מראה הפנים/כלאים/א/ט

מראה הפנים כלאים א ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפי' שאר האילנות. כנוסחא זו הביא הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"א דהלכות כלאים בהל"ו והיא הנוסחא העיקרית כמ"ש בפנים ומיהו מה שפי' הוא ז"ל בזה לפי דרכו שמשיג על הרמב"ם במה שפסק שם מותר לזרוע זרעים וזרעי אילן כאחד דהא נראה מכאן שהזרעים עם האילן אסורין בזריעה זה פשוט הוא שאינו מוכרח כפירושו להא דהכא דהקושיא אי משום זרעים באילן אינו לא כפירושו דקאי על החשש משום כלאים אם היו העלין מגולין כמו שהוא ז"ל רצה לפרש דהא מה אנן קיימין קאמר משמע אדינא דקתני במתני' אם היו מקצת העלין מגולין דאינו חושש משום כלאים ובעי טעמא מאי איריא גפן דקתני אפי' שאר כל האילן אינו חושש וכן לא בעיקר פירושו דזרעים עם זרעי האילן מאי שיטתיהו הכא ועוד דבהדיא קתני בתוספתא זורעין זרעים וזרעי אילן כאחד ומייתי לה הש"ס לעיל בפ"ק דפאה בהל"ג וכבר זכרתי מזה שם דעלה סמיך הרמב"ם ז"ל וכן הובא מזה לקמן בפ"ח בהל"א וזרעים באילן דקאמר הכא היינו הרכבת הזרעים באילן וא"כ ממילא נסתר ג"כ מה שרצה עוד הראב"ד ללמוד מכאן דהלפת והצנון הם כלאים זה בזה ולהשיג גם על מה שפסק הרמב"ם לקמן בפ"ג בהלכה ו' דהלפת והצנון אינן כלאים זה בזה וכמו שבארתי מענין זה במקצת לעיל בהלכה ה' ד"ה הלפת והצנון וכן הראב"ד בעצמי חזר בו מפירושו בהשגה זו כמו שתראה לקמן וכל זה ברור הוא ופירשתי בפנים הסוגיא דנראה דבהאי דינא גופים פליגי חזקיה ור' יוחנן דחזקיה הוא דמפרש המתני' כפשטה דכלאים קאי אלפת וצנון בעצמן כפי הוה אמינא דהראב"ד דכן נראה מהמשנה אבל ר' יוחנן דקאמר לא שנייא וכו' מפרש המתני' דחשש כלאים מה שיש כאן משום הרכבת זרעים באילן הוא וזרעים לאו זרעים ממש הוא הכא אלא מיני זרעים וירקות קאמר כדקתני לפת וכו' ופסק הרמב"ם כוותי' דר' יוחנן דכל הסוגיא מתפרשת אליביה מה אנן קיימין וכו' כמבואר היטב בפנים ואין לנו לבאר כאן כ"א במה שמשיג הראב"ד לקמן בפ"ב בהל' י"א במקום הדין הזה שהביא הרמב"ם הטומן אגודת לפת וצנון וכו' וכתב על זה מפלפול השמועה ראיתי שלא תפסו אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנונות דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות וכו' הנה חזר בו מהשגתו שבפ"א שרצה לפרש דעל כלאים של לפת וצנונות עצמן קאי ואף שבפ"ג חזר וכתב בהלכה ו' כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש ואין זה אלא כסותר דברי עצמו שבכאן ומיהו בעיקר השגתו שבכאן נראה שהוא ז"ל רצה לפרש דהאי דמייתי דתני ר' חייא אגודה לאו דוקא הוא אלא דמפרשינן להתירא דמתני' בחדא גוונא או אם היו העלין מגולין או אם היו אגודות אגודות והוכרח לומר דאי מפרשינן להמתני' כדתני ר"ח באגודה א"כ הא דקתני עלין מגולין משום שבת הוא דנקט וזהו דרך רש"י ז"ל בפ' במה טומנין (דף נ' ע"ב) וכן התוס' שם וכן הר"ש ואחריהם נמשך הר"ב אבל אין זה דרך הרמב"ם לפרש כן אלא העלין מגולין גם משום כלאים נקט לה דהכי מוכרח מהסוגיא הכא דקאמר מן דתני ר"ח וכו' משמע דלמדין אנו פירושא דמתני' דבאגודה דוקא היא דמיתפרשא כדפי' ר"ח ואפ"ה עלין מגולין ג"כ בעינן דאז ניכר שאינו רוצה בהשרשתן לפי שיכול ליטלן מתי שירצה והכל כמבואר בפנים וזה היה דרך הרמב"ם ללמוד מהמסקנא דכאן דתרתי בעינן לענין שלא יהא חשש משום כלאים דאל"ה לא מיתפרשא הסוגיא כולה ע"ד הנכון ומה שדקדקו התוס' שם שאם האמהות טמונין בקרקע והעלין מגולין ה"ז זריעה מעולה אין זה קושיא לפי המסקנא דבעינן נמי אגודות ואין דרך לזרוע אגודות אלא דבעינן ג"כ שיהו העלין מגולין ואפילו במקצתן סגי דבזה הוא דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן כ"א ליטלן לעת הצורך ובעלין מגולין לחוד הוא דאיכא למימר דהוי כעין זריעה והיינו משום הרכבה באילן וכן באגודה לחוד אכתי נראה כהרכבה אם תושרש כל האגודה ולפיכך העיקר הוא דתרתי בעינן לענין שלא יהא הרכבת כלאים וזה הנכון לפי כוונת הסוגיא ודרך הרמב"ם ז"ל:

תני פגה שטמנה בתבן וכו'. האי תוספתא הובאה בבבלי פי"ז דשבת (דף קכג) ואיפסקא הילכתא כוותיה דר"א בן תדאי ומטעמא דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול וא"כ לא צריכין לאוקמתא דהכא דמוקי ליה כר"ש ואף דקיי"ל כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין מכל מקום הכא אפי' מתכוין הוא והיינו שהוא לצורך דבר המותר מותר לטלטל אפי' ניטל אגב גם לדבר האיסור והתוס' כתבו שם דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניח שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמרי' בפ' נוטל גבי אבן שע"פ החבית וכו' אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ה מהלכות שבת בהלכה ט"ו דין. דפגה בתבן וכו' ולא חילק כלום ובהלכה י"ז שם פסק דין דאבן ע"פ החבית דוקא בשוכח אבל במניח הוי בסיס לדבר האיסור וטעמו דלא שייך לומר בסיס אלא במניח דבר האסור ע"ג דבר המותר ושלא לצורך דבר המותר כמו אבן ע"פ החבית ומעות על הכר אבל הכא שהניח הפגה בתוך התבן או ע"ג לצורך שנתבשל הפגה וביוצא בזה א"כ כשנוטל הפגה לבדה והיינו בכוש או בכרכר כדי שלא יגע בתחלה בתבן לבדו לעולם הוא מותר דאין כאן בסיס לדבר האסור שהרי לצורך הפגה הניחה שם:

זרע שני מינין בבקעה וכי'. כלומר בין בבקעה ב' מינין' ובין בחורבה ב' מינין וחילקן אח"כ בגדר והרמב"ם ז"ל לא זכר מזה כלום ומשום דמילתיה דר' יוחנן מיפרכא וקאי בקשיא דמתני' סתמא קתני הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים וכשעבר בשעת זריעה מאי מהני חלוקת הגדר ביניהן שאח"כ וכמו דפריך עלי' הש"ס ועיין לקמן ד"ה כמה דרבנין אמרין. מודה רשב"ל בזורע ע"ג הים וכו'. פירשתי לפי דרך האפשרי מיהו בתוספתא פ"ק גריס הזורע דבר המצמיח ע"ג בצים וע"ג חילת חייב ע"ג סלע וע"ג אמת המים פטור א"כ ע"ג הים מתפרש על שפת הים כמו שם על אמת המים ובצים מל' היגאה גמא בלא בצה וחילת מקום שנוטלין ממנו חול:

כמה דרבין אמרין באיסור בית רובע ללקות ו' על ו' וכו'. וא"כ לשנויא דר"ז קשיא הא דתני בברייתא דר' יודה מתיר בחטה ושעורה במונחין בתוך ו' על ו' הא מיהת איסורא איכא לר' יודה בהכי אף לדידך דמדמית תבואה בתבואה לירק בירק בדין הרחקה ברחב טפח כדקאמרת ר' יודה כדעתיה ולמדנו מזה דלבתר דמיפרכא שינויא דר"ז ולא מיתוקמא מילתיה דר' יוחנן וכדפרישית א"כ לא ילפינן כלל תבואה בתבואה מירק בירק לשום מ"ד אלא תביאה בתבואה לענין איסור בבית רובע ולענין מלקות בו' על ו' וירק בירק (לענין) איסור ו' טפחים ולענין מלקות עד טפח וזה בין לרבנן לכלאים דאית להו בחטה ושעורה ובין לר' יהודה בכלאים דאית ליה בב' חטים ושעורה דבשיעור הרחקה לא פליגי לא בתבואה בתבואה ולא בירק בירק ולכ"ע אית להו האי הרחקה כדאמרן ומזה תבין דמ"ש הרמב"ם בפ"ג מכלאים בהלכה ט' וי' בשיעור הרחקה לאיסור ולמלקות בתבואה ובירק היינו לכ"ע לפי המסקנא והראב"ד משיג עליו שם במ"ש בירק אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהורה וכו' אבל זה אינו אלא למאי דמקשה על הא דר"ז וכדפרישית דלכל הפחות לר' יהודה הכי הוא למאי דס"ד בהך שנויא ור' יודה כדעתי' ופריך דאף דתאמר כן הא מיהת לר' יודה איסורא אית ליה בתוך ששה ואמאי תני ר' יהודה מתיר אבל לבתר דמיפרכא הך שינויא אלא דעת ר' יהודה דבחטה ושעורה לית ביה כלאים כלל והך אוקימתא בנתונים בתוך ששה לא קיימא א"כ ל"פ כלל לא בתבואה ולא בירק בשיעור הרחוקה לא לענין איסור ולא לענין מלקות וזה ברור ופשוט:

ראש תור מחורבה מותר. לקמן בפ"ב במקומו בהלכה ז' יתבאר מזה בס"ד:

סליק פירקא בס"ד

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף