קרבן העדה/פסחים/ז/ב

קרבן העדה פסחים ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' לא על השפוד. כדאמרינן לעיל דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא מחמת דבר אחר:

נגע. הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:

נטף. בתנור מרוטב על החרס:

וחזר אליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח:

יטול את מקומו. דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכ' הרבה ואותו שומן צלי מן החרס הוא:

נטף מרוטבו על הסולת. מפרש בגמרא בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוה צלי מחמת דבר אחר הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולין:

גמ' יכול מוררת. מלשון רר בשרו שעדיין יש בה ליחה ואית דגרסי מורדת מלשון עין שמרדה שלא נתרפא יפה ולא נקרם העור:

יכול עד שתעשה צלקת. שיעלה עליה קרום חזק שנתרפא המכה לגמרי ולא נשאר אלא רושם המכה שנקרא צלקת:

הא כיצד. לקיים שני הכתובים:

חיתה. המכה קצת:

ולא חיתה. כל צרכה:

ה"ג וכשהוא אומר למטן צרבת המכוה היא עד שתקרום בקליפת השום אין לי שנכוה באור נכוה ברמץ בסיד רותח ובגיפסיס רותח ובחמי האור מנין ת"ל מכוה. וה"פ צרבת המכוה אינו אלא עד שיקרום העור עליו כקליפת השום:

ופריך וכא הוא אומר הכין. והכא בפסח ממעטין הכל כל שאינו אש ממש:

ומשני א"ר לעזר תמן. בפסח כתי' צלי אש וכתיב נמי כי אם צלי אש תרי זימני שנה עליו הכתוב לעכב דדוקא אש ממש:

ברם הכא. אבל כאן גבי מכוה כתיב והיתה מחית המכוה ולא כתיב שנית אש ללמדך דמכוה מכל מקום מכוה היא:

תמן חוקה תורה. בפסח כתיב זאת חקת הפסח וכתיב תורה אחת והני עיכובא נינהו על כל הכתוב בפרשה:

הכא. גבי מצוה מה אית לך איזה קרא כתיב לעכב:

ופריך לית לרבן גמליאל צלי אש. בתמי' שיתיר ע"ג אסכלא:

ומשני אית ליה הא דכתיב צלי אש דוקא בפסח מצרים הוא דכתיב אבל בפסח דורות לא בעינן צלי אש:

ה"ג רבן גמליאל עבד תולדות אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש. וה"פ לעולם אף רבן גמליאל אית לי' צלי אש לדורות אלא דסובר דתולדות כגון חום האסכלא כאש וה"ל צלי אש ורבנן לא עבדין תולדות אש כאש הלכך אוסרין לצלות על האסכלא:

רבן גמליאל חולק על החכמי'. כלומר חסורי מחסרא ורבן גמליאל מתיר אמר ר' צדוק מעשה וכו' לומר דרבן גמליאל עביד כשמעתתי':

היבהבו וצלייו. שלא נצלה כל צרכו מותר לכך איצטריך למכתב נא:

שלקו. דהיינו בישול יותר מדאי ואח"כ צלאו מותר לכך איצטריך ובשל בישלן מעט ולא כל צרכו ואח"כ צלאו מותר לכך איצטריך מבושל הרי דצריכין כולהו קראי:

אכל כזית נא מבעוד יום. ביום י"ד איכא דתני חייב ואיכא דתני פטור:

בשעה שהוא בקום אכול צלי. דהיינו בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום:

פסול גוף הוא. ואינו טעון עיבור צורה אלא ישרף מיד:

פסול מכשיר הוא. שאין פסולו מחמת עצמו אלא ממה שבלע וטעון עיבור צורה:

הדא דתימא. דבעי קמיצה דוקא כשהסולת רותחת:

ה"ג אבל בצוננת שרי. ואפילו קליפה לא בעי כדמפרש טעמא לא אמרה התורה וכו' והיינו דלא בעי אפי' קליפה דכיון דהתתאה קר ואין הפסח מתחמם מהסול' אלא הוא מחמם הסולת וזה לא אסרה התורה אלא שהפסח לא יצלה מחמת אחרים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף