ראשון לציון/ביצה/לב/א

ראשון לציון ביצה לב א

גמרא מאן תנא כו' ר"מ היא כו' ע"כ. פי' פוחתין רש"י פי' לתחוב אגרופו בביצת היוצר לחקוק בו נר כו' ע"כ. ופשטא דסוגיא רהטא כפי' אלא דכבר הקשו עליו כל הבאים אחריו והתוס' ז"ל ישבו באופן אחר יעש"ד. והרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט כתב וז"ל שני כלים שהיו מחוברים בתחלת עשיתן כגון ב' נרות או ב' כוסות אין פותחין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ. וקשה לדבריו ז"ל מאי קא פריך אביי דלמא ע"כ לא קאמר כו' אלא הכא למאי חזי כו' והוצרך לשנות לקבולי ביה פשיטי ואדרבה הכא חזי טפי שע"י פתיחה זו חזי למשתי ביה ולאדלוקי שרגא. ויש שרצה לו' דמיירי כשלא נצרפו בכבשן והא ליתא דהו"ל לרמב"ם ז"ל לפרושי דבהכי מיירי ורצו לתרץ דלא חש לפרש משום דמן הסתם היכי רגילין לחברם עד שמתחילים לאפות קצת ופותחין אותם וכמו שחלקו התו' לדרכם גם זה ליתא דהא כתב רמב"ם ז"ל בפרק ב' דעדויות בפי' משנת אלפסין וז"ל אלפסין כו' עושין אותם מזווגות וכשנשלם בשולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכיות כו' אמר ר"א ברבי צדוק אין מטמאות כו' דמ"מ נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבישול והוא לחלק אותן עכ"ל, הרי להדיא שפחיתא זו היא אחר שנצטרפו לגמרי ופשוט ונראה דהכי פירושה דתלמודא דקאמר ר"מ היא הכי קאמר דכי היכי דאשכחן דר"מ דקחשיב גמר מלאכה של כלי פי חקיקתו ותכונתו היא העיקר ולא קחשיב צירופו אם כן הכא נמי פחיתת נר היא העיקר והגם שכבר נצטרף לית לן בה ולא אזלינן אלא בתר הפחיתה ומקשה אביי דלמא לא אמר ר"מ דאזלינן בתר פחיתת הנר אלא דוקא בהיכא דחזי בלא צירוף אבל נר כיון דבלא צירוף לא חזי מידי א"כ עקר השויתו מנא הוא צירוף ולא פתיתה ומשני דהכא נמי חזי לקבולי פשיטי ולאיכא דאמרי נמי הכי קאמר ר"א בר צדוק היא פי' דסובר דאפי' צרפו ונגמרה כל מלאכתו כיון דחסר לו הפחיתה להפריד מחיבת מחבירתה טהור הרי דהפחיתה משויא ליה כלי והיינו ממש פחיתת הנר דקתני מתני שהוא עושה כלי ודחי אביי דלמא אימור דאמר ראב"ן דפחיתה עושה כלי ולא חשיב גמר מלאכה הצירוף שקדם לה אם לא פחת דוקא באלפסין ערניות משום דחקיקתם חזיא אפי' בלא צירוף משום דחזו לקבולי בהו מידי ולהכי אזיל בתר הפחיתה אבל נר כיון דקבולינהו לא חזי מידי בלא היסק דילמא דיודה ראב"ן דאזלי' בתר צירוף בכבשן שהוא העיקר דמשוי ליה מנא ומשני דחזי לקבולי פשיטי אלא דפש גבן ליתובי דעתא בדברי הרמב"ם דמהש"ס מוכח דלרבי יהושע בר פלוגתיה דר"מ ולת"ק בר פלוגתיה דראב"ן מותר לפחות הנר וקשה להרמב"ם שכת' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ. הרי דפסק כמתני' דאין פותחין כו' ובפ' ח' מהלכות ממ"ו כתב וז"ל וכן כלי חרס כו' כגון אלפסין אירניות אם הסיטן הזב טמאין אעפ"י שהן טהורין באהל דמת ע"כ דלא כר"א בר רבי צדוק וכיון דכן יתחייב להתיר בפחיתת נר ביום טוב דלא אסרי' אלא או לר"מ או לראב"ן וכיון דפסק דלא כתרויהו היכי פסק איסור דאין פוחתין ונראה דלאו קושיא היא דמאי דקאמר הש"ס מאן תנא לאו אעיקר האיסור קאי אלא אמאי דקתני מתניתין מפני שהוא עושה כלי דמשמע דבהכי משוי ליה מנא ואהא קאמר מאן תנא כו' ודקדק לומר בכה"ג מאן תנא כו' משויא ליה מנא ולא אמר מאן תנא סתם או מתני מני אלא ודאי דלא בעי אלא אהא דקתני שהוא עושה כלי אבל ודאי דלכ"ע הוי תיקון דהא אנן קא חזינן דבזה נתקן ולא פליגי בהכי ובזה ידוייק על נכון מאי דכתב רמב"ם דטעם איסור פחיתת כלי מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ שינה טעמו מטעמא דקתני מתני' מפני שהוא עושה כלי דמשמע לאו כמתקן כלי אלא שעושה כלי. ולמאי דכתיבנא א"ש דבעיקר הדין דאין פוחתין לכ"ע אסיר מטעם דהוי דומה למתקן אלא דתנא דיהיב ביה טעמא דהוי עושה כלי הוא דמוקי ליה הש"ס ר"מ או ראב"ן ורמב"ם ז"ל לא פסק כוותייהו ולזה לא כתב טעם המשנה אלא טעם דהוי כמתקן כלי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף