חידושי רבנו חיים הלוי/כלים/י

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ כלים י

הלכות כלים
פ"י הט"ו

החצוצרת שמפוצלת חליות חליות אם אין יודע להחזירה אלא אומן ה"ז מקבלת טומאה כשהיא מחוברת, ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה אינה מקבלת טומאה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל ומה שאמר שאם אין יכול להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה כשהיא מחוברת אבל אם הדיוט יכול להחזירה אינה מקבלת טומאה אפילו מחוברת דבר זה רחוק מאד ובהפך נמצא במשנה פכ"ו סנדל עמקי וכיס של שנצות הרי אלו מטמאין ומטהרין שלא באומן, אמר ר' יוסי והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא באומן אבל אלו אע"פ שמותרין טמאין שההדיוט יכול להחזירם וכן בגמ' דשבת לגבי ענבל וזוג אמרינן הואיל והדיוט יכול להחזירם אפילו נטלו ענבליהם טומאתם עליהם אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכ"ש בשעת חיבורו. עכ"ל. והנה שיטת הרמב"ם דזהו המשנה דפי"א דכלים דתנן שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה, והיינו משום דבעגולה אינו יכול להחזירה אלא אומן ופשוטה גם הדיוט יכול להחזירה, אבל אכתי תמוה דהרי מהסוגיא דשבת שהביא הראב"ד מבואר להדיא דבהדיוט יכול להחזירו ג"כ מקבל טומאה, ובע"כ דלא נוכל לפרש כן המשנה, ועיין בר"ש שם שפירש פירוש אחר בהך דקרן עגולה, וזהו השגת הראב"ד דמהסוגיא דשבת הא מוכח דלא נוכל לפרש כן המשנה.

והנה בכלים פי"א תנן כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא וכו', ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' כלים דמפרש לכל הפרק שם דאיירי בכלי של פרקים שנפרק, וע"ז תנן דהפרק שיש לו שם בפ"ע טמא כשנפרק וזה שאין לו שם בפ"ע טהור כשנפרק, ושם תנן עוד נזם שהוא עשוי כקדירה מלמטה וכעדשה מלמעלה ונפרק כקדירה טמא משום כלי בית קיבול וכעדשה טמא בפ"ע, וברמב"ם פ"ט שם הל"ג ז"ל והעדשה מקבלת טומאה בפני עצמה מפני שיש לה שם בפ"ע, עוד תנן שם העשוי כמין אשכול ונפרק טהור, וברמב"ם שם ז"ל היה הנזם עשוי כמין אשכול ונפרק טהור מפני שאין בו בית קיבול ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ"ע והרי אינו ראוי לתכשיט משנפרק עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל אני איני תולה אותם בשם אלא הטהורים מפני שאינם משמשים בפני עצמם כלום אלא ע"י חבורם עם השאר והטמאים מפני שמשמשים בפ"ע עכ"ל, ולכאורה צ"ע דהרי בקבלת טומאה בעינן דוקא כלי מעשה, ובלא"ה לא מקבל טומאה, וכדאיתא בשבת דף נ"ח ע"ב מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר כל דבר וגו' תעבירו באש אפילו דבור יבא באש, והיינו משום דבעינן דוקא כלי מעשה, וע"כ ילפינן דמשמיע קול חשוב כלי מעשה, וכן הוא בדף ס"ג ע"ב שם דתכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה, והיינו דגם תכשיט חשוב מעשה, וכן טבעת בהמה וכלים דתנן בפי"ב דכלים דטהורה הוא ג"כ משום דבעינן דוקא כלי מעשה דאדם, ואין תשמיש ותכשיט בהמה בכלל, הרי מיהא פשוט דבעינן דוקא כלי מעשה, וא"כ הא קשה לדעת הרמב"ם למאי מהני מה שיש להן שם בפ"ע, אבל מאחר דאינן ראויין לתשמישן ולתכשיטן, א"כ הא לא הויין שוב כלי מעשה ואיך טמאין. והנראה בדעת הרמב"ם, דס"ל דשני דינים הם, דבעינן שיהא כלי, שזהו יסוד הדין שנאמר בזה הגזה"כ דטומאה, דכלים מקבלים טומאה ושאר דברים אין בהן דין קבלת טומאה, ועוד בעינן שיהא כלי מעשה, דהיינו או לתשמיש או לתכשיט. ונ"מ ביניהם, דבהך דינא דבעינן שיהא ראוי לתשמיש גם שני כלים נפרדים אם בין שניהם הרי הן ראויים לתשמיש הרי הן מקבלין טומאה, וכמבואר בהסוגיא דשבת דף נ"ח דנטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן ופריך הגמ' למאי חזו ומשני הגמ' הואיל שההדיוט יכול להחזירו, והרי הא דהדיוט יכול להחזירו אינו מועיל רק לענין שלא יהא חשוב נשבר ולענין שיהיו חשובין ראויין לתשמיש, אבל אכתי מאחר דנטלו ענבליהן א"כ הרי הן כשני כלים נפרדים שיחדיו הן ראויין לתשמיש ותניא דטמא, הרי להדיא דלא בעינן שיהא ראוי לתשמיש בפ"ע, אלא כל שראוי לתשמיש עם שאר כלים שפיר חשוב כלי מעשה ומקבל טומאה. אכן כ"ז הוא לענין הדין דכלי מעשה,. אבל לענין הדין כלי, בזה בעינן שיהא כל אחד בפ"ע חשוב כלי, ובלא"ה לא מקבל טומאה, דאין שני חצאי כלים מצטרפין, דיש עליו דין כלי ע"כ הוא מקבל טומאה, משא"כ אם אין וע"כ זהו דתנן כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא, ור"ל דכל שיש לו שם בפ"ע אז הוי בפ"ע כלי שלם, וכיון לו שם בפ"ע, אז אין לו דין כלי כלל ואינו בר קבולי טומאה ואינו מועיל לו מה דחזי לתשמישי' בהדי אחריני, אבל מ"מ מאחר שהוא בפ"ע אינו כלי אינו בר קבולי טומאה בפ"ע וכש"נ. וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ט שם הל"א ז"ל וכל כלי מתכות שיש לו שם לווי אינו מתטמא בפ"ע מפני שהוא כמקצת כלי, וכן עיין בר"ש פי"א דכלים שם שהביא מהספרי זוטא דילפינן לה מקרא דכלי מתכות תלויין בשם, והיינו דזהו דילפינן לה דדין כלי שלהן תלוי בשם בפ"ע, והיינו כמש"כ. ולפ"ז הרי ניחא דברי הרמב"ם בהך דחצוצרת, דהרמב"ם מפרש להמשנה דקרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה דתלוי בהדיוט יכול להחזירה, משום דס"ל דכל שההדיוט יכול להחזירה אינו חשוב חיבור לעשותן יחד כלי אחד, וא"כ הרי בעינן שבאחד בפ"ע יהיה לו שם בפ"ע, דבלא"ה לא הוי כלי, וכיון שאין להם שם בפ"ע ולא הוי כלי בפ"ע, ממילא אין בהן קבלת טומאה כלל, משא"כ בעגולה, דאינו יכול להחזירה אלא אומן, והויין חיבור זל"ז שיהיו יחד כלי אחד, וממילא לא איכפת לן בשם בפ"ע, כיון דמחוברין יחד להיות כלי אחד, וע"כ טמאה. וניחא מה דבזוג וענבל טמאין בהדיוט יכול להחזירה, דהתם הא טמאין גם בנטלו ענבליהן, ומדמקבל טומאה בפ"ע הרי בע"כ דחשוב כלי בפ"ע, או דיש לו שם בפ"ע, או משום דיש לו בית קיבול, וכל שיש לו בית קיבול חשוב כלי, משום דלא גרע כלי מתכות משאר כלים דכל שיש לו בית קיבול הוי כלי, וכדתנן גבי נזם דהקדירה טמאה משום שיש לה בית קיבול, אלא דפרכת הגמ' הויא נטלו ענבליהן למאי חזו, ר"ל וא"כ אף דהוו כלי אבל אכתי אינן כלי מעשה, כיון דאינן ראויין לתשמישן, וע"ז משני הגמ' הואיל והדיוט יכול להחזירן ע"כ מקבלין טומאה וטמאין, וכש"נ דלענין דין תשמיש וכלי מעשה גם שני כלים נפרדים שראויין לתשמיש ביחד טמאין ומקבלין טומאה, משא"כ בחצוצרת שמפוצלת, דכל אחת בפ"ע אין בה דין כלי כלל, ע"כ כל שהדיוט יכול להחזירה אינן חיבור יחד, וכיון דלענין דין כלי בעינן שיהא בו בפ"ע דין כלי, ע"כ טהורה בהדיוט יכול להחזירה. והרי הך דקרן עגולה תנן לה בהך פרקא דיש לה שם בפ"ע, והיינו משום דזהו דין טהרתה, וכן פסקה הרמב"ם ג"כ בהדי הנך דאין להן שם בפ"ע דטהורין, והיינו כמש"כ.

ונראה דגם דעת הראב"ד דלענין דין כלי בעינן שיהא בו בפ"ע דין כלי, ולענין דינא דכלי מעשה מצטרפין שני כלים נפרדים לתשמיש אחד, והא דכתב לעיל אני איני תולה אותו בשם אלא בראויין לתשמיש, היינו משום דס"ל דהדין כלי אינו תלוי כלל בשם, אלא בראוי לתשמיש, וכל שראוי לתשמיש יש בו דין כלי, וכל שאינו ראוי לתשמיש אין בו דין כלי כלל, ולדעת הראב"ד כל הכלים שתשמישן יחדיו כשהם מפורדין, א"כ כל אחת מהן מקרי ראויה לתשמיש כשהיא מפורדת, וע"כ דין כלי עליהן גם בפ"ע, וכל שתשמישן בחיבור דוקא אז כ"א בפ"ע אין בו דין כלי כלל, וע"כ זהו שכתב אני איני תולה אותו בשם אלא בתשמיש, ר"ל דדין כלי שלהן תלוי בתשמישן כמו שהוא. ולפ"ז גם הכא בחצוצרת, לענין דינא דהדיוט יכול להחזירה, אף אם אין בה דין חיבור של כלים להיות כלי אחד, אבל הלא ראוי' היא לתשמיש, וא"כ ממ"נ חשובה כלי, או דכולהו ביחד חד כלי מיקרו, או דגם כל אחד בפני עצמו חשוב כלי, כיון שראוי לתשמישו כמו שהוא בלא דין חיבור, וא"כ הוי כשני כלים נפרדים שראויין לתשמיש ביחד, דחשוב עי"ז כל אחד בפני עצמו כלי שלם, וה"נ דכוותה. וזהו שהביא מסוגיא דשבת גבי זוג וענבל דהיכא דהדיוט יכול להחזירן מקרי גם כשהם בפ"ע ראויין לתשמיש, וממילא דהויין כלי גם בפ"ע, וכשיטת הראב"ד דכל דמקרי ראוי לתשמיש חשוב כלי שלם, ולפ"ז כל דהדיוט יכול להחזירן בודאי דמקבלין טומאה וטמאין ממ"נ, משא"כ לדעת הרמב"ם דדין כליין של כלי מתכות אינו תלוי בתשמיש, אלא בשם בפ"ע, ע"כ מחלק דלענין ראוי לתשמיש לא בעינן דין חיבור, וטמא גם בהדיוט יכול להחזירו, אבל לענין דין כלי דבעינן שיהא בפ"ע חשוב כלי, ע"כ כל שאין לו שם בפ"ע ואינו חיבור ממילא לא הוי כלי ואינו מקבל טומאה וטהור, וכש"נ.

והנה בסוגיא דשבת דף נ"ח שם על נטלו ענבליהן למאי חזו, אמר אביי הואיל שההדיוט יכול להחזירו, מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור, [עיי"ש בפירש"י דהפרכא היא דמדהוי חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו, ואע"ג דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדרי' לאו שלם הוא], וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמחבר דמי, והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה וכו' ואמר רבה ד"ת בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו וכו' אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, איתמר נמי אמר ריב"ח הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, רי"א הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק, ומסקנא דפליגי אם בעינן מעין מלאכתו הראשונה ואיפוך דריב"ח ור"י, ע"כ הסוגיא שם, הרי להדיא דאע"ג דהדיוט יכול להחזירו מ"מ חשוב זוג וענבל חיבור, דכי נתפרקו כנשבר דמי והן טהורין, אם לא משום דראוי להקישו ע"ג חרס או לגמע בו מים, וכן מועיל החבור לעשותן כלי אחד, מדמייתי הגמ' מהך דזוג וענבל חיבור לענין נשבר, ש"מ דתרווייהו חד דינא להו, דביחד הויין חבור להיות כלי אחד וכשנתפרקו יהיו כנשברין, ומבואר מתוך הסוגיא דאע"ג דההדיוט יכול להחזירו ג"כ הוי חיבור להיות כלי אחד יחדיו, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם דכל שהדיוט יכול להחזירו לא הוי חיבור. אם לא שנימא דזהו גופא מייתי הגמ' דמדהוי חבור ש"מ דאין הדיוט יכול להחזירו, אשר זה דוחק. אלא דנראה, דהא דתלי הגמ' דהואיל דהזוג והענבל חיבור ש"מ דכי נתפרקו חשיבי מפורקין וניטל מקצתו, ולא מהניא הא דהדיוט יכול להחזירו, אם נימא דעל כן חשיבי נשברין ואינן עוד כלי, או דנימא דעל כן כ"א בפ"ע חשוב אינו ראוי לתשמיש, במחלוקת שנוי, דלדעת הראב"ד שסובר דכל דין כלי תלוי בתשמיש, א"כ קאי הגמ' גם לענין דין כליין, דהואיל דכי נתפרקו ואינם מחוברין חשיבי אינם ראויין לתשמיש, ממילא שוב לא הוי כלי ג"כ, דכל שאינו ראוי לתשמיש לא הוי גם כלי, משא"כ לדעת הרמב"ם דדין כלי בשל מתכות תלוי בשם, א"כ צריך לפרש דהסוגיא קאי לענין אם חשיבי ראויין לתשמיש, אבל לא לענין דין כלי, דהרי הגמ' משני הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, א"כ הא הויא המסקנא דהכל תלוי בתשמיש, והרי דין כלי להרמב"ם הא תלוי בשם בפ"ע, אלא ודאי דהכא קיימא הסוגיא לענין אם חשובין ראויין לתשמיש כל פרק בפ"ע, וע"ז הוא דקאמרה הגמ' דכיון דחשוב חיבור ש"מ דחשוב ניטל מקצתו כשנתפרק, ולא הויין ראויין לתשמיש אם לא משום דראוי להקישו ע"ג חרס או לגמע בו מים, וכדמשני הגמ'. ולפ"ז הרי לא קשה מה דפסק הרמב"ם דכל דהדיוט יכול להחזירה לא הוי חיבור מהא דהזוג והענבל חבור, ואע"ג דהדיוט יכול להחזירו, דהך דהזוג והענבל דקיימא לענין דין ראוי לתשמיש, ובזה מועיל גם חבור של הדיוט יכול להחזירו, משא"כ לענין לעשותן כלי, וכמו בחצוצרת של פרקים דאיירי לענין לעשותן כלי ביחד, וכמש"נ דהתם אין להן שם בפ"ע וכל פרק בפ"ע לא הוי כלי כלל, בזה להרמב"ם חיבור של הדיוט יכול להחזירו לא חשוב חיבור וטהורין לגמרי. ולדעת הראב"ד דס"ל דהסוגיא קיימא גם לענין דין כלי, א"כ מוכרח מהסוגיא דחיבור של הדיוט יכול להחזירו חשוב חיבור גם לעשותן כלי. והנה סיים הראב"ד ז"ל אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכ"ש בשעת חיבורו, וכבר נתבאר דדעת הראב"ד דאפילו אם הן מפורקין ג"כ הויין כלים המקבלין טומאה ומשום דכן הוא תשמישו במפורק, אלא דזהו שהוסיף דגם חיבור שההדיוט יכול להחזירו ג"כ חשוב חבור לאשוויי' כלי, וכש"נ דלדעת הראב"ד מבואר מסוגיא דשבת דגם היכא דהדיוט יכול להחזירו חשוב ג"כ חבור לענין דיני כלים, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף