ראשון לציון/ביצה/ל/א
ראשון לציון 
ביצה ל א
גמ' אמר ליה רב חנן לרב אשי וכו' א"ל משום דלא אפשר כו' ע"ש העלו התוס' והרשב"א וכולהו רבוואתה דכל הני שינוי דקאמר דחצבא רבא וזוטא ודנכתמא לאו שינויי נינהו אלא כהך דקתני מתני' דמשני מסל וקופה למביא כדים על כתפו ולהכי במתני' קתני דמשני הגם דמפיש בהילוכא והכא קאמר כיון דמפיש בהילוכא לא ליעביד הנך שינויי. והרמב"ם בפ"ה מה' י"ט כתב וז"ל לא ישא משאות גדולות כו' אלא צריך לשנות ואם אי אפשר לשנות מותר כיצד כו' וכן משואות שדרך לישא במוט כו' ע"כ והשמיט ההלכות דנפקי לן מהאי ממרא דרב חנן ומאי דא"ל רב אשי ולא ידענא אמאי והו"ל לאשמועינן כי היכי דלא ניטעי לומר כר' חנן ולאשמועי' נמי הך איסור דנכתמא דזמנין כו' והך דסודרא דזמנין כו' וי"ל לפום מאי דכתבו התוס' ורבוותא דשינוי דהכא דקאמר רב חנן לאו שינוי כדקתני במתני' והכי נמי קא דייק לישניה דקאמ' כמה דאפשר לשנויי משנינן ולא קאמר אמור רבנן דבעי לשנויי אלא ודאי דידע כל שינוי דליעביד בחול נמי עביד הכי אלא קאמר כמה דאפשר לשנויי אפי' שינוי מועט ודחי ליה רב אשי דהאי שינוי מועט לא עבדינן ליה אלא בהיכא דליכא שום מיחוש דאתי לידי אוסורא או לידי טרחא ובזה אידחיא מלתיה דרב חנן ולהכי הרמב"ם כת' לישנא דמתני' והנך שינוי נמי דאתקין רבא דהוו שינויי ממילא משתמעא מלתא דשינויא כההיא דחדית רב חנן לא משנינן וטעמא כדאמר רב אשי ומאי דקאמ' ליה נכתמה חיישינן דלמא מפסיק כו' פי' לאו דגזרו דלא לימלי בכדא דאית לה נכתמא דלמא מפסיק אלא במאי דקמן קאמר פי' כיון דהאי שינוי לאו שינוי הוא אמאי עבדינן תיקון כזה דסוף סוף איכא האי מיחוש והגם דלא גזרו רבנן בהא מלתא לאסור סוף סוף מיחוש הוי ואנן לא נתקן תיקון כזה דאית ביה מיחוש דגם בחול דרכיה בהכי. ותדע דלא חיישינן שמא יקשור מההיא דגרסינן בפ' כל הכלים דתנן זמורה שהיא קשור' בטפיח ממלאין בה בשבת ע"כ ולא חיישינן דמפסיק ואתי למקטריה ואיתא נמי התם פקק החלון בזמן שהוא קשור כו' פוקקין בו ואמאי חיישינן דמפסיק אלא ודאי דלא גזור רבנן דלמא מפסיק וההיא דנפרוס סודרא הוי שינוי מעליא וכדמש' מההיא דאתקין רבא ופסקה הרמב"ם שם שכת' וז"ל וכן משואות שדרכן כו' ושדרכן לישא על הכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוס עליהן בגד ע"כ מדהשוה שינוי דעל ידו את שדרכו לישא על הכתף עם שינוי סודרא וכתב או זה או זה מוכח דשינוי דפריסת סודרא חשיב כשינוי דעל ידו את הנישא בכתף ואשכחן במתני' דשינוי זה חשיב ליה שינוי גמור ומאי דדחי ליה משום דזמנין דמיטמיש במיא לא דמיא לחששא ראשונה דבהא אשכחן לרבנן דגזור כדאשכחן בשבת דף מ"ח אמרינן התם וז"ל רבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזיוה לההוא עבדא דפרס קסתודר אפומי דכובא כו' נזהיה רבא אמר ליה רבי זירא אמאי א"ל השתא חזית לסוף חזייה דהוה מעצר ליה כו' ומסיק דמשום דקפיד עליה ע"כ. וכתב הרמב"ם דין זה בפ' כ"ב מהלכו' שבת הלכה ט"ו וז"ל ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירא שמא יסחוט עכ"ל. ורשמו ה"ה ז"ל דנפקא ליה מההיא דפרק אין טומנין משום דמהא דהכא ליכא למישמע מינה כדכתיבנא ומידי דהוה חששת נכתמא כדכתי' ואל תקשה דהו"ל להרמב"ם לאשמועי' האי דינא דהגם דפריסת סודרא הוי שינוי הראוי אעפ"י כן לא ליפרוס אכדא דמיא י"ל דבמאי דכתב בפרק כ"ב דאסור לפרוס סודרא כו' משום גזירה האמר הכא ואם אי אפשר לשנות מותר שמעינן שפיר דפריסת סודרא אי אפשר דהא גזור ביה רבנן ופשוט
שם גמרא זמנין דמשתמש במיא כו' הקשו התוס' והא אמר ניפרוס סודרא כו' ותירצו ב' דרכים חדא דלעיל איירי בכלי שפיו צר ב' דביין דסחיטה שלו איסורה משום דש כי נפיל לארעא אזיל לאיבוד ולא חיושינן לסחיטה ע"כ:
והרמב"ם מדלא חילק בדין דפריסת עליו בגד דלא שרינן אלא בכלי שפיו צר ש"מ דלא סבר לה כתירוצא קמא שכתבו התוס' ז"ל והגם דאיכא למימר דהרמב"ם לא חש לפרש ונקט לישנ' דמתני' לאו מלתא היא דעל מי סמך לחלק בהכי ויש לנו מקום לומר דמחלק כפי' ב' וניחזי אנן דעתו ז"ל בהא מלתא דסחיטה דיין מאי קסבר ובפ"ט מה' שבת כתב וז"ל הסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס שהסחיטה מצורכי כיבוס היא עכ"ל משמע דדוקא במים היא דחשיב מכבס מדלא כתב עד שיוציא המשקה שבו ודקדק לומר מים משמע דוקא מים. אלא דבפרק כ"ב מהל' שבת כתב וז"ל המכבס חייב משום מלבן והסוחט כסו' חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בה כו' כדי לסותמה שמא יבא לידי סחיטה ע"כ מדכת' סתם הסוחט כסות ולא אמר מן המי' משמע דלא שנא גם ממה שגמר אומר לפיכך אסור לדחוק כו' בפי האשישה וסתם אשישה אינה מים אלא יין ושאר משקין משמע ג"כ דלא שנא וכן דייק מרן בכ"מ וכן העלה הרמב"ן בדעת הרמב"ם ומהשתא קשה לדעת הרמב"ם מאי שנא גבי כדי יין דאמרינן לפרוס סודרא ובכדי מים אסרינן. וראיתי להרמב"ם שהעיר אותנו במ"ש שם בפכ"ב גבי ההיא דאסור לדחוק מטלית בפי אשישה הך דינא דאין מכסין חבית של מים בבגד שאינו שלה ממה שכתב דין זה סמוך להך דאשישה ודקדק לומר מים מה שלא אמ' בדין הקודם לו גילה דעתו דהך דאשישה מיירי בין במים בין ביין אבל הא דאין מכסין חבית דוקא של מים והוא החילוק עצמו דקחזינן בש"ס דגבי יין לא חששו ואמרינן נפרוס סודרא ובכדי מים חששו וצריך לדעת טעמו. ונ"ל כיון דהא מלתא דפריסת סודר לא הוי אלא משום גזירת שמא יסחוט וכדמוכח מההוא עובדא דרבא בי ריש גלותא אמרינן לא גזרו אלא במי' וטעמ' דבמים אינם מקפידין עליו דמיטמיש סודרא ומבליע ביה מיא ולהכי גזור רבנן וכמעשה שהיה אבל בכדי יין שרי לפרוס משום דמתקני ליה על פי החבית כי היכי שלא להפסיד היין ולהכי כתב הרמב"ם דלא אסרינן לפרוס סודרא אלא על פי החבית של מים אבל על פי חבית של יין לא גזרי' ומינה למאי דקמן דבכדי יין לא חיישינן דמסתמא עבדי ליין דלא נפיק מכדו ומסתמא לא מעבירין ליה בלא כיסוי דמהדק ולא מברנש וסליק מש"כ המים לא מקפיד עליה אי שפיך מיניה פורתא ומיטמיש סודרא במיא ואתי לידי סחיטה:
שם גמרא בתבנא סריא כו' והגם דאמרינן בשבת דף קנ"ה וז"ל מכרכינן תבן ואספסתא ומערבין ואוקמוה התם בתבנא סריא ע"כ אלמא דתבנא סריא חזיא לבהמה. רש"י התם בשבת כתב וז"ל והאי סריא לאו סריא לגמרי דהא לטינא קיימא ואסור לטלטל ע"כ וכפ"ז סריא דקאמר הכא היינו סריא לגמרי וכ"כ הרשב"א ובעיני הדבר דחוק דלימא הש"ס חד לישנא הכא והתם ולא ראי זה כראי זה ומתוך דברי הרא"ה נ"ל דלית אנן צריכין להאי שינוייא דחיקא וסריא דהכא ודהתם חדא מלתא נינהו והגם דחזי לבהמה ס"ס כיון דהתחיל להסריח לא מצנע ליה דהא אינו מתקיים ודעתיה עילויה למיעבד ביה כל מאי דאתי ליה. והרמב"ם בפ"ב מהלכות י"ט כתב וז"ל ערימות של תבן כו' אין מתחילין בהם בי"ט וכו' אם היה התבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן ע"כ משמע דמפרש דמאי דקאמר הש"ס דאית ביה קוצים הוא פירוש מאי דקאמר תבנא סריא ולא בעינן סריא ואית ביה קוצים ולפ"ז לא קשה מההיא דאמרי' במי שהחשיך דההיא סריא וחזיא והכא מפרש הש"ס למלתיה דמאי דקאמר הוא דאית ביה קוצים ובכה"ג לא חזי לבהמה ולא לטינא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |