רידב"ז/שבת/ז/ב

רידב"ז שבת ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א"ר מנא הבערה שלא לצורך יצאת. השתתוי' לצורך יצאת ללמד על עצמה שאינה מעשה פי' דכיון שאינו מעשה א"כ לא היתה בכלל וע"כ יצאת לצורך עצמה. אתיא כההיא דתני חזקי' וכו' יצאת זביחה ללמד על הכל דכ"ש כעין פנים כדפי' הפ"מ ז"ל. השתחוי' ללמד על עצמה שאינה מעשה. ופריך אי חילוף פי' דאימא לצורך עצמה והשתחוי' ללמד. ומשני דבר שהוא מעשה מלמד. דבר שאינו מעשה אינו מלמד א"ר ירמי' כן הגי' בסנהדרין הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינין שלא יהא דנין בשבת כו' אר"ש בר אבדותא מכיון דתימר לצורך יצאת ולא לצורך עצמה יצאת כי אם לצורך ללמד על בתי דינין וא"כ הוי כמי שיצאה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך מלמד כדקי"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל כולו יצאת וה"נ כיון שיצא ללמד הרי יצאת שלא לצורך עצמה אלא ללמד על הכלל כולו. והוי כמו דאמרינן בתחלה הבערה בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד לאמר מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל וכן מלמד כמו שאין בתי דינין דנין על הבערה בשבת כן נמי אין דנין בכל המלאכות והרי יצאת הבערה ללמד. ומלמד הכל לחלוק על הכלל ובתי דינין על הכלל כולו. וא"כ דבר שיצאת שלא לצורך עצמה מלמד ולא קשה קושית ר"מ הבערה לצורך יצאת דיצאת ללמד על בתי דינין אדרבה היא הנותנת כיון שיצאת ללמד הרי היא יצאת מן הכלל ללמד הכל לחלוק ועל בתי דינין ולא דמי להשתחוי' דיצאת לצורך עצמה ללמד על עצמה שאינה מעשה ולא היתה בכלל א"כ כיון דלא היתה בכלל הרי היא יצאת לצורך משא"כ בהבערה שיצאת שלא לצורך עצמה אלא ללמד והוי כמי שיצאת שלא לצורך אלא ללמד ומלמדת על הכלל לחלוק ועל בתי דינין:

ב' דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו נשמעינה מן הדא מנין המעלה מבשר החטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים כו' כי כל שאור וגו' כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ר"א שאל לר' יוחנן ויצאו שתי הלחם וילמדו על הקדשים לכבש וכו' וכו' אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש. ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש מפני שכתיב אותם הא אינו כתיב אותם מלמדין הדא אמרה ב' דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין פי' דלמה לא שאל לר"א מר"י ויצאו שתי הלחם וילמדו על הכלל לחלוק ג"כ כמו בהבערה דאמרינן דיצאו מן הכלל ללמד על בתי דינין ולחלוק על הכלל כן נמי נימא גבי שתי הלחם דיצאו ללמד על הכלל לענין כבש ולחלוק מה שתי הלחם מעשה יחידי חייבין עלי' בפני עצמה ולמה לא שאל רק על הכבש ולא על לחלוק ע"כ דלחלוק אינן חולקין [ועי' במס' חולין דף ק"ב דמשמע משם דאינו חייב על כל או"א גבי כל שממנו לאישים] וע"ז קאמר ר"ח ברי' דר"ה לחלוק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין. ודו"ק:

כלל בהיכרת ופרט בהיכרת אם יצאו ללמד על הכלל לחלוק ג"כ לענין כרת כמו דמחלק גבי לאוין לענין מלקות. מילתי' דר"י אמרה כלל ופרט הוא דמר ר"א בשם ר"י כי כל וכו' אחותו בכלל היתה וכו' לחילוק על הכלל פי' לענין כרת. התיב ר"א והכתיב ערות אחות וגו' א"ל לצורך יצאת וכו' א"ל והכתיב וכו' א"ר יוסי דודתו לצורך יצאת למעט את אשת אחיו מאמו פי' ממעט מכרת ומפרש ואזיל נאמר כאן דודתו ונאמר להלן וכו' אף דודתו באחות אביו מאביו ואף אשת אחיו שנאמר כאן ר"ל אצל דודתו באשת אחיו מאביו כמו שמבואר בגליון דיליף אשת אחיו מדודתו ודודתו יליף מדודו או בן דודו ע"ז פריך עד כדון כר"ע ר"ל דר"ע ס"ל דיליף למד מן המלמד במס' קידושין בירושלמי בפ"ק ה"ב ובמס' ערלה פ"ה אבל לר' ישמעאל דלא יליף למד מלמד וכיון דדודתו גופי' יליף מדודו דגאולה לפ"ז לא ילפינן אשת אחיו מדודתו וכה"ג איתא בירושלמי כמה פעמים. ומשני דלר' ישמעאל איכא ילפותא אחריתי דתנא דבר"י נאמר כאן כו' והשתא פריך על ר"א דמקשה על ר' יוחנן מכמה פסוקים הא ר"י מקשה לה מנן תיתי' לי' וגרסינן הא ר' יוחנן כדאיתא מפורש בסנהדרין וכ"כ הפ"מ ז"ל והפי' הוא דהא דר' יוחנן מקשה לה על ר"א א"כ מנן תיתי' לי' לר"א דפרט מחלק כריתות ומשני דמצינו דר"א יליף לה ממקום אחר כדמסיק ר' אבהו ר' אלעזר בשם ר"ה שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין כריתות דמחייב על כל לאו כרת מ"ט על בשר וגו' וכתיב אשר וגו' הרי יש כאן שני לאוין כו' לאוין מחלקין כריתות א"כ שמעינן ליה לר"א דיליף מפורש ממקום אחר. ופריך מה עביד לה ר' יוחנן לפ"ז דלמה באמת צריך למילף מאחותו הא ממקום שיליף ר"א שפיר שמעינן דמחלק כריתות ומשני באנשים הכתוב מדבר ואחותו ללמד על כל הנשים לענין כריתות. ופריך ולית ליה לר"א כן ואמאי מקשה ומשני אית ליה לא תקרבו וכי' ומה עביד לה ר"י וכו' ועוד מן הדא דיש ילפותא ממקום אחר ותיתי לי' לר"א דמקשה על ר"י יש לו ילפותא ממקום אחר כלל בעשה ופרט בל"ת כו' ומ"ט דר"א ושבתה הארץ כלל שדך לא תזרע פרט וכו' הזריעה והזמר בכלל הי' ולמה יצאו להקיש עליהן כו' נמצא דאף החרישה הוא בל"ת דס"ל לר"א דדנין בה לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל ור"י דפליג דס"ל דלא דנין אותו לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כדמפרש וכמו דמסיק שניא היא שכלל בעשה ופרט בל"ת ולא שייך בה הך מידה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' ללמד על הכלל. ואכתי מספקא לן אליבא דר"י אם דנין בזה בכלל בעשה בפרט ופרט בל"ת במדה דכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין שום חיוב על עבודות הארץ בשביעית זולת זריעה וזמירה או דכמו דבמדה זו דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד אין דנין כמו כן כלל ופרט אין בהכלל אלא מה שבפרט ג"כ אין דנין [עי' בהר"ש ז"ל במס' שביעית בפ"ק] ולקמן בעי לה הגמ' אמר ר"א ועשה מלמד על ל"ת לא גרסינן לה במס' כלאים פ"ח עיי"ש ולפי הגי' דלפנינו ע"כ דה"ג יעשה מלמד על ל"ת ול"ת מלמד על עשה ע"ד דר"א ניחא פי' דניחא לן בלא שום ספק דע"כ מותר לחפור בורות שיחין ומערות דהא יצא מן הכלל ללמד דווקא דבר שהוא מהני עבודת הארץ אבל ע"ד דר"י מיבעיא לן מהו לחפור בורות שיחין ומערות דהא העשה דושבתה הארץ הוא מילתא באנפי נפשי' וכל השבתה בכלל וכשם שאין מלמד לענין איסור. כן נמי לענין היתר או דילמא דאעפ"כ ס"ל לר"י דע"כ כונת הכתוב דושבתה דווקא דבר שהוא מועיל לעבודת הארץ ומה שנדפס ר"י במקים ר"א טעות דמוכח הוא וכן הגי' המהרא"פ ז"ל במס' כלאים פ"ח א"ר בא קרטיגנאה טעמי' דר"י שש שנים תזרע ולא בשביעית וכו' תזמור ולא בשביעית כל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה היא פי' דלפיכך ס"ל דלא כר"א דלא הוי דבר שהיה בכלל כדאמר ר"א הזרע והזמיר בכלל היתה ולמה יצאו ז"א דהזרע והזמיר לא הי' בכלל העשה דושבתה הארץ ז"א אלא דכתובים הם בעשה אחרת קודם שש שנים תזרע וגו' והשתא מיבעיא ועיבר בעשה [ובמס' כלאים בדפוס זיטאמיר ובדפוסין הראשונים נקוד קודם והוא עובר בגמ' להראות דהוא מילתא אחריתי] פי' אליבא דר"י דס"ל דלא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל אם דנין במדה דכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ועל החרישה אפי' עשה ג"כ ליכא אי דלא דנין ג"כ בכלל ובפרט למימר דאין בכלל אלא מה שבפרט הזרע והזמיר אין הא החרישה וכיוצא בה לא א"כ הוי החרישה בעשה וזריעה וזמירה בל"ת. ע"ז קאמר דר"י אמר עובר בעשה דס"ל דאין דנין אך במדה דכלל ופרט ור' יוסי ס"ל דדנין בכלל ופרט אף דכלל בעשה ופרט בל"ת מ"מ במדה זו דכלל ופרט דנין ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין הא מידי אחריתי לא וכן הגי' במס' כלאים הנ"ל ר' יוסי אמר אפי' עשה אין בו וליידא מילה כתוב ושבתה הארץ לענין ל"ת וקאי האי דושבתה רק על הל"ת דזריעה וזמירה ואין בכלל דושבתה כלום אלא מה שבפרט אבל חרישה אינו עובר כלום והשתא מביא ברייתא יכול יהו לוקין על התוספת ר"י פתר מתניתא על חרישה וכדמסיים שם דאין לוקין. ור"א דס"ל דלוקין. פתר לה דקאי על איסור ב' פרקים הראשונים אית תניי תנא שש שנים תזרע וגו' כרמך. ואית תניא תנא שדך לא תזרע וגו' כלומר דחד תנא מצינו דקחשיב לזריעה וזמירה ל"ת ועשה ג"כ וחד תנא לא קחשיב לזריעה וזמירה אלא ל"ת ולא עשה. מאן דקחשיב לזריעה וזמירה עשה הוא כר"י דס"ל ג"כ דהוי זריעה וזמירה בכלל עשה דשש שנים תזרע כדאמר ר' בא קרטיגנאה לטעמא דר"י לעיל אבל מאן דלא קחשיב שש שנים תזרע וגו' הוא כר"א דלדידי' לא נתמעט זריעה וזמירה מן שש שנים וגו' מתניתא פליגא על ר"א השמר בל"ת כו' בגין דכתיב שם תעלה וכו' אין ל"ת מלמד על עשה דאי ל"ת מלמד על עשה בלא"ה ידעינן דעובר בל"ת על העשי' דומיא דעובר בל"ת על החרישה הגם דבל"ת כתיב רק זריעה וזמירה וה"נ עובר על העשי' בל"ת אע"ג דבל"ת כתיב רק העלאה. ומשני שלא תימר. כמה דתימר גבי שבת חפר וכו' אינו חייב אלא אחת ודכוותי' עשי' והעלאה א"ח אלא אחת:

ר"ח בשם ר' יוחנן. המבשל נבילה ביו"ט. אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט כו' התיב רבב"מ על דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט פי' לצורך כיסוי ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה עד סוף הסוגיא והסוגיא הזאת חמורה ולפענ"ד נראה הך שמעתתא בדרך ישר עפ"י דעת התוס' ז"ל במס' שבת דף ע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים וז"ל ז"ל שם. ונראה דאפילו לר' יהודא דמחייב מלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה וכו' וכדאמר ר' יוחנן לקמן בפ' חביות אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימהון חייב חטאת. ואמאי שרי לגופן הוי כמלאכה שאצל"ג אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל ז"ל [והש"ק ז"ל מביא התוס' ז"ל הנ"ל ומקשה עליהם ז"ל דדעת התוס' ז"ל דר' יוחנן קאמר אליבא דר' יהודא שמעתתא דידי' וכאן מפורש דלא אמרה רק אליבא דר"ש והניח בצ"ע ולפי דברינו יתורץ בע"ה] ונמצא דדעת התוס' ז"ל דאפילו לרבנן דר"ש נמי מודו בקוצר וא"צ לעצים דאין דרך קצירה בכך וכן בסוחט כבשים אין דרך דישה בכך וא"כ אפילו רבנן מודו וה"נ בשנוטל עפר לכסות אין דרך חרישה בכך ופטור והיינו דקאמר ר' יוסי לא הותרה חרישה כדרכה כלומר דאינו חורש בעצם וגוף החרישה אלא נוטל עפר לכסות ואין זה דרך חרישה ר"ש אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אילא דר"ש היא כלומר דלא אתיא אלא כר"ש דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור. אבל לרבנן חייב משום חורש קם ר"י עם ר"א כו' נימר כ"ג כיון דר"מ לא ס"ל כר"ש האיך שנה להך מתניתין ואי דר"מ דשנה להך מתניתין ס"ל ג"כ כר"ש נימר ר"מ ור' יוסי ור"ש שלשתן אמרו דבר אחד אלא ע"כ דאפילו לרבנן נמי אתיא. ולא ס"ל לרבנן דחייב מלאכה שאצל"ג אלא כמי גבי כיבוי דנקרא מכבה רק אינו צריך לגופו אבל בקוצר וא"צ לעצים לא נקרא קיצר כשאצל"ג כדאיתא בתוס' ז"ל דלא נקרא קוצר בענין הזה כן ה"נ לא נקרא חורש בענין הזה כמו גבי כבשים דאין דרך דישה בכך כשאצל"ג כן נמי אין דרך חרישה בכך כשאצל"ג. אבל לדידך דס"ל דלרבנן חייב. ודווקא דכר"ש אתיא א"כ קשה נימר כ"ג. אלא מילין דצריכון לרבנן פשיטון לכון פשיטון לרבנן צריכון לכון קצר לצורך עשבים חייב משום קיצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע לא צורכה דלא קצר ליפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע וקס"ל לר' יוסי דאזל כשיטת רבנן דר"ש ואעפ"כ קצר לצורך עשבים אינו חייב משזם מייפה את הקרקע דהגם דמלאכה שאצל"ג חייב. מ"מ הכא פטור דלא נקרא חרישה בענין זה אבל קצר ליפות את הקרקע מספקא לן אם נקרא קוצר בענין הזה. וא"כ לדידך דס"ל דמתניתין כר"ש אתיא. אבל לרבנן בחופר לכסות חייב על החרישה ע"כ מה דפשיטא לרבנן דלא נקרא חורש בענין הזה כשמתכוין לעשבים צריכה לכון ומה דצריכה לרבנן אם נקרא קיצר כשקיצר ליפות את הקרקע פשיטא לכון דחייב וקאמר ר' יוסי לר' אחא דלמה ליה לאוקמי' כר"ש הא אפי' לרבנן אתיא דלא הוי חרישה כדרכה כלומר דאין דרך חרישה בכך כמו בקוצר לעשבים דאפי' לרבנן אינו חייב משום חרישה. ולא צריכה לרבנן אלא בקוצר ליפות אם נקרא קוצר אבל בקוצר לעשבים פשיטא דלא נקרא חורש ולדידך ע"כ להיפוך. לחומרא אליבא דרבנן דר"ש. ומילתא דצריכה להן פשיטא לך דחייב ומה דפשיטא להו לפטור צריכה לך אם חייב. וה"ה דהמ"ל דפשיטא לך הכל להיפוך לחומרא וקפליגת על רבנן לגמרי אלא דנקט דבר והפיכו דלשיטתכם הוא היפך מרבנן הללו ומה דצריכא להם פשיטא לכם דחייב. וכן בהיפוך מה דפשיטא להם צריכה לכם ומדחה הגמ' ואפי' תימר דר"ש הוא פי' דאף ה"נ תימר דר"ש הוא ברם כרבנן מ"מ הרי חרש מ"מ הרי קצר פי' דאף ה"נ תימר דמה דפשיטא לרבנן ומה דצריכה להו הוא הכל אליבא דר"ש אבל לרבנן פשיטא דחייב משום קוצר ומשום חרישה ואפי' בקוצר לעשבים חייב משום חורש [ותיבת ואפי' תימר כמו אוף אלו תימר דתיבת אפי' בכ"מ היא מלה מורכבת כמו אף אלו. והוי תיבה אחת אפי' ובירושלמי מצוי כזה דאפי' תימר הוא דאף אלו תימר וכן מפרש הפ"מ ז"ל במס' יבמות פ"ק ה"א עיי"ש גבי ואפי' תימר דעון דעון עיי"ש] ומיבעיא להו לרבנן אליבא דר"ש אם חייב בקוצר ליפות משום קוצר דכל עיקר מלאכה שאצל"ג דפטור הוא משום שאינו צריך לאותו דבר אלא לענין אחר ולא לגוף הדבר כמו בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לעיקר הגומא א"צ אלא לעפרה משא"כ בקוצר ליפות האיך תימר דאין צריך לקצירה הא ע"כ צריך למלאכת הקצירה דכיון דסתם קוצר הוא לקצירה וע"כ אף דמתכוין ליפות את הקרקע מ"מ דומה כמו שצריך לקצירה ג"כ או לא אבל לרבנן פשיטא דמ"מ הרי חרש והרי קצר. אר"מ מיליהון דרבנן מסייעא לר' יוסי דמר ר"ח בשם ר"י דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור כו' וקס"ד דר"מ גם כן דר' יוחנן קאמר אליבא דרבנן [כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל] משום דאין דרך דישה בכך. ומסעיא לר' יוסי דהוי כמו קצר לצורך עשבים דאינו חייב משום חורש ע"ז מדחה גם כן ואפי' ואף אלו תימר דר' שמעון היא דר' יוסי קאמר אליבא דר' שמעון ברם כרבנן מכל מקום הרי סחט והרי הוציא. אחר כותבי זאת מצאתי בנו"י ז"ל דמפרש גם כן קרוב לדרך הזה ובשמים עדי שכונתי מעצמי הפירוש הזה:

אר"מ יאות א"ר יונה אבא כו' למה הותר מכלל ברירה ביו"ט כו' פי' דלב"ה הותר מכלל ברירה ביו"ט. ע"כ לא מיבעיא לן דבשבת חייב ולא דמיא ליו"ט אבל לב"ש מיבעיא לן אם דס"ל ג"כ דהותר מכלל ברירה ביו"ט אך דכמה דאפשר לשנוי משנינן ולעולם אוכל מתוך פסולת חשוב ג"כ ברירה או דילמא דלא ס"ל דהותר מכלל ברירה ביו"ט רק דס"ל דאוכל מפסולת לא חשוב ברירה כלל ע"כ מיבעיא לן אם הותר בשבת אוכל מפסולת או לא. ודו"ק:

בירר או כלין מתוך אוכלין חזקי' אמר חייב ר"י אמר פטור מתניתא פליגא על חזקי' בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן פי' דבסיפא דהך מתניתא מסקינן ובלבד שלא יבור את כל אותו המין משמע דמיירי בב' מיני אוכלין דל"ל באוכל מתוך פסולת לא שייך לשון את כל אותו המין אלא הכי הול"ל ובלבד שלא יבור הכל אלא ע"כ דמיירי בב' מיני אוכלים וקתני ומניח על השלחן אלמא דאוכל מתוך אוכל מותר וקשיא לחזקי' ומשני רבב"ח בשם ר"ש בר"י תיפתר שהיה אורחין אוכלין ראשונה ראשונה פי' דאף הניח על השולחן נמי הוא לאכול והא תני ובלבד שלא יבור את כל אותו המין אם עשה כן בשבת חייב פי' דעכשיו לפי אוקימתא דחזקי' ור"י בהאי מתניתא נתפרש הסיפא ובלבד שלא יבור את כל אותו המין אם עשה כן בשבת חייב ןנראה לפענ"ד דהוא הברייתא דמובא בבבלי דף ע"ד ע"א ת"ר היה לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברר ואם בירר חייב חטאת ובבבלי מפלפל בזה והכא מפרש לא יברור את כל המין ואם בירר חייב חטאת] ע"ד דחזקי' שכן הבורר כדרכו בשבת חייב דהא חזקי' מוקי להמתניתא דהתירא הוא דבורר לאכול ואם בירר כל המין הוי כבורר כדרכו פי' בחיקו ובתמחוי לא לאכול וע"ד דר"י דהיתירא דרישא הוא דבורר אוכל מתוך אוכל לא הוי ברירה אפי' בחיקו ובתמחוי אבל אם בירר כל המין הוי כבורר אוכל מתוך פסולת וזהו הפי' ע"ד דחוקי' שכן בורר כדרכו וע"ד דר"י שכן בורר כדרכו במקום אחר דלחזקי' באוכל מתוך אוכל נמי אסור והיתירא הוא במקום הזה הוא רק משום בורר לאכול אבל בסיפא דלא חשיב כבורר לאכול וחשיב כבורר כדרכו במקום הזה גופי' דנמי אסור כיון דלא חשיב כבורר לאכול ואבל לר"י דהיתירא הוא משום דאוכל מתוך אוכל מותר. וע"כ איסורא דסיפא הוא דחשיב כמו בבורר במקום אחר לא כבורר אוכל מתוך אוכל אלא מתוך פסולת. ופריך ע"ד דחזקי' אפי' עיגולין מן גו עיגולין וכו' אין כיני אפילו בני נש מגו בני נש פי' מאי נפ"מ עיגולין מגו עיגולין מן בני נש מגו בני נש מיי כדון כל עמא מודיי להא דאמר ר"א ר"א הו"ל אורחיי אפיק קומיהן תורמסין וכו' דאתון מיכל קורנסי' בסוף פי' קונרסי' הוא מין התורמס גופי' והוי כמו רמונים מגו רמונים לבנים מתוך שחורים וקונרסי' מן תורמס הוא כמו רמונים מגו רמונים וא"ל שיניחו קונרסי' בסוף וכשיגע קונרסי' לידו יניחנה על הסוף ולברר תחלה התורמס אחר אלמא דבמין אחר מותר לברר שחורים מתוך לבנים ולבנים מן שחורין. ולא אסור אלא דווקא בב' מינין אבל מין אחד שרי א"נ כיון דלר' אימי מותר אוכל מן הפסולת שלו כ"ש דמותר אוכל מתוך אוכל מין אחד. ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף