ראשון לציון/ביצה/לה/א

ראשון לציון ביצה לה א

גמ' היה אוכל באשכול כו'. מוכח מהכא לפום מאי דתני עלה רבי נתן דבין בקדש היום בין בנכנס לחצר לר"א ימתין עד מוצאי שבת ויוצא מן החצר ויגמור ולר' יהושע לא יגמור כל עקר. ורמב"ם בסוף פ"ג מהלכו' מעשר כתב וז"ל היה אוכל באשכול בגינה ונכנס מן הגינה לחצר אעפ"י שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר ע"כ. מוכח דפסק כרבי יהושע דקתני לא יגמור אפי' יוצא מן החצר ובפ"ה מה' הנז' כת' וז"ל היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו ע"כ. מוכח דפסק כר' אליעזר ודע דגירסת המשניות במעשרות היא עזה"ד בחשכה מוצאי שבת ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור ובנכנס לחצר להפך ר"א אומ' יגמור ר"י אומר לא יגמור ולפום האי גירסא פסק רמב"ם כר"י דאמר בחצר לא יגמור ובחשכה ליל שבת יגמור וז"ל רמב"ם בפי' משנה זו דפ"ח דתרומת ומאמר ר"א יגמור ר"ל שיניחנו עד מוצאי שבת וישלים אכילתו אבל בשבת עצמו אסור כו'. ומה שאמרו שניהם לא יגמור ענינו לא יגמור אכילתו עד שיעשר והלכה כר"י בב' המאמרים עכ"ל. הרי להדיא דגירסת רמב"ם היא כגירסת המשנה ופסק כר"י בב' ההלכות וכפ"ז צריך לפרש סוגיין מאי דרמי מתני' הכי קאמר דמתני' דתנן פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר"א אוסר כו' הרי דתרומה קובעת אפי' בדבר שלא נגמרה ורמינהי ממתני' דנכנס מן הגינה לחצר דקתני ר"א אומר יגמור וסובר הש"ס דחצר עדיף קביעותה מתרומה או דכותה מיהא הוי ומשני כדקתני טעמא רבי נתן אומר לא כשאמר ר"א יגמור בחצר כו' ולא כשאמר רבי יהושע יגמור בשבת כו' זו היא הגירסא הנכונה ומתרצא לן מאי דהוה קשה לן אמאי הוצרך לומ' פ"ב ר"א דהנה כיון דבדברי ר' אליעזר קיימינן לא הוה צריך לומר ולא כשאמר יגמור בשבת כו' אלא ודאי דרב יהושע גרסי' והטעות נפל מטעות ראשון דגרס בחשכה ליל שבת ר"א אומר יגמור מזה נתחייב לומר ג"כ בדברי ר' נתן לא כשאמר ר"א יגמור בשבת והעקר כדכתיבנא. ופי' פלוגתייהו דר"א ור"י הכין הוא ר"א אומר יגמור אחר שיצא מן החצר דהגם דראה פני החצר עכ"ז כיון דלא נגמר' מלאכתו וחזר והוציאו יגמור ור"י חולק וסובר דכיון דראה פני הבית קבע למעשר אפי' לא נגמרה מלאכתו ואפי' הוציאו כבר נקבע. ובחשכה ליל שבת סובר ר"א לא יגמור אפי' לאחר שבת וטעמו כיון שהיה אוכל והולך וחשכה עליו ליל שבת ועדיין היה לו לאכול אלא דנמנע וחמיר ליה השבת לר"א מכל מילי דקבעי ור"י סובר דכיון דלא יחדם להדיא לשבת יגמור לאחר השבת ושאני זה מהכנסת לחצר דזה כיון שראה פני הבית חל עליו החיוב והוקבע ותו לא פקע מיניה חובת הקביעות והגם דבין לר"א בין לר"י סוברים דחצר קובעת למעשר אפילו כשלא נגמרה אנן נסבינן הלכה זו לענין דבר שנגמרה מלאכתו והגם דכתב רש"י סתם אשכול לא נגמרה מלאכתו לא חש רמב"ם ז"ל לפרש דבנגמרה מלאכתו איירי משום דסמך על מה שכתב בפ"ג דבין חצר בין שבת בין כל הנהו דקבעי למעשר לא קבעי אלא בדבר שנגמרה מלאכתו מהשת' אין מקום לטעות והוי להו דברי רמב"ם כמפורשים דבאשכול דעומד לאכילה קמיירי וכל דבריו אמת וצדק ומאי דכתב בסוף פ"ה לא יאכל בשבת עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשר בשבת הא ליתא אלא ר"ל עד שאם עבר ועשר דטבל מוכן הוא אצל שבת ולא חש למיטעי דכבר גילה דאין תורמין כו' בשבת ומה שכתב הרב תי"ט לחזק גירס' המשנה דבמכילתין ולדחות גי' המשנה במקומה ממה דכתיבנא דבריו דחויים גם ממה דכתב רמב"ם בפי' המשנה ומה שאמרו שניהם לא יגמור נכריח דגירסת רמב"ם היא כגירסת המשנה במקומה ואין לזוז מזה ועקר:

שם גמרא אחד שבת וא' תרומה כו' לאפוקי כו' ע"כ. כל הני לאפוקי בלאו מילתיה דר' יוחנן הכי קי"ל הלכתא כהלל הא קתני לעצמו עבד הא דר' יעקב נמי הא סתמא לן מתני' דלא כותיה והלכה כסתם משנה הך דר"א הא קי"ל הלכה כחכמים ומה גם לגבי ר' אליעזר דלית הלכתא כותיה אפילו לגבי יחיד א"כ לא הוה צריך ר"י לאשמועינן אלא עיקר טעמו הוא לענין מקח דהגם דקי"ל הלכה כת"ק במתני' ותנן בפ"ב דמעשרות זה לקצות כו' חייב דמוכח דאפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו מקח קובע והגם דר"י פליג הלכה כת"ק להכי אתא רבי יוחנן ואמר דהלכה כר"י ויהיב טעמא למלתיה ממה דכריך לכולהו אהדדי לומר דכיון דכל הני חצר ושבת כו' אין קובעין אלא בנגמרה מלאכתו הא נמי דכוותה ודחי' הנך רבים דמקח מקמי הנך רבי' וסתמי דקתני דוקא נגמרה דאפי' שבת דחמיר קביעות' והראיה דבעי מיניה רבא מרב נחמן בשבת הגם דבחצר פשיטא ליה כדקאמר בתר הכי ואימא שבת דומיא דחצר. הרי דשבת קובע טפי מהנך ואעפ"כ דוקא נגמרה ומינה למקח. ובזה מתרצא נמי דלא פרכינן לר' יוחנן אמאי אצטריך מיהא למימר הך דחצר והא כבר אמרה חדא זימנא הלכה כסתם משנה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף