מראה הפנים/ברכות/א/ב

מראה הפנים ברכות א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיני מתניתא בין תכלת שבה. התוס' דף ט' ע"ב פירשו כאן מעצמם כן ולא הביאו הך דהכא כ"א הא דלקמן בפירושא דאחרים ברגיל ואינו רגיל וכו' והרשב"א ז"ל מביא ראיה להך פירושא מהאי דהכא ובמנחות פ' התכלת דף מ"ג ע"ב הביאו ראיה מהאי דהכא דקאמר בהדיא דלא כפרש"י וכו' וע"ש ונראה דמהאי פלוגתא דר"א ורבנן בענין הך דרשה דוראיתם אותו יצא לנו עוד נ"מ לדינא בענין הפלפול שפלפל קרח עם משה בטלית שכולה תכלת כדרשת חז"ל דאי דרשינן מן הסמוך א"כ ממילא ש"מ דכולה תכלת חייבת שהרי ע"כ צריך לעשות גם כן חוטי לבן שיהא ניכר מן הסמוך והשתא צ"ל קרח כדרשת ר"א הוה ס"ל א"נ לדרשא אחריתא ואין כאן מקומו להאריך:

מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים וכו'. ובבבלי מנחות דף מ"ג לא גריס אלא התכלת דומה לים והים לרקיע וכו' ולפי הגי' דבבלי הוא כעין צבע שקורין אירנד"א בלע"ז ובלשון אשכנז בלו"א אבל לפי הגי' דהכא משמע שהוא צבע ויר"דא בלע"ז וכעין עשבים ובלשון אשכנז גר"ין כ"כ התוס' פרק לולב הגזול דף ל"א ע"ב ד"ה הירוק ככרתי ומסקו שם דעיקר מראה אתרוג הוא הצבע שקורין יא"לה בלע"ז ובלשון אשכנ"ז גע"ל ע"ש:

הוא בעי מימר וכו'. ובחידושי הרשב"א ז"ל גריס הוון בעי מימר וכו' ואין נ"מ בזה ומיהו הא דגריס שם מאן דאמר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמאן דאמר בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה וכו'. נראה דחסר בהעתקה וכפי הגי' דכאן הוא הנכון וכדפרישית וכך מצאתי לגי' הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וכלומר דחד שיעורא הוא והקורא קודם לכן לא קיים המצוה:

וכבר היתה החמה על ראשי ההרים. כך היא הגי' בתוספתא שלפנינו וכבר נראת החמה על ראשי ההרים וכך ראיתי בתוספתא כ"י על קלף ישן נושן אשר היא מצויה בידי אבל הרשב"א ז"ל היה לפניו הגי' בתוספתא ואחר נראתה החמה על ראשי ההרים ומביא ראיה מזה דלר"ע מותר לכתחילה לקרות קודם הנץ החמה ואפי' שלא בשעת הדחק וכרב אלא שבירושלמי מצאתי גירסא זו בהפך דהתם אמרו וכבר נראתה החמה על ראשי ההרים דמשמע דלר"ע אינו קורא עד שתנץ החמה ושמא גי' שבירושלמי משובשת וחזר וסיים שם ואפי' לגי' זו שבירושלמי איכא למימר דלר"ע התחלת ק"ש לכל אדם ואפילו לכתחילה משיכיר בין חמור לערוד ולמצוה מן המובחר לאחר הנץ החמה ואיהו לית ליה דתפילה עם השמש כותיקין עכ"ל ולמאי דפרישית דכבר נראתה וכו' בשעה שקראו הם וכלומר דבתחילה לא היו להן פנאי שעסוקין במצוה היו א"כ לכאורה אין כ"כ ראיה בלאו הכי מהא לכל הגי' ואין להאריך בשכבר מבואר האי דינא בפוסקים ועיין לעיל ד"ה אתיא דר"ג כר"ש שהובא דעת גדולי הפוסקים ז"ל בהך דרשב"י משמיה דר"ע:

עד הנץ החמה וכו' כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים. והוא אחר שתנץ החמה כך היא גי' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ופירושו וגי' בעל המאור ז"ל עם הנץ החמה וכו' ע"ש ורוב גדולי המפרשים הסכימו דהא דתנן אף היא עשתה נברשת של זהב וכו' ומשמע לאחר זריחת השמש הוא זמן קריאה היינו לציבור שאין כל אדם יודע לכוין לגומרה עם הנץ החמה ולמצוה מן המובחר כותיקין ואין להאריך:

הלכה כר' יהושע בשוכח. לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מק"ש הל' י"א ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה וכו' עד סוף שלש ביום למי שעבר ואיחר. ואין הכונה למי שעבר ואיחר בדוקא אלא הואיל והתחיל לדבר בזמן הותיקין שהיא למצוה מן המובחר סיים למי שעבר ואיחר זמן מצוה מן המובחר ובגמ' דילן דף י' ע"ב בסתם אמרו הלכה כר' יהושע וכן מסיק הכא. ומה שאמר עד סוף ג' שעות הכי מוכח מהכא דקאמר לקמן הלכה ד' אתא ציבורא ומיקרי שמע בתר תלת שעין ובעא רב אחא מחויי בידן משמע דעד סוף ג' שעות שפיר דמי והא דקאמר בבבלי דף ג' ע"ב גבי פלוגתא דרבי ור' נתן באשמורות ר' נתן סבר לה כר' יהושע דאמר עד ג' שעות שית דליליא ותרתי דיממא הוו להו שתי משמורות לק"מ דה"ק שכן דרך מלכים לעמוד בג' שעות כלומר בתוך שעה ג' עומדין ועד שקורין הוו להו ג' שעות והיינו דר' נתן דלחשבון אשמורות לא חשבינן אלא תרתי דיממא וכעין זה כתוב בהגה"מ שם בשם הסמ"ג:

כגון אנו שעוסקין בתלמוד תורה אפי' לקרית שמע אין אנו מפסיקין. בבבלי שבת על המתני' מפסיקין לק"ש וכו' ופריך שם בדף י"א הא תנא ליה רישא אין מפסיקין סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפילה. ודאי הני תרי נוסחאות דר' יוחנן אליביה דרשב"י וחביריו פליגי דאין ליישב ולומר דהכא מיירי בדאיכא שהות ולפיכך רשב"י וחביריו אינן מפסיקין אפי' לק"ש והתם בדליכא שהות מיירי והלכך לק"ש דאורייתא מפסיקין אבל לתפילה דרבנן אין חוששין אף שיבטלו אותה לגמרי הואיל ותורתן אומנותן דאי הכי קשיא דר' יוחנן על גרמיה דקאמר הכא כגון אנו מפסיקין ואפי' לתפלה וכי גרע ד"ת מאומנות וכל הני דחשיבי התם במתני' דאם התחילו אין מפסיקין לתפילה הואיל ואיכא שהות. וזהו כעין קושית הר"ן על ר' יוחנן דהתם ומתרץ בשם בעל המאור דסיפא דהתם בדליכא שהות מיירי ועל כרחך הכא נמי בדליכא שהות מיירי וא"כ מימריה דר' יוחנן בשם רשב"י דהכא פליגא על האי דקאמר התם לא שנו אלא רשב"י וחביריו דמפסיקין לק"ש. ואפשר דהכא קאמר בשם רשב"י שכך היה נוהג בעצמו והתם לדינא קאמר דאלו שתורתן אומנותן כמו רשב"י וחביריו אין מפסיקין לתפילה מתלמוד תורה לפי שאצלם גדולה ת"ת ממצות תפילה אבל לק"ש מפסיקין ועיין בדיבור דלקמן:

רבי יוחנן כדעתיה דאמר הלואי שמתפלל אדם כל היום. מילתיה דר' יוחנן בבבלי פ"ג דף כ"א ורבו השיטות בפירושא דמילתיה מביאם הרא"ש ז"ל שם ולדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבספק התפלל או לא צריך שיהיה דוקא בתורת נדבה אבל לא בתורת חובה כדכתב בפ"י מתפלה הל' ו' א"כ על כרחך דלא אתיא כדעתיה בהא דקאמר דמפסיקין מת"ת לתפילה דהא מוכרח הוא דהך דינא דמפסיקין לתפילה בדליכא שהות מיירי ואם לא יפסיק יעבור זמן תפלה דאי לאו הכי קשיא מרישא דמתני' דשבת כמו שהבאתי בדיבור דלעיל ואי איתא דלא אמר ר' יוחנן אלא בתורת נדבה א"כ מאי שייכות הוא לדינא דמפסיקין הרי אין מפסיקין אא"כ מתירא שיעבור זמן התפלה והיינו תפילת החובה דאי תפילת נדבה הרי יכול להתפלל כל היום ואמאי יפסיק מת"ת ולא שייך כלל לומר בה בדליכא שהות. ופשיטא שאין הכרח לומר ר' יוחנן כדעתיה דהא איכא למידחי דלא קאמר התם הלואי שיתפלל וכו' אלא במקום שאין מבטל עליו דבר חובה כגון ת"ת שהוא חובה לעולם ואיך נלמד ביטול והפסק החובה ממה שאמר בנדבה בזמן שאין דבר חובה נדחית מפניה כללא דמילתא דלשיטתא דהכא דמשווי להני תרתי מילי דר' יוחנן כחדא אין לפרש דדוקא בתורת נדבה קאמר אלא דה"ק הואיל וחשיבא ליה לר' יוחנן מילתא דתפלה דאמר הלואי אם היה מתפלל כל היום ואפי' בתורת חובה הילכך מפסיקין מת"ת לתפילת חובה שבזמנה דעדיפא טפי. ודינא דהרי"ף והרמב"ם לשיטת' דהבבלי קאי דמשמע דלא פליג ר' יוחנן אהא דשמואל בסמוך התם היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל פוסק ואפי' באמצע הברכה וכדכתבו התוס' והרא"ש ז"ל. והשתא דאתינן להכי איכא למימר דהא דפסק האי תלמודא בריש הלכה א' דלא כר' יוחנן היינו לשיטתיה דמפרש לה דבתורת חובה קאמר וא"כ בתורת נדבה יכול הוא להתפלל ולדעת הרי"ף והרמב"ם קיימי לדינא בחד שיטתא ועיין עוד מזה לקמן פ"ד הלכה ו' ד"ה ר' שילא:

ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב. והכי אמרי' בבבלי מ"ק פ"ק דף ט' דמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים עדיפא מתלמוד תורה ומפסיקין לעשות המצוה ומיהו לא משמע הכי מהאי תלמודא דפ"ק דפאה בהלכה א' דקאמר התם לחד מ"ד אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה ודריש התם מקרא ולא מחלק כדמחלק בבבלי בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לא וע"ש בד"ה חפציך אלו דברי תורה מה שיתבאר שם בס"ד:

הא בעונתה חביבה מדברי תורה. וקס"ד דאפי' באלו שתורתן אומנותן קמדייקינן הכי ומשני היא היא לאלו שתורתן אומנותן כדר' יודן וכו' ולפ"ז הוה אזלא הך שינויא כדברי ר' מני בבבלי דף י' ע"ב דאמר גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה מדקתני הקורא מכאן ואילך וכו' כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף והיינו דאכ"ע קאי ולא על אלו שתורתן אומנותן וכן נראה מדברי התוס' שמפרשים כך להא דר' מני שהרי הקשו תימה אפי' תפילה נמי דהא אמרי' פ"ק דשבת כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה ותירצו בדוחק דה"ק יותר מהעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת ק"ש אבל העוסק בתורה בשעת ק"ש לא מיירי ואפי' לתפלה פוסק. וקשיא לתירוצם דאי הכי מאי קמ"ל ר' מני אי לאו דנ"מ איכא לענין הפסקה לזה מפני זה אבל הרשב"א ז"ל לא היה מפרש כן לדברי ר' מנא שכתב וז"ל הא דקאמר יותר מהעוסק בתורה נראה דלאו דוקא תורה דאלו כן פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה אלא אפי' מן השונה קאמר ונפקא מינה להפסיק ולבטל זה מפני זה ודוקא נמי במי שתורתו אומנותו הא לאו הכי מפסיק וקורא ואפי' אי עדיף שונה מק"ש בעונתה לפי שיכול לקרות בעונתה ואח"כ ישלים אותה שעה שהיה שונה מן השעות שהוא מתבטל ומתעסק בהן בצרכיו והכין משמע בירושלמי ומיהו בירושלמי איפליגו אי עדיף מן הקורא בתורה דוקא ולא מן השונה או אפי' מן השונה עכ"ל ולפירושו ז"ל קושית התוס' מסולקת היא. ומיהו צ"ל דדברי ר' מנא אזלי כשינויא דר' אבא מרי הכא וס"ל כרשב"י בחדא ופליג עליה בחדא והיינו לענין דמשנה עדיפא ממקרא ס"ל כוותיה והלכך קמ"ל דאפי' מי שתורתו אומנותו צריך להפסיק מד"ת לק"ש בעונתה ואפי' מן המשנה דק"ש בעונתה עדיפא ובהא פליג ארשב"י דאלו רשב"י ס"ל דהשונה וקורא ק"ש בעונתה שוין הן ואין דוחין זה מפני זה וליכא למימר דס"ל לר' מנא כרבנין דהכא דעבדי מקרא כמשנה דא"כ מאי קמ"ל פשיטא וכדקדוקו של הרשב"א ז"ל. ודברי ר' מנא לפירוש הזה אזלי כנוסחת הבבלי בשבת שהבאתי לעיל דר' יוחנן ס"ל לדינא דאף מי שתורתו אומנותו מפסיק מד"ת לק"ש בעונתה וזה פשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף