קרבן העדה/פסחים/ו/א

קרבן העדה פסחים ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אלו דברים דוחין את השבת. לקמן בגמרא מפרש מנ"ל:

שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר אלא ביום דכתיב ביום צוותו ביום ולא בלילה:

מיחוי קרביו. בגמרא מפרש טעמא מאי:

אין דוחין. דאפשר משתחשך:

הרכבתו. על כתפיו להביאו דרך רה"ר לעזרה אע"פ שאינה אלא שבות דחי נושא את עצמו אינו דוחה דה"ל למיעבד מאתמול:

וחתיכת יבלתו. של פסח להסיר מומו:

רא"א דוחין. דסובר מכשירי מצוה דוחין את השבת:

גמ' זו הלכה. שפסח דוחה שבת:

מזקני בתירה. נשיאים היו:

אפשר שיש ממנו תוחלת. אולי יש ממנו תקוה מסופקים היו שכיון שהוא בבלי מסתמא לא שימש כל צרכו כדאמרינן בתמיד נשחט שהן מעוטי תורה אך מפני הספק קראו לו:

והלא כמה קרבנות כפסחים יש לנו שדוחין את השבת:

אית תניי. איכא דתני שאמר להן הלל והלא מאה פסחים יש לנו שדוחין את השבת:

תמידין. שמקריבין בכל שבת שניהם הרי לחמישים שבתות השנה מאה:

תמידין ומוספי שבת. כדכתיב וביום השבת שני כבשים הרי ד' בכל שבת:

ומוספי שבת של י"ט ושל ר"ח ושל מועדות. שאם חל ר"ה בשבת מקריבין מוספין דר"ח י"א ודר"ה עשרה וי"ט הראשון של חג חל ג"כ בשבת שלשים ובשמיני עצרת עשרה הרי כאן ס"א בשבת שבפסח י"א ולפחות שני ראשי חדשים בשנה בשבת הרי כאן צ"ד ואם חל עצרת בשבת יש כאן יותר ממאה:

מה תמיד קרבן ציבור ודוחה את השבת. דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד פי' לבד מעולת התמיד ש"מ דתמיד דחי שבת:

שאין מחייבין על עשייתו כרת. כלומר אם לא עשה התמיד אין חייבין עליו כרת:

שכן יש לו קצבה. הלכך ניתן שבת לדחות אצלו:

שהוא קדשי קדשים. עולה שהוא קדשי קדשים וכולה כליל:

דו דריש בגד ועור. הנאמר בשרץ ובגד ועור הנאמר במת לגזרה שוה מה שרץ מטמא בכעדשה אף מת כן ומה מת מטמא באוהל אף שרץ כן. כך אם יהי' וכו' עד מיד הוא טהור ל"ג ליה הכא:

אדם דן גזרה שוה. מעצמו לקיים תלמידו שקיבל מרבו דאין הפסד בדבר שהרי בלאו הכי הדין כן ואין גזרה שוה זו אלא לסמוך בעלמא:

אדם דן קל וחומר מעצמו. אף על פי שלא קיבל מרבו:

לפיכך משיבין. ומקשינן על הקל וחומר ואין משיבין על הגזרה שוה דה"ל כמאן דכתוב באורייתא:

יבא עלי כך. אמר קללה אחת ואמר שתבא עליו אם משקר בעדותו שלא שמע כך מרבותיו שמעי' ואבטליון:

מקנתרן. לשון קניטה ועציבה ועשה כן ללמדם מוסר שיזהרו להבא לשמש ת"ח בתמידות:

נעלמה הלכה ממנו. שהיו דברים של יוהרא וכל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו ונעלם ממנו דין הבאת סכין:

שלא הביאו סכיניהם. מערב שבת לעזרה אם מותרים להניחן על הצאן שהוא מחמר כלאחר יד שאין דרך הצאן לשאת משא ושרי מדאורייתא ואינו אלא שבות ובמקום מצוה כגון כאן דמעכ' שחיטת פסח לא גזרו או דלמא העמידו דבריה' במקום כרת:

בני נביאים הן. וידעו איך לעשות:

גדי. שהי' פסחו גדי שאין לו צמר הי' קושר סכינו בין קרניו של הגדי:

נזכר הלכה. שכך שמע מרבותיו שמותר לעשות כן:

שאין לה בית אב. כלומר שלא קיבלה מרבותיו אינה תורה ואין לסמוך עליה לכן אמר שכך קיבלה מרבותיו ל"א כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אע"פ שהוא הל"מ קרוב להשתכח ולהכי אע"פ שהיה הדבר קבלה ביד הלל אפ"ה היה דורש היקש וגזירה שוה והראשון נ"ל:

תמן תנינן. בפרה פ"ב:

רכב עליה. על הפרה:

עבר בה נהר. אחז בזנבה ונסתייע בה כשעבר את הנהר:

קיפל עליה את המוסרה. החבל שקושר אותה בו קפלו ונתנו על גופה:

נתן טליתו עליה פסולה. שנאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול ונא' בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול אף עול האמור בפרה עשה. שאר עבודה פסולה כעול אבל לצרכה כשרה דלא הוי דומיא דעול:

הדא ילפי וכו'. כלומר פרה ילפינן מפסח ופסח מפרה:

הדא ילפי מהאי. פרה ילפי מפסח שאם תלה בפרה סכין לשחוט בה כשרה ולא מיקרי עול דהו"ל לצרכה:

ההיא. פסח ילפינן מפרה שכל עבודה שהיא לשם קדשים כמו פרש טליתו עליה דלא מיקרי עול בפרה ה"ה דלא מיקרי עבודה בקדשים:

ופריך ויתיר להן ע"י חולה. היה לו לב"ה להתיר להן להביא הסכינים ע"י חולה דהיינו שורות בני אדם:

אלא כרבי אימי. דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה דאסור להביא ע"י חולה:

אפילו תימר כרבי סימון. דמותר לעשות חולה אפילו לדעת והא דלא התיר להן הלל שאף דין זה שמותר לעשות חולה נעלם מהלל כשם שנעלם ממנו שמותר לתחוב בצמר ובין קרניו:

ה"ג והלא אי אפשר לשני שבועות שלא חל ארבעה עשר להיות בשבת. וה"פ והלא אי אפשר לב' שמיטות שהן י"ד שנה שלא יחול בהן ערב פסח בשבת וכיון שזמן קצר הוא אין נעלם ונשכח מכל ישראל דין זה דפסח דוחה שבת:

ומשני כדי ליתן גדולה להלל. שיודע מה שלא ידעו כלם ויהיה נשיא בישראל:

מפני מה נוהגין בית דין שלמטן כבוד. כלומר מפני מה נוהגין הגדולים כבוד בבית דין שלמטן מהן:

שלא ירבו מחלוקת בישראל. שכל א' יאמר אני גדול מב"ד פלוני נמצא בטל כבוד התורה והמחלוקת מתרבה:

יונתן בן שאול. שהיה גדול שבאחיו ולו משפט המלוכה ואמר לדוד אתה תמלוך ואנכי אהיה לך למשנה:

ואלעזר בן עזריה. שלאחר שמינוהו לנשיא במקום רבן גמליאל חזר ונסתלק והחזירו לר"ג:

וזקני בתירה. שנתנו נשיאתן להלל:

אפילו נשיא וכו'. דברי יונתן לא היו חידוש כל כך שאפילו הנשים היושבות אחורי האריגה ידעו שדוד ימלוך על ישראל:

אלעזר בן עזריה. נמי אינו חידוש כל כך:

תניין הוה. תנאי היה בדבר בתחלת הקבלה אימתי שירצה יחזירוהו לר"ג א"נ הוא היה השני שלא העבירו מכל וכל אלא ר"ג שתי שבתות ור"א ב"ע שבת שלישי א"נ תנאים היה שיחזור לנשיאות לאחר מיתת ר"ג:

לית לך. חידוש וענוותן כענוותן בני בתירה שהתירו עצמן מן הנשיאות ומינוהו להלל לנשיא:

אף ר"ח דציפורין. שנתן שררותיה לרבי מנא שהיה גדול ממנו והיה עני:

בקומקום הזה. הוא סיר נחושת שמחממין בו המים על האש:

אני יורד אותו. כלומר רודף אותו:

מה הקומקום הזה כשהוא נופל על האדם נכוה בו בחמין שבתוכו ומפציעו פצעים מכובד הקומקום והוא משחירו משחרורית הפחם שנדבק בהקומקום:

כך אני יורד לו. בכל מיני רדיפות:

חס ושלום. שהוא רוצה בהשררות לשם התפארות לכך הוא רודפו אלא לשם שמים שאמר מאן יימר שאיש אחר שיבא במקומו יקדש שם שמים כמותו:

על ג' דברים עלה הלל מבבל. כלומר שלשה שאלות היה לו לשאול משמעיה ואבטליון:

טהור הוא. בנגע הנתק כתיב נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן:

יכול יפטר וילך לו. כשיראה שהנגע טהור לא יאמר כלום אלא ילך לו:

ת"ל וטהרו הכהן. שצריך שיאמר הכהן טהור אתה:

אי וטהרו הכהן. אילו לא כתיב אלא וטהרו הכהן הייתי אומר אפי' אומר הכהן על טמא טהור יהא טהור. ת"ל טהור הוא ואז וטהרו הכהן:

צאן ובקר לחגיגה. הבאה עם הפסח:

ששה מן החדש. שלאחר שהקריב העומר בט"ז יכול לאכול כל ששה ימים מצה מן החדש ומן הישן כל שבעה:

למענהו. לכבודו:

ה"ג מתוך זבח מנוול. כלומר שהוא עדיין בעורו:

הפשיטו דוחה שבת. דסובר רבי ישמעאל שהיו מפשיט את כל הבהמה:

ה"ג מפשיט עד החזה. מתחיל מרגליו האחרונים ומפשיט את החזה כדי להוציא האימורין שהקטר חלבין דוחין את השבת ותו לא מפשיט עד אורת' דצורך הדיוט הוא:

מה עביד לה וכו'. כלומר מ"ט דריב"ב הא לאו צורך הדיוט הוא אלא צורך גבוה וכדר' ישמעאל:

מתוך שהוא הופכו. ומתחיל להפשיט מלמטה וכדפרישית:

כמה דרבי ישמעאל אמר וכו'. דתנן במנחות ריש פ"ו רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש וטעמ' משום שיה' העשרון מובחר טרחינן בשבת אבל שיהא מובחר מן המובחר אין מחללין השבת ואלו בא מג' סאין לא היו רשאין לנפות הרבה אחר הטחינ' אחר שכבר הוא מובחר והלכך בא מחמש ויוצא מיד עישרון סולת נקי:

כך ר"י בנו של ריב"ב אומר דמובחר דוח' דהיינו להקטי' האימורין בשבת אע"ג דיכול להקטירן בערב אבל להפשי' כולה שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול אינו דוחה:

ופריך אין תאמר מובחר הוא. כשהוציא אימוריו אפילו בשבת ל"ל הפשט' כלל יקרענו ויוצי' אימוריו וקשיא לר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה למה מפשיטו כלל:

הגורד. לאחר שנגמ' הכלי צריך לגרדו וזהו גמרו ל"א הגורד כלונסו' או קלפים דהוה תולדה דממחק:

הקודח. נוקב עץ או אבן ואפי' אינו נקוב אלא קצת שאינו. עובר לעבר השני שבכותל:

והקוצץ. עצים או מה שאינו צריך לכלי:

אר"י בר אחא וכו'. כלומר וכן אר"י בר אחא לא אתיא אלא כר' שמעון דלא עביד מקצ' מלאכ' ככולה נמצא כשמפשיט עד החזה אינו אלא שבות וכדי שלא יהו נימין של צמר מדובקין באימורין מותר לעשותו:

וקשיא על דר"ש ב"ג. אגב שיטפא דמסכת שבת מייתי לי' הכא וה"פ וקשיא על רשב"ג דאמר אף המכה בקורנס על הסדין בשעת מלאכה חייב ואמאי הא לאו מידי קעביד אלא שאימן ידיו למלאכה א"כ מי שנטל לקצור ולא קצר נמי יהא חייב וזהו ודאי לכ"ע פטור והשובט המיישר השתי בכרכור של עץ שראשו חד והמקטקט כמו המדקדק והיינו כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו ליישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יחד עם האורג:

מפני שהוא כמיישב בידו. שהמכה זו גורמת החיבור ומיישב המלאכה לעשות מלאכתו להבא והכא נמי הכאה בקורנס על הסדין גורמת המלאכה הנכונה והוה ליה התחלת מלאכה:

והקטר חלביו. מנא ליה דדוחין שבת משום שנאמר לא ילין וגו':

ופריך ואימורי חול קרבין ביום טוב. בתמיה ול"ל קרא שלא להקריב אימורי פסח הנשחט בחול בי"ד בליל ט"ו דהוא יום טוב:

קיימתיה. דאיצטריך קרא כשחל ארבעה עשר להיות בשבת דה"א חלבי שבת קרבין בי"ט וקמ"ל קרא דלא יקריבן אלא ביום:

ופריך אין חגיגה באה עמו כשחל י"ד בשבת וקרא כתי' ולא ילין חלב חגי דמשמע חלב חגיגתו:

אמרה תורה וכו'. אלא על כרחך לומר דה"ק קרא הקריבהו מבעוד יום שלא תבא לידי בל תלין אם כן מנ"ל דדחי שבת דלמא בחול:

והכא הקריבהו מבע"י שלא תבא לידי בל תאחר. ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דפרק קמא דר"ה נכתב כאן וע"ש:

אמר רבי חיננא לעולם בי"ד שחל בשבת איירי ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה י"ל כיון דאלו הקריב חגיגה בשבת הקרבן כשר כדתני' בתוספת' דמכילתין פרק ה' קמ"ל קרא דעובר על האימורין משום לא ילין:

תנינן. ס"פ תמיד נשחט:

חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. אבל בשבת לא דאין צלייתו דוחה שבת:

ואת אמר הכין. קושיית הש"ס אהא דתנן בפ' קמא דשבת משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה אף על גב שנצלה בשבת משמע דצלייתו דוחה שבת:

ומשני לשילשולו לתנור. התירו אבל לא לצלותו ממש ויותר היה נ"ל דה"ג ואת אמר הכין לשלשלו לתנור אמר יוסי חבורות זריזין הן וה"פ ואת אמר הכין שמותר לשלשלו לתנור עם חשכה אע"ג שיש לחוש שיחתה בגחלים לצלותו ומשני רבי יוסי בני חבורה זריזין הן וכן הגירסא בפ"ק דשבת:

לא אמר אלא חוץ לירושלים. הא דתני במתניתין מחוץ לתחום היינו שמביאו מחוץ לירושלים. אבל מחוץ לעזרה מותר דאינו אלא שבות דירושלים כרמלית היא ושבות מותר במקדש:

תמן תנינן. בעירובין פ"י:

וכא את אומר אינו דוחה. וקשיא סתמא אסתמא:

מפני קלקול הפייסות. דמתני' דעירובין בקרבן תמיד איירי ואם יביאו קרבן אחר יהיו צריכין פייס אחר:

והן שהפיסו. והוא שהפיסו כבר אבל אם עדיין לא הפיסו אין חותכין היבלת במקדש ל"א קושיא היא וכי מפני שמביאין תמיד אחר צריכין לפייס אחר א"נ וכי בתמיד הפיסו אלא על הכהניס והראשון נראה:

כאן בנפרכת. שרי ובשאינה נפרכת אסור לחתוך:

כאן בלחה. אסור:

כאן בעירובין ביבשה מותר ואפ"ה בכלי אסור דשבות גדול הוא:

כאן ביד. שרי:

חוץ מן המבעיר. מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא ש"מ מקלקל בהבערה חייב:

והעושה חבורה. מדאיצטריך קרא למישרי מילה ש"מ דשאר חובל חייב:

אפי' אינו צריך. העושה חבורה לדם והמבעיר לעפר חייב הלכך מוקי לה ביבישה שאינו עושה חבורה:

והוא שיהא צריך לדם. היוצא מהחבלה לכלבו ואף שמקלקל הוא אצל הנחבל מתקן הוא לכלבו הלכך מתיר מיד בכל ענין אפי' עושה חבורה:

כאן וכאן. בעירובין ובפסחים איירי ביבלת לחה והא דאוסר בפסחים איירי בצריך לדם ואיכא איסורא דאורייתא והכא בשאינו צריך לדם ושרי:

ופריך הבאתו חוץ לתחום. אינו אלא שבות ולמה אסור הא קיי"ל שבות במקדש התירו:

לוקין על היוצא חוץ לתחום שבת מדאורייתא. דכתיב אל יצא איש ממקומו ומהאי קרא ילפינן תחומין:

אלא סקילה וכרת. אבל לאו אין בו:

ה"ג א"ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"ל מה כתיב לא אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא מי כתיב לא אל כתיב. וה"פ א"ל רבי יונתן והכתיב אל יצא וגו' הרי שיש לאו באיסורי שבת א"ל ר' חייא אין לוקין על לאו זה כיון דלא כתיב לא יצא איש וגו' אלא כתיב אל יצא ואין לוקין על לאוין שנאמרו בלשון אל א"ל ר' יונתן והכתיב אל תאכלו ממנו נא דודאי לוקין והתם מי כתיב לא בתמיה הא כתיב אל ואפ"ה לוקין עליו:

אע"פ כן. שהביא ר' יונתן ראיה מדכתיב אל תאכלו ממנו נא אפ"ה לא חזר ר"ח וסובר דאין לוקין על עירובי תחומין ור"י פשיטא דלא חזר:

ופריך חתיכת יבלתו. אפי' בכלי אינו אלא שבות דהא מלאכה שאינה צריכה לגופ' היא ואין שבות במקדש:

אמר ר' אבהו. לכך לא תני ריב"ח במתני' אלא הרכבתו והבאתו חוץ לתחום הא חתיכת יבלתו לא תני דלכ"ע שרי דאינו אלא שבות:

פריך מן בגין וכו'. טעמא משום דסובר ריב"ח שאפי' בכלי הוא שבות לכך לא תני חתיכת יבלתו הא אם לא סבר דאף בכלי הוא שבות היה סובר דחייב עליה מדאורייתא:

מה פליגין. ר"א וחכמים בפרק המצניע דתנן הנוטל צפרניו זו בזו ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרין דוקא בשנטלן הוא לעצמו הוא דמחייב ר"א שמאמן ידו ומתקנו:

אבל אם נטלן אחר מאוסין הן. ואינו נוטלן יפה ואפי' ר"א מודה דפטור:

והדין זבח כאחר הוא. כשנוטל יבלת מזבח כנוטל צפרניו מאחר הוא דמאוס ואין לחייב אפילו חתכו בכלי:

שנייא הוא הכא. שאני הכא גבי פסח:

ה"ג דכתיב זבחי. וה"פ דכתיב גבי פסח לא תשחט על חמץ דם זבחי משמע זבח של גבוה הוא ולא שייך למימר גבי' דמאוס:

הזייה שבות. והרכבתו והבאתו חוץ לתחום שבות:

הזייה דוחין. כלומר מפני הזייה דוחין עשיית הפסח ומפני שבותין אלו קאמרת דדוחין שבת לרבנן דפליגי אר"א פריך:

אלא שזה בזבח. שבות דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום נעשה השבות לתקן משא"כ שבות דהזייה אינו לתקן הזובח:

מילתיה דרבי זעירא. מדברי רבי זעירא דבסמוך שמעינן דאין חילוק בין זבח לזובח:

תני ר"י בר פזי משמיה דבר קפרא לפני רבי זעירא שזה בזבח מה שמתיר ר' אליעזר היינו בזבח ומלאכת יום טוב היינו בזובח ואין לדמותן:

א"ל ר' זעירא בר קפרא תמה ור' ליעזר לא תמה. דסובר דאין חילוק בין זבח לזובח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף