ראשון לציון/ביצה/י/ב
ראשון לציון 
ביצה י ב
מתני' זמן שחורים כו'. כתב הרמב"ם בפ"ב מהי"ט וז"ל זמן שחורים וכו' שאני אומר אותם שזמן פרחו ואלו אחרים הם וכל ספק מוכן אסור ע"כ. ממה דקאמר הגמרא לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' ומשני בדף משמע דוקא מהאי דאיכא רוב וקרוב דבזה מכרעא מלתא דאתו מעלמא אבל בלאו האי טעמא אי לא הוי אלא ספק לא אסרינן ודלא כרמב"ם וי"ל דהש"ס מהדר לאוקומי מתני' דהכא ככ"ע אפי' לרשב"ג דסובר ספק מוכן מותר כדקתני מתני' לקמן וטעמא דמהדר הש"ס לאוקומי מתני' ככ"ע משום דאל"כ ונפרש מתני' דהכא מטעם דהוי ספק מוכן אם כן הכא סתם לן רבי בספק מוכן אסור ובתר הכי מייתי מחלוקת ת"ק ורשב"ג והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת להכי מפרש לה תלמודא דאתי ככ"ע ובספק מוכן לא קא מיירי אלא מטעם הלך אחר הרוב וקרוב ובזה ליכא מאן דפליג אבל בהיכא דלא הוי אלא ספק בעלמא וכגון דלא הוה רוב בסביב אלו שהכין לא שמעי' מהאי משנה דאסיר גם לא שמעינן דשרי דסוף סוף לא התנה התנא דבעי' דאיכא רוב במוקצים ובמתניתין שבדף כ"ד מייתי פלוגתא בהכי ורמב"ם ז"ל לפום מאי דאסיקנא דס' מוכן אסור נגע בטעמא דזמן שחורים כו' משום ספק מוכן כי היכי דאסרי' אפי' ליכא רוב כו':
שם גמרא לימא מתני' רבי היא וכו' בהאי פלוגתא דרבי וחכמים מצאתי להרמב"ם שכתב בפ"ו מהל' מעשר שני וז"ל האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי אלו חולין א"ל הרי שם מאה ומצא מאתים השאר חולין הרי שם מאתים ומצא מאה הרי היא חולין הניח מאה ומצא מאתים או מאתים ומצא מנה אפי' בב' כיסין הכל חולין עכ"ל קשה אמאי חלק הרמב"ם שבאמר לבנו אמר מאה ומצא מאתים השאר חולין דמשמע דמנה ודאי מעשר ובהניח מנה ומצא מאתים אמר הכל חולין ולזה י"ל דשאני אמר לבנו דמצי' למימר דאיהו נמי הכי קאמר ליה במאתים שיש במקום פלוני יש שם מנה של מעשר שני משא"כ בהניח מנה ומצא מאתים ומצאתי משנה בפ"ד דמעשר שני וז"ל האומר לבנו מעשר בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי אלו חולין האומר מאה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנה הכל מעשר ע"כ. ב' חלוקות הראשונות של המשנה פסקם הרמב"ם ז"ל כדברי המשנה אבל חלוקה השלישית של אמר לו מאתים ומצא מנה שכתוב במשנה הכל מעשר כתב הרמב"ם הכל הם חולין גם מ"ש הניח מנה כו' הכל חולין הוי דלא כסתם משנה דקתני הכל מעשר ודבר תימה הוא דיפסוק דלא כסתם משנה. והרב כ"מ כתב וז"ל וטעם רבינו משום דתניא בפ"ק די"ט וז"ל הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א הכל חולין עד כאן והלכתא כחכמים ואע"ג דבפרק החולץ אמרינן סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דפ"ק דביצה טרחי אמוראי לאוקומי מתניתין כחכמים משמע דהכי הלכתא ולא כסתם ע"כ דברי הרב ז"ל נפלאו ממני וכי בשביל דתלמודא בעי לאוקומי מתני' ככ"ע אמרי' דדחו למאי דקי"ל הלכתא כסתם משנה ואוכיחך ואערכה לעיניך דכוותה דהאי מלתא דקאמר הש"ס בפסקא שלמעלה וז"ל לימא מתני' מסייע ליה לר' חנינא דאמר כו' רוב וקרוב כו' ומשני כדאמר אביי בדף (הנזכר) ע"ב הרי דטרח תלמודא לאוקומי מתני' דלא כר' חנינא וקי"ל אחר האמת הלכתא כר"ח שכן כתב הרי"ף וכן פסק הרמב"ם אלא ודאי דהגם דהלכתא כוותיה טרח הש"ס לאוקומי מתני' ככ"ע. וגם הרא"ש בפ' לא יחפור כתב וז"ל והגם דאותביה ר"ז לא משום דפליג עליה אלא לברר דבריו ע"כ. מוכח דסובר דהלכתא כר' חנינא וגם להדיא בש"ס התם מסיק דרב ושמואל כולהו אית להו דר' חנינא א"כ ליכא מאן דפליג עליה דר"ח ואף על פי כן טרח תלמודא לאוקומה אפי' תימא דלא כר"ח וה"נ דכוותה וצ"ע לדברי מרן. ולדידי חזי לי טפי למימר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג אדרבנן בהא מלתא אלא רבי הוא דקאמר במנה ומצא מאתים או להפך המנה הנשאר מעשר בהא מלתא לא אזלינן בתר סתמא לומר הלכה כסתם משנה וטעמא דמלתא דכלום טעמא מאי אמרינן הלכה כסתם משנה הוא משום דישרו בעיני רבי דברי החולק ושתף דעתו עמו והו"ל רבים ופסק כס' זו משא"כ בכה"ג דנתגלה לנו דהוא לבד הוא דאמור להא מלתא הגם דישרה בעיניו וכתב לה בסתם לית הלכתא כוותה כיון דקחזינן דסברא יחידאה היא ורבים פליגי עלה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |