קרבן העדה/פסחים/ב/ד

קרבן העדה פסחים ב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחויב לאכול מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות:

ובשבולת שועל. הבי"ר שיבולת שלה עשוי כזנב שועל:

שיפון. קארי"ן בלע"ז:

יוצאין בדמאי. תבואה הנלקחת מע"ה והיא הנקראת דמאי כלומר דא מאי אם עישרה או לא עישרה וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק ואם אכל מצה ממנה ולא הפריש מעשר ממנה יצא:

ובמעשר ראשון. של לוים:

שניטלה תרומתו. תרומת מעשר לכהן מכאן ואילך המעשר מותר לזרים ואיירי בשהקדימו הלוי בשבלין קודם שנתמרח בכרי וניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה:

ובמעשר שני והקדש שנפדו. אף עפ"י שלא נפדו כראוי כגון שנתן הקרן ולא נתן את החומש:

והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראויי' לכל אדם בעינן וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים קמ"ל:

ולא במעשר שני. חוץ לירושלים:

עשאן לעצמן. לשם תודה ונזיר:

אין יוצא בהן. ואפילו לא שחט עליהן הזבח ולא קרא עליהן שם אלא שעשאן לדעת כן:

למכור בשוק. לצורכי לחמי תודה ונזירות יוצא בהן אם לא מכרן להן דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא ואי לא אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

גמ' הייתי אומר יהו כל הדברים חייבין בחלה. אפילו אורז ודוחן ושאר מינים:

אין לי אלא חיטים ושעורים. שהן נקראים לחם הארץ דכתיב ארץ חטה ושעורה ומניין לרבות כוסמין ושבולת שועל ושיפון:

וריבה את הכל. דדמי לפרטא בכל צד שהן מחמיצין לאפוקי שאר מינים לא דמיין לפרטא שהן מסריחין א"נ הני תלתא הן מינים של הפרט ממש:

ושמעית רב אחווא בר זעירא אמר. משמיה דנפשיה הך גזרה שוה דלחם לחם דבסמוך:

ואנא וכו'. ואני הייתי אומר דבר זה בשם ר"י:

נאמר לחם בפסח. לחם עוני:

ונאמר לחם בחלה. והיה באכלכם מלחם הארץ:

דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני:

ה"ג ובדקו ומצאו. פי' בדקו החכמים ומצאו שאין בא לידי חימוץ רק אלו ה' מינין:

קרמית. קצח שקורין נייל"א והוא כעין דוחן ושיחור וי"מ שהוא מין שנמצא בשיפון ובערוך פירש שהוא מין עשב:

ופריך ויבדקנה. לקרמית אם היא באה לידי מצה וחמץ:

ומשני על עיקר בדיקתה הן חלוקין. ריב"ן סובר שבדקו ומצאו שהוא בא לידי חמץ ומצה וחכמים סוברים שבדקו ומצאו שאינו בא לידי חימוץ:

תמן תנינן. בתרומות פ"י:

תפוח. של תרומה שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק לתוך העיסה של חולין וחמצה הואיל ומחמת התרומה נתחמצה אסורה לזרים:

ה"ג ה"ז אסורה תני רבי יוסי מתיר. דמי פירות אין מחמיצין:

מה פליגין. כי פליגי במחמץ במימיו של התפוח וסברי רבנן דכמים הן ומחמיצין:

ד"ה מותר. שאינו מחמץ כלל אלא סרחון הוא:

כדעתיה. לשיטתו:

כמה. דהוא אמר התם בשבת פרק כירה דמותר להפקיע הביצה בסודרין בשבת משום שאין תבשילו ברור וכל שאינו בישול גמור מותר:

כך הוא אמר הכא. במחמץ במי פירות של תרומה שאין חימוצן חימוץ גמור:

תני פגה וכו'. עד ואם לאו אין ניטלין ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דמסכת שבת כתבוהו לכאן:

בפסח. לענין חובת מצה בלילה הראשונה דכתיב בערב תאכלו מצות:

תאכלו מצות ריבה. דהאי קרא מיותר:

בביכורים. כגון כהן שהביאו לו חיטין בביכורים בירושלים:

שאינן נאכלין בכל מושב. שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגומר ואמר מר ותרומת ידך אלו ביכורם:

התיבון הרי מעשר שני בירושלים שאינו יכול לחללו ולאכלו בחוץ דמשקלטו המחיצות שוב אינו נפדה ואינו נאכל בכל מושב ואפ"ה אמרינן לעיל שיוצאין בו:

ומשני ראוי הוא להפדות אם נטמא. ל"א ממעשר שני בגבולין פריך שצריך להביאו לירושלים ומשני כיון שיש לו פדיון נאכל בכל מושב קרינן ביה ומירושלים לא קשיא ליה דסובר מחיצה לקלוט:

מהו. שיוצאין בו אם עבר ופדאו ואכלו. מי אמרינן הואיל ודינו דיקבר ואינו ראוי להפדות אין יוצאין בו או דלמא הואיל ומ"ש גופיה דאתי האי מחמתיה יוצאין במצה דידיה הואיל וראוי למאכל בכל מושבות על ידי פדיון כ"ש האי דקיל מיניה והא דלית ליה היתר לאו משום חומרת דידיה אלא משום דקיל הוא ולא אלים למתפס פדיוניה:

יקבר. הואיל וגמר מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה. שכן נפדה בטהור בריחוק מקום. שמ"ש פודין אותו כשהוא טהור חוץ לירושלים דכתיב וכי ירחק ממך המקום וכו' אבל הלקוח בכסף מ"ש אינו נפדה חוץ לירושלים כשהוא טהור דתנן הלקוח בכסף מעשר שני מזיד יעלו ויאכלו במקום:

ופשוט הואיל ואינו וכו'. אין יוצאין בו דהא מכל מקום עכשיו אינו ראוי לאכול בכל מושבות:

הואיל ואינה ראויה להפדות וכו'. דהא אם נטמאת החלה טעונה שריפה ואין לה פדיון ובעודה טהורה כיון שנכנסה לירושלים אין פודין אותה הלכך אין יוצאין בה או דלמא אמרינן הואיל ואלו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק בה דלא פקע תורת מצה מינ' משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן והכהנים בחלה:

ואין חלת לחם תודה ורקיקי נזיר נאכלין כל שבעה. דלאחר יום ולילה הוא נותר כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראוי' לשבעה איתכוין אלא שתיפסל ליום ולילה עבדה ואנן בעינן שמור לשם מצה הנאכלת כל שבעה הלכך אפילו עבדה לשם מצה ולשם תודה לא נפיק בה:

ממה שנאכלות חלות תודה וכו' בכל ערי ישראל והיינו כשהיה המשכן בנוב וגבעון והיו הבמות מותרות בכל ערי ישראל וקרבו שם קרבנות תודה ונזירות ואכלו שם החלות:

לא צריך השונה. כלו' לפיכך לא יכול התנא למעט שאין יוצאין בחלות תודה מדכתיב בכל מושבותיכם דאף אלו נאכלו בכל מושבות לכך יליף לי' מדכתיב ז' ימים והני אינן נעשית לז':

זאת אומרת וכו'. כלו' לאו כ"ע הכי סברי אלא מברייתא זו שמעי' שחלות תודה נאכלו בכל ערי ישראל:

ופריך ניחא חלות תודה. שהן נאכלות בכל ערי ישראל בשעת היתר הבמות אלא רקיקי נזיר מיקרבי בבמה:

ה"ג לא כן אר"י לית כאן נזירות וכו'. כ"ה במגילה וקאי אהא דתניא המנחות והנזירות קרבין בבמת יחיד דברי ר"מ ואר"י סמי מכאן נזירות דאינן קריבות בבמת יחיד דחובה נינהו וקשיא הכא נמי לענין מצה שאין יוצאין בהן אין צריכין למילף מדכתיב שבעת ימים אלא מדכתיב מושבות והני אינן נאכלי' בכל מושבות:

תיפת'. תפרש בהנך רקיקי נזיר שקרבה חטאתו של נזירותו בשילה ולא הספיק להקריב עולתו ושלמיו עד שחרבה שילה והקריבן בנוב וגבעון ועליהן הקריב רקיקי נזירותיו ועולה ושלמים נידר ונידב הן וקריבין בבמ' דנזיר חייב להקריב ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדתנן פ"ו דנזי' ורקיקי נזיר אינן קריבין אלא עם השלמים:

שלמי חגיגה שהן קרבן חובה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. א"כ ה"ה שלמי נזיר דחובה נינהו אינן קריבין בבמה והדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה ממושבות דאי אפשר להקריב שלמיו של נזיר בבמה:

אלא כר"י. אם תרצה לקיים תירוצו של ר' בון צריכין לומ' דברייתא כר"י ולא כרבנן:

אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה. אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה קריבה בבמת יחיד:

ומשני לא אתיא אלא כר"ש. לעולם לא קרבי חובת יחיד בבמה והא דמקריבין עולה ושלמים של נזירות אתיא כר"ש:

דר"ש אמר מכיון שנזרק. על הנזיר א' מן הדמים מן הג' קרבנות הותר לשתות ביין ולהטמא למתי' והני לאו כקרבנות חובה נינהו ומותרין להקריבן בבמה:

צריך שלא יהא בה משקין. חוץ ממים דה"ל מצה עשירה ולחם עוני כתיב שתהא מצה ענייה:

למצוה איתאמרת. אבל בדיעבד יוצאין אפי' במצה עשירה:

והתנינן חלות תודה. אין יוצאין בהן דכתיב שבעת ימים ואם"ד דאם יש בה שאר משקין מדאורייתא אין יוצאין בהן ל"ל קרא תיפוק ליה דחלות תודה היו בהן שמן:

אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין. בתמיה הרי מפורש בקרא חלות מצות בלולות בשמן:

תמן. בחלות תורה:

רביעית היא. שחצי לוג שמן מביא לתודה וחוציהו חציו לעשר חלות ועשר רקיקין וחציו לרבוכה ובנזירות לא היתה רבוכה אלא חלות ורקיקין ולא היה מביא אלא רביעית שמן הלכך רביעית שמן כשהוא מתחלק לכ' חלות העשויות משבע עשרונים פחות שלישית עשרון אין בהן עשירות:

והיידא אמרה דא. והיכן נשנית דבר זה דיוצאין במצה עשירה:

ברבוכה. חלות שנעשין במחבת בשמן וחלוטה ברותחין ורבוכה היה בה שמן הרבה שאינה צריכה שימור מחמץ שלאחר שנחלט' העיסה בחמין אינה מחמצת:

הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה. אף על גב שיש בה שמן הרבה:

סברין מימר. סברוהו למימר מאי מתובלת היינו שיש בהן משקין וקשיא למ"ד לעיכוב איתאמרת:

ומשני נאמר מאי מתובלת בתבלין כגון שומשמין או אגוזים אבל נילושה במים:

והיידא אמרה דא. והיכן אמר דבר זה שיוצאין במצה מתובלת בתבלין:

פת הדראה. הוא פת קיבר שניטל הדרה ממנו והוא נקרא לחם עוני שכן דרכו של עני לאכול עיסה בלוסה:

מנין אפי'. היא יפה כמצה שעשה שלמה המלך שהיה מעונג והיתה סולת נקייה ומתובלת בתבלין:

א"כ. שיוצאין בפת יפה מת"ל לחם עוני וקרינן עני:

פרט לסורסי. והוא עיסה שבלילתו רכה וחולטין אותו ואח"כ אופין אותו בתנור דחשיבות הוא וסירסין נמי פירושו שר וחשוב:

וחלת המסר'. חלה שנעשית במחב' תרגום של מחב' מסר':

ולאשישה. גלוסקא גדולה:

כלחם הפנים. שאסור לבא חמץ דכתיב כל המנחה אשר תקריבו וגו' לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיץ ואפ"ה עובי דפנותיו טפח דהיינו לחם שיש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

יצאין במצה נא. שאינה נאפית כל צרכה:

כדי שתיפרש. שאם תשבר ולא יהיו כעין גידין נמשכין ממנה:

מצה ישנה. פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. כי היכא דפליגי בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה בפ"ק דסוכה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ה"נ פליגי לענין מצה ישנה:

אמר רבי יוסה דברי הכל היא. הכא במצה ישנה אפי' בית הלל מודו דפסולה:

דכיון שלא עשאה. להמצה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה כראוי ויש לחוש לקצת חימוץ:

בסריקין. מצות דקים:

אע"פ שאמרו שאין עושין. לכתחילה מצות מצויירין מ"מ בדיעבד יוצאין בהן:

מפני שהאשה משתהא בהן. שוהה בעשייתן לציירן ומחמיצין:

א"כ יעשו. הצורה בדפוס ויקבענה בסריק ואין כאן שהייה:

יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין. בתמיה שהרי רוב הנחתומין אין להן דפוס:

עושין סריקין. מצויירין דקין וקלושין כרקיקין דאין ממהרין להחמיץ אבל אין מציירין את העבים כגלוסקאות דמתוך עוביין מחמיצין בשהייה מועטת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף