פני משה/עבודה זרה/ד/א

פני משה עבודה זרה ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו. וכ"ש אחת על גבי שתים שזו היא עיקר מרקוליס:

בצד מרקוליס. כלומר שהן רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל והלכך קסבר ר' ישמעאל דשלשה אבנים אסורות לפי שאין מרקוליס פחות מג' אבנים ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהוא ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים:

שנראית עמו. רבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד גדול הלכך את שהוא נראה עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר מיניה נפל בין שתים בין שלשה אסורין ואת שאינו נראת עמו מותר והלכה כחכמים:

גמ' טעמא דר' ישמעאל. דאמר שלש אבנים דוקא משום מרקולי' גדול וכו' אבל לא מטעמא דניחוש דילמא מיניה נפל כדפרישית במתני':

משום רגלי מרקוליס. דחיישינן מיניה נפל ונתגלגלו לשם:

כמה הן רגלי מרקוליס. עד כמה תלינן שהן ממרקוליס ואסורין:

הילכת מרקוליס כך היא. עיקר דין מרקוליס כך היא שתי אבנים זו על גבי זו כלומר בגב וצד זו והשלישית מלמעלה על שתיהן:

נתן את השנייה והתרו בו משום אותו ואת בנו. כלומר אם ישראל נתן את האבן השניה למרקוליס ועדיין חסרה היא אבן השלישית מלמעלה ובשעת נתינת אבן השניה שחט בהמה לשם מרקוליס והיא היתה אותו ואת בנו ששחט אמה או בתה היום ונמצא יש כאן ג"כ איסור אותו ואת בנו:

והתרו בו משום אותו ואת בנו לוקה. בהא כ"ע לא פליגי דלוקה הואיל ואין כאן חיוב מיתה משום ע"א דאכתי ליכא שם מרקוליס עלה:

משום ע"א אינו נסקל. צ"ל דהא ליכא שם ע"א הכא והיינו טעמא דר"ל דפליג לקמיה מודה בזה:

נתן את השלישית. מלמעלה דהשתא איכא ע"א ושחט אותו ואת בנו לשמה בהא פלוגתא דר"י ור"ל דאיתפלגון בעלמא. וגרסינן לפלוגתייהו בכמה מקומות ובפ' אלו נערות הלכה א':

אם התרו בו משום אותו ואת בנו. ולא התרו בו משום ע"א לוקה דליכא מיתה הואיל ולא התרו בו התראת מיתה:

משום ע"א נסקל. ואינו לוקה:

רשב"ל אמר אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה. דמאחר שאלו התרו בו משום ע"א היה נסקל ואינו לוקה דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי בשלא התרו בו משום ע"א הואיל ובהך איסורא צד מיתה איכא אינו לוקה:

איזו היא מרקוליס. כלומר עד כמה הוא איסור אבני מרקוליס:

כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. כלומר אפי' עשה מהן סוגה וגשר על המים או חיפה בהן דרכים ועשה מהן גדר אסורין משום מרקוליס:

הלכות מרקוליס בזריקה. זהו עיקר עבודתה שהן נוהגין לזרוק לה אבנים:

השתחוה לה מהו. שיתחייב בכך:

כל עצמו אינו קרוי מרקוליס אלא בהשתחויה. כלומר עיקר שם מרקוליס קורין הם בלשון כבוד מלשון קילוס ואנחנו מכנין בלשון גנאי קוליס לשון לעג וקלס וזהו מר קוליס חילוף קילוס וא"כ כל שהוא דרך כבוד כגון השתחויה וכיוצא פשיטא דעבודתה היא ומיחייב עליה:

יכול לא יתן וכו'. אלו לא הוה כתוב אלא לא תתנו בארציכם שומע אני אפי' שתי אבנים זו בצד זו ליתן קופתו עליהם הקפידה התורה ת"ל להשתחות עליה וכו' כדרך שהם משתחוים ומכאן דהשתחויה למרקוליס חייבה התורה:

עליה אי אתה משתחוה אבל משתחוה אתה על אבני בהמ"ק. הכי איתא בת"כ פ' בהר דלא הקפידה התורה באבן משכית אלא חוץ למקדש:

רב מפקד. ציוה לבית רב אחא וכן ר' אמי לאנשי ביתו כשתצאן לילך לאסיפת אנשים ביום התענית וליפול על פניכם לא תרבצו כמנהג בבתיכם לפי ששם רצפת אבנים היא ויש בה משום אבן משכית וגו':

רבע על סטריה. במקום רצפת אבנים רבץ על צידו בשעת נפילת אפים:

קשיתה קומי ר' אבהו. מ"ט עביד הכי ורבע כאורחיה והכתיב ואבן משכית וגו':

תיפתר בקובע לו מקום. לא אסרה התורה אלא בקובע לו מקום באבן משכית להשתחות שם כדרך שהיה במקדש אבל באקראי בעלמא לא:

והכתיב ויהו דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים. משמע שהיה לו קביעות מקום להשתחות שם וכתיב עד הראש וסתם ראש במקרא ראש אבן הוא האבן הראשה היתה לראש פינה ומשני בלבד השתחויה שאינה על הארץ כלומר בהשתחויה בעלמא בלבד היה נוהג דוד שם ושאינה על הארץ והשתחויה שהיא על הארץ הוא דאסירא:

וכי יש השתחויה שאינה על הארץ ומשני אין דכתיב ויכרעו אפים וגו'. והיה נוהג השתחויה שאינה על הארץ וזהו סתם השתחויה וכשהיא על הארץ נאמר בה ארצה כדכתיבא בהאי קרא וכן בכל מקום:

ר' אבהו מוסיף. אשיעור השתחויה קאי כדאמרינן פ"ב דשבועות ואיידי דאיירי בהאי קרא נקט לה הכא דר' אבהו מוסיף על שיעור הכתוב דנקט עד להודות לה' כי טוב דכ' שם ור' מנא מוסיף על שיעור השתחויה עד גמרו של הכתוב כי לעולם חסדו על ישראל ל"ג דלא כתיבא התם:

בבלייא תרין מילין סלקין מן גביכון. אלו שני דברים עלו מביניכם מבבל ואנחנו קבלנו מנהג שלכם:

מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפישוט ידים ורגלים שנוהגין בתענית צבור כדלקמן:

וערובתא דיומא שביעיא. ומנהג ערבה של יום השביעי של חג ומבבל נתפשט מנהג הזה שהיו עושין זכר למקדש. וגרסינן להא בריש פ' לולב וערבה:

אוף הדא מקזתא. אף מנהג הקזה עלה מבבל באיזה יום מקיזין ויום שאין מקיזין כדאמרינן בשלהי פ' מפנין:

ואתיא. הא דאמר מפשיטותא דתעניתא עלה מבבל כהאי דאמר ר' אימי וכו' לא היתרו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא לתענית ציבור בלבד:

ובלבד על הצד. שיטה מעט על צידו משום אבן משכית:

כל מי שאינו כשר כיהושע. ואינו מובטח לו שאם יפול על פניו יענהו הקב"ה ויאמר לו קום לך כמו שאמר ליהושע אל יפול:

ובלבד יחיד על הציבור. אל יעשה כן אם אינו מובטח כיהושע אבל יחיד בינו לבין עצמו רשאי:

וחכ"א וכו'. ומפרש לה את שהוא נראה עמו טעמא דאסור דגופו הוא ומיניה דמרקוליס נפל ואת שאינו נראה עמו מותר דכל שאינו נראה עמו אינו גופו של מרקוליס:

את שהוא נראה עמו אסור לית הדא פליגא על ר"ל. וכי לא קשיא מהכא על ר"ל דאמר בפרק דלעיל הלכה ב' ע"א שנשתברה מותרת והני דאיגנדור מיניה כע"א שנשתברה הוו ומשני לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל אסור. צ"ל כדלעיל שם וה"נ הואיל ונראית עמו כעתיד להחזיר לכליין הוא:

ולית היא פליגא על ר' יוחנן וכו' ולא כן סברנן מימר וכו' ואילו במקומן. כלומר דלא תידוק נמי לר' יוחנן דאמרינן התם בשאינו עתיד להחזירו לכליין אפי' לר' יוחנן מותר משום דהכא הואיל במקומן הן שנראין עמו אמרינן מסתמא עתיד להחזיר לכליין הוא:

זימנין דאת אמר. זימנין שמע מיניה שברי ע"א שנשברה מאיליה אין להן ביטול בשביל כך וזמנין דאמר משמיה משמשי ע"א אין להן ביטול בשביל כך:

אין להן ביטול לעולם משום עבודת ע"א. כלומר הואיל ותקרובת ע"א הן וס"ל תקרובת ע"א אין לה ביטול לעולם:

שמע ר' יוחנן. להא דרב ואמר יפה לימדנו רבי שכן המשתחוה לע"א של אוכלים כלומר תקרובת ע"א של אוכלין אין להן ביטול לעולם וה"נ משום דתקרובת אין לה ביטול:

כיצד הוא מבטלה. לאבני מרקוליס:

ברוק. שרוקק עליהן לבזיון ומבטלה:

כאן בנזרקות לה. ואין להן ביטול דתקרובת ע"א אין לה ביטול וכאן בשאין נזרקות לה אלא ממרקוליס עצמו ויש להן ביטול כשאר ע"א:

כהדא. עובדא דשמעינן דאבני מרקוליס יש להן ביטול:

הוה ליה מרקוליס גו חקלא. עשו הנכרים מרקוליס בתוך היער שלו:

אתא גביה בורגנרה. ממונה על בורגנין ועיירות ונכרי היה. ובב"ר ויחל נח איש האדמה בורגרה ופי' הערוך עובד האדמה:

אמר ליה. בשביל ששמעתי ששר העיר מבקש לעבור כאן למחר וצריך לפנות האבנים מן הדרך:

ארכונא. שר כמו נגיד אקרבנו תרגומו כמו ארכונא:

א"ל. ר"ש בר' להנכרי בחייך אני מבקש ממך שתרים אותם כיפת האבנים משם:

מן דרימון. לאחר שהרים ופינה אותן ממקומן והלך אותו הנכרי וביקש ליקח אותם א"ל ר"ש דידי אינון שעכשיו שביטלום הגוי מותרין לי:

שמע ר' חייה בר ווה ואמר ואית לאימיה בר. כלומר על שעשה תחבולה זו הפליג בשבחו ואמר ויש לאמו בן חשוב וגדול בתור' כזה ועל דרך אשרי הוריו ודוגמתו בספ"ט דשביעית:

ולא ר' חייה רבה תניתה. והא כבר תני לה ר' חייה בברייתא דלעיל ואוקימנא באבנים הנזרקות לה הוא דאין להן ביטול הא למרקוליס עצמו יש ביטול ומאי רבותיה דר"ש ברבי:

אלא. ה"ק:

מן דשמע מיניה. דר' חייה רבה חזק הדין וקבעה להלכה למעשה ולזה היה משבחו שחילק בין אבנים הנזרקות לה ובין אבני מרקוליס עצמן ודקדק בדברי ר' חייה רבה לחלק בכך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף