תשובה מאהבה/קפב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב"ה יום ג' ט"ו אייר תקס"ה ל' פראג. ומה שנשאלתי מחמדת לבבי לתור ולדרוש אם פסק הר"י דהמשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י הוא מוסכם מכל הראשונים אחרי שמורינו הגאון בעל מג"א באו"ח סי' תמ"ו בונה עליו תלפיות ודוחה בו כל גדולי האחרונים.
תשובה מה שמצאתי בקונטרסי אשר כתבתי זה שנתים ימים אודיעך ישמע חכם ויוסיף לקח הנה הרמב"ם פ"א מהל' חמץ דין כ' וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי' לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אעפ"י שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה כו' וכ' ה"ה אעפ"י שעבר על שני לאוין כו' אינו לוקה כו' מבואר במכות ובהרבה מקומות שלאו שאב"מ אין לוקין עליו ובתוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה עכ"ל וכ' הרב החסיד מוהר"ש אבוהב בס' דב"ש סי' ל"ח וז"ל משמע בהדיא דאם עשה מעשה וחימצו בידים לוקה ואנן מלישנא דגמר' פסחים מי שהיה טמא דף צ"ה ע"א איפכא שמעינן לה דליכא מלקות כלל בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהוי לאו הנל"ע דהוא בעמוד והשבת כל ימות המועד כדפירש"י והתוספת הכריחו אותו כך התם מלישנא דגמרא וגם בפ' כל שעה דף כ"ט ע"ב ולא מצינו לאמורא דפליג אההיא סוגיא דסתמא דתלמודה ומידי חקירותי על הקושי' הזה בקשתי ליישב הרמב"ם על איזה מציאות שיוכל לעבור עליו ולא יוכל לקיים העשה דבכגון זו קרינן עלי' ביטלו ולא קיימו כההוא דשלוח הקן במס' חולין ואמרתי היכי דעייל בשביעי של פסח וקנה בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שרפה עכ"ל ראיתי בהגהות בעל משנה למלך שתמה עליו אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת הא אף בחול אסור לשורפו עיי"ש ולענ"ד משום הא לא ארי' דבהבערה דעת כל הפוסקי' שוין דאמרינן מתוך לשטת הרמב"ם ועיין בה"ה פ"א מהל' י"ט ופ"נ מהל' חמץ סוף הלכה ח' ועיי"ש בהגמיי"נ אות ט' ובכ"מ שם ויותר מרווח נלע"ד ע"פ מ"ש המ"א שם וז"ל מיהו בתוס' פסחים דף ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו בי"ט כיון שיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ"ל כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ט אבל למסקנא ביום הראשון היינו מערב י"ט א"כ אסור לשרפו בי"ט עכ"ל פי' לדבריו דתוס' לא כתבו כן אלא לס"ד דה"א דאך ביום הראשון תשביתו הוא בי"ט עצמו א"כ מצות הביעור הוא לצורך היום אבל למסקנא דאך ביום הראשון תשביתו מיירי בערב י"ט וא"כ איך שייך לומר בזה שהוא צורך היום הא קיום המצוה הי' זמנו מערב י"ט ותדע שכן הוא דהא מסיק הש"ס שם וש"מ לא אמרינן מתוך כו' וקשה לדידן דקיימ"ל דאמרינן מתוך כו' מדוע אסור לשרוף החמץ בי"ט ע"כ משום דאין מצותו בו ביום בשרפה ואין זה בכלל מתוך כו' שאין זה צורך היום כ"ז בחמץ שהי' ברשותו ושביטל מעי"ט אבל זה שקנה מנכרי חמץ בי"ט אפשר לומר שבי"ט מצות שרפה צורך היום מקרי ומותר לשרפו מפאת מתוך כו' (כדעת הר"ר יחיאל שמביא הטור ועיין תשובות הרשב"א סי' ע"א ועיין תשובות ב"ח סי' קכ"ד שדעת הרמב"ם כן ועיין פר"ח ר"ס תמ"ו) ולכך הוכרח בעל דב"ש לאוקמי בשביעי של פסח שחל בשבת אלא שדבריו צל"ע כמו שאבאר בסמוך אף לשטת תשובות ח"צ ובעל שאגת ארי'.
ויש שתירצו אחרי שהרמב"ם ס"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו ועיין בהרמב"ם פט"ז הל' ד' מהל' סנהדרין ובכ"מ שם ועיין שם פי"ח הל' ב' בלח"מ ומיירי שלא קיים העשה דהיינו שלא השבית החמץ כל ימי המועד וא"כ אף שעתה אחר המועד הוא משבית החמץ אין זה בכלל עשה דהשבתה דליכא עשה זו אלא כל ימות המועד ועתה אחרי שלא קיים העשה ולא יכול לקיימה עוד ושפיר לקי וכזה נרא' דעת הח"צ בתשובותיו סי' מ"ב עיי"ש ונרא' כזה בתשובות ש"א סי' פ' אמנם מסתימת לשון הרמב"ם לא משמע לא כמר ולא כמר כל כי האי ה"ל להרמב"ם לפרש ולומר אלא א"כ קנה חמץ ולא השביתו או ולא יכל להשביתו עוד, ועוד ראיתי בהרמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין כשמונה הלאוין שיש בהן מלקות מונה שם סי' צ"ט המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו כו' קצת משמעות לשונו שמקיים ברשותו ולא ביערו כדעת הח"צ עכ"ז אחר העיון אני נבוך בו מאד שלא התנה הרמב"ם שם הלוקח אם על בנים ולא שלח האם הממשכן חבירו בידו ולא החזיר לו העבוט וכיוצא בהן טובי באותו מקום באותו פרק ותמה אני שלא העירו בזה אין גם אחד ממפורשי האחרוני' ועיין לקמן אי"ה.
וראיתי במשנה למלך שכתב והנראה דהרמב"ם דחה סוגיא דפסחים דף צ"ה ע"א מהלכה משום דהיא כלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציאו הוי לאו הנל"ע וז"א דהא קיימ"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה וסמך הרמב"ם על התוספתא דקתני המשייר כו' עייש"ה ואנכי לא ידעתי מנא לי' לבעל מ"ל להמציא ולומר מדהא ליתא הא נמי ליתא וכי הני שני ענינים ערבים זה לזה בשלמא בהך דאם הוציאו שנפסל אף שהחזירו למקומו והאוכל ממנו לוקה הוא עפ"י הסוגיא דר"פ בהמה המקשה ועיין בהרמב"ם פי"א מהל' מעה"ק הל' ו' ועיין בהל' סנהדרין שם סי' ע"ד שלא התנה אלא א"כ החזירו אבל לעומת הך סוגיא דבל יראה הוי לאו הנל"ע לא מצינו כנגדה סוגיא המפורשת הסותרת אותה אם לא משמעות לשון התוספתא ואתמהה איך נניח תלמוד ערוך בעבור משמעות התוספתא.
ובעל שער למלך כ' בשם ס' מקראי קודש דס"ל להרמב"ם דלא הוי נל"ע דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן מריש תמורה ואף לפמ"ש תוס' במכות דף ט"ו ע"א ד"ה תנינה דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה"נ איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפ' בא ואיסור חמץ ואיסור שאור חד הוא כמ"ש רבינו כו' הנה כבר תמה ע"ז ידידי הרב החריף נ"י בספרו טעם המלך דאין שני לאוין דבל יראה ובל ימצא סמוכי' עיי"ש ואני אומר אפילו אם יהיבנה לי' שדעת הרמב"ם אין עשה דחי תרי לאוי אפילו אינם סמוכים עכ"ז אין התירץ זה מעלה ארוכה דהא לפמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות תמורה דאין עשה דוחה תרי לאו ואין לוקה כ"א ארבעים כי לא נשאר רק לאו אחד וכפי הנראה מפשט לשון הרמב"ם שכ' אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ כו' אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח אעפ"י שעבר על שני לאוין כו' משמע דלוקה על שני לאוין ולכל פחות עובר על שני לאוין ועיין בכ"מ היכא דשייכו תרווייהו עובר בשניהם ובפי' כתב הגאון בספר"ד דרך מצותיך ח"ג וז"ל וכן במה שכתב המקיים חמן ברשותו כלל בו שתי אזהרות והם לא יראה לך שאור וגו' ושאור לא ימצא בבתיהם ונמנית לשתים וכמו שפסק במנין המצות ולוקה על שתיהן וכמ"ש בפ"א מהל' חמץ ומצה דין ג' עכ"ל ואי דס"ל להרמב"ם דגם פה אמרינן דאין חד עשה עקר תרי לאוי הרי לא נשאר רק חד לאו כההיא דתמורה אם לא שנאמר דלהרמב"ם היכא דתרי לאוי סמוכים כי האי דתמורה אז לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ונשאר לאו אחד ובמקום שאין הלאוין סמוכים כההוא דחמץ אין חד עשה עקר שום אחד מהלאוין ונשארו שניהם בתוקפם ראה זה חדש וצריך תלמוד בכמה מקומות.
ומורינו הרב נ"ע בס' צל"ח על פסחי' דף כ"ט ע"ב דעתו ליישב הרמב"ם וכתב דברי הר"י צריכין ביאור הרי מעילה היא בשוה פרוטה ואיסר ב"י בכזית ודלמא מיירי דאיכי ש"פ וליכא כזית דאיסור מעילה איכא ואיסור ב"י ליכא אלא ודאי הרי ס"ל שגם באיסור ב"י אמרינן חצי שיעור אסור מה"ת ומעתה למאן דס"ל לענין ב"י ליכא איסור כלל בח"ש אזלה לה הוכחת הר"י לפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דבל יראה ליכא שום איסור פחות מכזית עכ"ד בקצרה עיין עליו וצ"ל מ"ש איסור בל יראה מכל אסורין שבתורה דאמרינן ח"ש אסור מה"ת הן אמת לשון הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א הל' ב' שכתב ואסור מה"ת לאכול כ"ש מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על הכזית הו' משמע דוקא איסור אכילה הוא פחות מכזית אסור מה"ת לאכול כ"ש מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על הכזית כי משמע דוקא איסור אכילה הוא פחות מכזית אסור מה"ת ולא נעלם ממני דברי המשנה למלך פרק ח"י מהל' שבת הל' א' ובהגהות שם ושו"ת ח"צ סי' פ"ו ובשו"ת שאגת ארי' סוף סי' פ"א ופתיחה להלכות פסח לבעל פרי מגדים חלק א' אות ח' ועיין בה"ה פ"ד מהל' חו"מ דין ח' ואין כאן מקומו.
ובספר א"ח על מס' פסחי' ראיתו בריש פסחי' במתני' באות י"א האריך דדוקא אליבא דר"י הגלילי ה"ל לאו הנל"ע דמצי לבטל אף בי"ט לדידי' כ' הר"י המשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו וגם הסוגיא דף צ"ה ע"א דקאמר חמץ הוי להנל"ע קאי אליבא דר"י הגלילי אמנם הרמב"ם כהלכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה לא הוי חמץ נל"ע ושפיר לקי עיי"ש בארוכה קצת ובזה נלע"ד ליישב מה שתמה בעל הגהות משנה למלך על רש"י שם ד"ה ולא יראה ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד עכ"ל ע"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסור א"י לבטל ולפ"ז קשיא לי' ממ"ש רש"י גופי' בריש פ"ק דפסחי' דף ד' ע"ב דהשבתה האמורה בתורה היא בביטול ואין לביעוד עיקר מה"ת כמבואר ב"י תל"א וזהו דעת הרמב"ם פ"ב כמ"ש מרן שם אמנם לפמ"ש בעל אור חדש דסוגיא דף נ"ה צ"ה קאי אליבא דריה"ג לדידי' ודאי השבתה היינו ביעור דלדידי' דחמץ מותר בהנאה ודאי ליכא למימר השבתה היינו ביטול כאשר הסכימו על סברה זו גדולי האחרונים כדבעינן למימר קמן אי"ה ויש סעד לתמכו דהרי הרא"ש והטור ורי"ו ושאר פוסקי' אשר דרכם תמיד שנמשכו אחרי דברי תוס' בכ"מ ומהתימה מדוע השמיטו כלם הך דינו של הר"י דהמשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו והוא חידוש גדול וגם הרב בעל שאגת ארי' סי' פ"א הרגיש בזה יען לפי דברי בעל א"ח דהר"י לא כתב כן אלא אליבא דריה"ג אבל לדידן דקיימ"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה לא הוי חמץ לאו הנל"ע ואזלה הוכחת הר"י ויפה השמיטו אלא לפי דבריו צ"ע למה מביאים דברי הר"י בפסקי תוס' עיי"ש.
והנה על סברה זו דאליבא דריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מותר לבטל החמץ אף בפסח עצמו הסכימו גדולי זמננו ה"ה מורינו הרב בספר צל"ח ותכף בפתח דבריו על המס' כ' לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה אינו מועיל הביטול ועין בספרו פעמים רבות דלריה"ג יכול לבטל אף לאח"ז אסורו גם להרב בעל ש"א סי' ע"ז הסברה פשוטה דלריה"ג יכול לבטל אף בפסח עצמו גם הרב בעל א"ח האריך בזה פעמים אין מספר בסברות שונות ובונים בניני' נפלאים תחתים שנים ושלישים וכלם כאחד הרגישו בקושיא חזקה ועצומה א"כ מאי פריך התלמודא דף זי"ן ע"א והתני' הי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט כו' דלמא האי תנא כריה"ג מצי מבטל לי' אפילו בי"ט ועיין דבריהם בארוכה ולולי דמסתפינה דמחכו עלי רבותי הייתי אומר דאף לריה"ג אינו יכול לבטל במועד הנה הר"ן ריש פסחי' תמה אם הביטול משום הפקר וכי יכול אדם להפקיר ממונו בלבו הא דברים שבלב אינן דברים ועוד דבעלמא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה ולכך כתב הר"ן וז"ל אלא ה"ט משום דנהי דמאי דהוי ברשותי' דאיניש לא מצי מפקיר לי' הה"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ומ"ה בגלויי דעתא בעלמה דלא ניחא לי' דליהוי זכותי בגווי' כלל סגי ומהני אפי' לחמץ ידוע כו' עכ"ל ונלע"ד דאף לריה"ג אע"ג דחמץ לדידי' מותר בהנאה עכ"ז מקרי שאינו ברשותו דאינו נקרא ברשותו של אדם אלא מה שיכול אדם לעשות בו מה שלבו חפץ לכל דררי הנאה אף היתר אכילה דבר שדרכו לאכול אבל חמץ נהי דברשותי' קיימא להסיק תחת תבשילו אבל בעבור שאסור באכילה אינו ברשותי' לגמרי לכך בגלויי מלתא בעלמא דלא ניחא לי' אף בהיתר הנאה סגי וזהו מדוקדק בלשון הר"י דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגווי' כצ"ל וקאי אף לריה"ג דאף לדידי' מהני הביטל קודם זמן אסורא דאז חמץ ברשותי' לגמרי אף להיתר אכילה אבל משעה שאסור באכילה שוב לא עשאו הכתוב דלהוי ברשותי' לבטלי' ועיין תוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש אע"ג דקיימא ברשותי' לענין היתר הנאה ומעתה נסתרו כל הבנינים ואין מקום לקושייתם דלמא הברייתא ריה"ג היא הא אף לריה"ג א"י לבטל בי"ט וכן נלע"ד דמסתמא מה דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם חמץ משש שעות ולמעלה אף אליבא דר"י הגלילי קאמר ואין מקום לבנין א"ח ליישב דעת הרמב"ם ודעת הר"י.
אכן שטת הר"י צל"ע למ"ד ביטלו ולא ביטלו לא הוי אלא בביטול בידים כגון שנטל האם על הבנים והרגה בידים הוא דלוקה אבל אם נתבטל העשה מאליה אינו לוקה א"כ גבי לאו דב"י ביטול בידים לא משכחת לן דהא אם אבדו בידים תוך הפסח הרי נתקיים העשה דקיימ"ל כחכמים דר"י ואי ישב ולא ביער החמץ כל ימות הפסח הרי לא בטלו בידים וכן הרגיש בזה בשו"ת ש"א ס"ס פ' וראיתי לידידי הרב החריף בספר טעם המלך ר"ל דמשכחת לה כגון שזרק החמץ לשער נהרות בלי פירור ובזה ביטול העשה בידים ולא נהירא לי אם מצד ד"ת לשאר נהרות בעי פירור ואיהו לא פירר לא ביטל בזה המ"ע מה"ת אלא הוי כמניח חמצו למקום אחר ואי הפירור מדרבנן בעלמא הרי קיים עכ"פ המ"ע מה"ת ואין זה ביטול מ"ע גם מה שרצה להמציא כבוד ידידי הרב החריף שם די"ל דמשכחת שאכל החמץ דזה בודאי איני בכלל קיום מ"ע דתשביתו כי התורה אמרה כל אוכל חמץ ונכרתה ומי עקש הזה שאמר שקיים בזה מ"ע של השבתה עיין עליו שהאריך קצת בזה גם את זה לא נהירא לי ואני הוא העקש הזה ואומר מה גם שעובר על איסור כרת עכ"ז קיים מ"ע של השבתה וכי הבא על אחת העריות האמורות בתורה לא קיים מ"ע של פ"ו ועיין בש"ע אה"ע סי' א' סעיף ו' בהגהות רמ"א ועיין היטב בתוספות במסכת סנהדרין דף נ"ט ע"ב ד"ה והא פ"ו כו' אם לא למ"ד קיימו ולא קיימו כמ"ש עכ"ז סברת הר"י קשה מאד דס"ל המשהא ע"מ לבערו אינו עובר כלל ואף אסורא ליכא וזו תימה אע"ג דקיימ"ל לאו הנל"ע אין לוקים עליו אבל אסורא מיהא איכא אע"ג דמקיים העשה לבסוף כמבואר בארוכה בדברים נאמנים ונחמדים בשו"ת ש"א סימן פ"א ועוד אני תמה דפריך הש"ס במסכת יומא דף פ"ה ע"ב על מה דתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא אר"י ה"ק על עשה ועל ל"ת שנל"ע הרי אף בלאו הנל"ע האיסור לא זז ממקומו וצריך כפרה ומאפס הפנאי לא אוכל להעמיק כעת אם הדברים נכונים אם מעט אם רב ואתה תבחר ותקרב תוכו אכול וקליפה זרוק ומ"ש המג"א לבער בשביעי ש"פ ע"י נכרי כי אז הוי משהא ע"מ לקיימו כבר חלקו עליו האחרונים עיין שו"ת ח"צ סימן פ"ו ועיין ס' א"ר סימן תמ"ו ס"ק ג' וכן אני מורה כוותייהו במשהו חמץ ועיין בס' פרי מגדים נאם ידידו הטרוד. הק' אלעזר פלעקלס.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |