיהת מיניה וביה אם אין לו פרנסה ממקום אחר דהא מדינא בלא"ה ליכא למיחש למידי אבל ממנו למקום אחר אינו יכול להפריש דהטבל של מקום אחר הוא טבל גמור וצריך לתקנו מן התורה והיאך יכול להפריש עליו מתערובת טבל בחולין דאנן בתר מבטל אזלינן ונתבטל הטבל מדינא והוי ליה מן הפטור על החיוב. והרי לפניך מבואר הדין עם חלוקו וטעמו דבתר מבטל אזלינן וזה פשוט הוא דלדין דטבל שנתערב בחולין דקיימינן הכא בזה לכ"ע שוין בו דמין במינו לא בטל בין לרבנן בין לר' יהודה וא"כ לענין להפריש ממנו מבואר הוא טעם והחילוק למאי דקי"ל דבתר מבטל אזלינן כמבואר בפנים ולעיל דשמעינן להא מסוגית האי ש"ס בפשיטות כמ"ד דבתר מבטל אזלינן. ומעתה נשאר לנו לבאר קושיא אחת בענין זה דאי אמרינן גבי טבל שנתערב בחולין האי טעמא דבתר מבטל אזלינן א"כ היאך הטבל אוסר בכל שהוא ולמה לא יתבטל לגמרי ומצאתי לקושי' זו בדברי התוס' במנחות דף כב ע"ב ד"ה ור' יהודה סבר וכו' דלאחר שהביאו שחזר בו ר"ת ממה שהיה אומר בתחילה לחלק בתרומה בין לח ליבש דבלח במינו במשהו כמו טבל וביבש הוא דאמרו עולה בק"א והקשו לו מכמה מקומות דאמרינן בהדיא דתרומה עולה בק"א אף בלח וחזר בו ופירש להאי דר' יוחנן בשלהי ע"ז שהביאו שם משום דר' יוחנן ג"כ ס"ל דבתר מבטל אזלינן וכו' ע"ש ושוב כתבו וא"ת וטבל במינו במשהו היכי משכחת לה הא אי אפשר להמבטל דהיינו חולין שיעשו טבל ותירצו ג' תירוצים וכולם אינם עולין למשמעות המתני' דהכא עם הסוגיא דמה שכתבו די"ל שנפל טבל טבול לתרומה בטבל שאינו טבול לתרומה דהוי מין במינו כיון דשם טבל על שניהן א"נ טבל שראה פני הבית בטבל שלא ראה פני הבית. והנה אלו ב' התירוצים מעיקרא קשה עליהם מהאי מתני' דהכא דבטבל של חלה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה מיירי וקתני עלה א"כ למה הטבל אוסר בכ"ש במין במינו וגם התירוץ הג' שכתבו עוד א"נ אפילו נפל לחולין מתוקנין ובעודה לתרומה ביד בעלים דאפשר לאיתשולי עלה גם זה אינו דמלבד האי סברא משום דאיכא לאיתשולי עלה לא אמרינן בדין תערובת תרומה כדמוכח בנדרים דף מ"ח משום דליכא מצוה לאיתשולי עלה אלא דקשה ומה נאמר במתני' דידן דבשאור טבל שנתערב בחולין מתוקנין איירי וכן שייך הכא דאיכא לאיתשולי עלה ובלאו הכי אינו מובן תירוץ הזה דאנן בטבל קיימי' ומאי להא דתרומה שכתבו כאן אם לא שנאמר דזה קאי אהא דלעיל שם בדבריהם ולא נאריך בזה ומיהו בעיקר קושיא זו מתורצת היא מתוך דברינו דלעיל ולמאי שרמזתי לזה בפנים דודאי מדינא הטבל נתבטל לגמרי אף למ"ד בתר מבטל אזלינן ואפי' לענין איסור אלא משום חומרא דטבל שהחמירו בו חכמים לאסור התערובת במשהו במין במינו ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל א"כ לעולם לענין איסור נשאר בחומרא זו וכי אמרינן בתר מבטל אזלינן היינו לענין להפריש ממנו למקום אחר דאי אזלינן בתר מבטל לקולא כהאי דנבילה בטלה בשחוטה מכ"ש דאזלינן בתר מבטל לחומרא וא"א להפריש ממנו למקום אחר ולענין זה בלבד נקרא כאן מין בשאינו מינו ולחומרא אבל לענין שיהא בטל לגמרי אף לענין איסור הא ודאי לא אמרינן דהא מיהת מין במינו ממש הוא והחמירו בטבל כמו ביי"נ כדאמרינן בשלהי ע"ז ותדע דהא האי פלוגתא אי בתר מבטל אזלינן או בתר בטל איתמר במנחות בדין טומאה וטהרה ואליבא דר' יהודה ומדחזינן דלא פליגי בעלמא אליבא דר' יהודה בהא דהא לר' יהודה מין במינו לא בטל בכל מקום שמעינן דהני אמוראי סברי דדוקא לענין טומה וטהרה אמרינן הכי אליבא דרבי יהודה אבל לענין איסור כדקאי קאי ולר' יהודה נבילה שבטלה בשחוטה האיסור לא נתבטל דמין במינו לא בטל לדידיה והשתא מדר' יהודה נשמע לרבנן בטבל דלכ"ע מין במינו לא בטל לענין איסורא ולענין להפרישו צריך הוא שיפריש ממנו עליו אבל לא ממנו למקום אחר דבתר מבטל אזלינן לענין זה ואף שיש לדחות הראיה מהאי דר' יהודה דהא אמרינן התם לעולם אליבא דר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל ה"מ היכא דאפשר ליה למהוי כוותיה וכו' ומשמע דאף בכל מקום דקאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל ואפי' במקום איסורא הוא דפליגי הכי אליביה מ"מ כסברא שאמרנו אליבא דרבנן היא נכונה ואמיתית דאף למאי דנתבאר לן דלרבנן אמרינן נמי בתר מבטל אזלינן כמבואר מכל מה שזכרנו למעלה היינו דווקא לענין הפרשה והעלאה אבל לא לענין איסורא שיתבטל האיסור לגמרי דבמקום שהחמירו במין במינו במשהו החומרא לעולם עומדת היא ולא בטל במין במינו ממש ואין להאריך יותר בזה:

ולית הדא דר' בון בר חייה תתיבה על דרבי זעירא וכו'. כדפרישית דמה שייך דין דקומץ מנחה לדין דטבל דהקומץ מעולם לא יתבטל שכבר קדשת אותו וכן המנחה אע"פ שעדיין לא נקמצה מ"מ כבר נתקדשה בכלי שרת וכעין זה אמרינן במנחות דף כב ע"ב גבי ההיא דשתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו וכו' וכן בקומץ מנחה שנתערב בשירים וכו' אמר ר' זירא נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשירים מה בקומץ אין מבטל את חבירו אף שירים אין מבטלין את הקומץ וא"כ ה"ה הכא שנתערב בחולין אין הקומץ מתבטל ולא תליא אם המבטל נעשה כבטל או לא וכן במנתה שכבר מקודשת ועומדת היא:

ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך. דוקא משיך אבל לא שיערב בהעיסה שהורמה חלתה והיינו דפליגי הכא בהאי דנשוך אם מן התורה הוא או לא וכבר זכרתי מזה לעיל בד"ה מוציא לפי חשבון וע"ש:

והתנינן ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך וכו'. הוה מצי למיפרך ממתני' דלעיל בפ"ב בהל"ד העושה עיסתו קבין וכו' עד שישוכו א"כ הנשוך מן התורה הוא ולא שייך התם להאי דמפרק שבא מעיסת הנשוך וכדפרישית בלשון הב' שהוא העיקר דהא עושה עיסתו קבין קתני וא"כ בתחלת עשייה הוא דמיירי אלא דאכתי הוה מצי לשנויי דר"ל ס"ל כמ"ד דר"א פליג התם את"ק ודוקא צירוף הסל מהני לדידיה והלכתא כר"א בהא ועיין לעיל בפ"ב שם מה שנתבאר לקושטא דמילתא:

דאמר רשב"ל בשם חזקיה טבל בטל ברוב. ודאי דחזקיה לא פליג אמתני' דטבל במין במינו במשהו והלכך פירשתי דבטבל שלא הוברר מיירי וכעין האי דריש פ"ד דתרומות וכן האי דפ"ה דמעשרות שציינתי בפנים וכדפרישית שם ומיהו הכא לכאורה אפשר לפרש דמן התורה פליגי וחזקיה כרבנן ור' יוחנן כר' יהודה דמדאורייתא מין במינו לא בטל אלא דלא ניחא לן לאוקמי מילתיה דרבי יוחנן כר' יהודה ולא כרבנן ועוד דמ"ש טבל דנקטי בפלוגתייהו ועיין בפ"ה דמעשרות שם מה שנתבאר מענין זה:

היה צריך לתרום ד' ה' חביות מן הבור וכו'. מתוספתא זו הבאתי ראיה לעיל בריש פ"ד דתרומות לדעת הרמב"ם שלמד מכאן דהמפריש מקצת תרומות ומעשרות לא עשה כלום וע"ש:

סליק פירקא בס"ד

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף