פני משה/מגילה/ד/א

פני משה מגילה ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הקורא את המגילה עומד ויושב. רצה עומד רצה יושב:

קראה אחד. או שקראוהו שנים ביחד יצאו דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי הכא מכיון דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו:

מקום שנהגו לברך וכו'. היינו ברכה של אחריה אבל לפניה מצוה לברך ומברך ג' ברכות בלילה על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו וביום מברך שתי ברכות. ויש מקומות שנוהגין לברך שהחיינו גם ביום:

בשני ובחמישי. תקנת משה רבינו עליו ע"ה שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ובא עזרא ותיקן שיהו קורין ג"כ במנחה בשבת משום יושבי קרנות וגם תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים:

ואין מוסיפין עליהם. מפני טורח הצבור שהן ימי מלאכה וכן בשבת במנחה נמי מפני שהוא סמוך לחשיכה שהיו רגילים לדרוש עד המנחה ומהאי טעמא נמי אין מפטירין במנחה האידנא ובימים הקדמונים היו נוהגין להפטיר בנביא במנחה. ועדיין יש מקומות בפרס ומדי שיש להם הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה כולה:

הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. זה שהוא מתחיל לקרות בתורה ראשון מברך לפניה והאחרון החותם שהוא המשלים מברך לאחריה וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין לא לפניה ולא לאחריה. והאידנא נהוג עלמא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסין ולא שמעו הראשון שבירך לפניה ויאמרו אין ברכה בתורה לפניה ומשום היוצאין ולא ישמעו החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו ויאמרו אין ברכה בתורה לאחריה:

גמ' מה. לשון בעיא היא מה קאמר הקורא עומד ויושב אם דלשעבר היא שבדיעבד יוצא אף אם הוא יושב הא בתחילה לא כדמשמע לישנא דהקורא והא תני בברייתא מעשה בר"מ שעשה לכתחלה וקראה מיושב וכו' וקאמר דבאמת דהקורא דקתני לאו דוקא אלא כיני מפרשין להמתני' מותר לכתחלה לקרותה וכו':

מאי. האי דקאמר נתנה לאחר ובירך עליה וכי זה קורא וזה מברך:

מכאן שהשומע כקורא. ויכול זה אחר השומע לברך על מקרא מגילה וכה"ג מצינו דכתיב גבי המגילה שהביא על ידי בן שפן ליהויקים אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קראה יהודי קרא באזני המלך וכל השרים אלא מכאן שהשומע כקורא:

מפני בנה. ת"ח הלומדה מחויב לעמוד לכ"ש מפני תורה עצמה:

מפני מה הוא עומד. כלומר בשביל מה מחויב הוא לעמוד כשקורא בתורה ברבים אם מפני כבודה של התורה או מפני כבוד הרבים ונפקא מינה דאין תימר מפני כבודה א"כ אפי' בינו לבינה כשהוא קורא בפ"ע צריך הוא ג"כ לעמוד בשעת הקריאה:

אין תימר מפני כבוד הרבים וכו'. קושיא היא כלומר דמקשה דאף את"ל דהטעם הוא מפני כבוד הרבים מ"מ קשה דבדין הוא שאפי' בינו לבין עצמה עכ"פ מפני כבודה הוא עומד:

אם אומר וכו'. כלומר דודאי אף שבדין הוא כך אלא שאם אתה אומר כן שצריך לקרות לעולם כשהוא עומד א"כ אף הוא מתעצל לפעמים ואינו קורא כלל והלכך לא חייבוהו לעמוד אלא כשקורא ברבים:

סמוך לעמודא. היה סומך עצמו בעמוד שהיה שם וא"ל אסור לך שצריך לעמוד בלתי סמיכה שכשם וכו':

חונה. כך שם המתרגם ולא היה מעמיד אחר אצלו כשקורא ומתרגם וא"ל אסור לך שצריך לנהוג בה ע"י סרסור כשם שניתנה ע"י סרסור הוא משה:

ועבדה שאילה וכו'. כלומר שעשאה כשאלה וסמך על המקרא הזה אנכי עומד וגו' וכי לא ידעו זה אלא ללמד שצריך ע"י סרסור:

חד ספר. סופר מלמד תנוקות:

מושט. כמו פושט וקורא תרגום מן הכתב שבספר שלפניו וא"ל אסור לך שהדברים שבע"פ צריך לאומרן בע"פ:

נאמרו דברים בפה וכו'. גרסי' להא בפ"ב דפאה בהלכה ו':

כי על פי הדברים האלה. על אלו דברים הנאמרים בפה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

חד אמר אם שימרת מה שבפה וכו'. כלומר דמר דריש להמקרא הזה דכתיבי ביה תרוייהו כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' ומשמע דעל שתי התורות כרת ברית אתם על שבכתב ועל שבע"פ ודלא כר' שמואל בר נחמן ואידך ס"ל דהואיל וכרת ברית כתיב אצל הדברים שבע"פ משמע שעיקר כריתות הברית בשבילם הוא והלכך דריש מה דכתיב בהאי קרא גם לדברים שבכתב משום קיבול שכר הוא דכתיב והיינו דקאמר כרתי ברית אתך ואת ישראל ולא קאמר אתכם אלא ללמדינו דכמו שאתה משמר ומקיים לשתיהם כך אם יהיו ישראל מקיימים לשתיהם יקבלו שכר כמוך:

אמר ריב"ל עליהם. מיבעי ליה וכתיב ועליהם וכן כל מיבעי ליה וכתיב ככל וכן דברים וכתיב הדברים אלא ללמד מקרא ומשנה וכו' הכל נאמרו למשה מסיני:

וחבירו משיבו כבר היה לעולמים. בקבלת משה מסיני שזכה לשני עולמים ועכשיו זכה זה שנתגלה על ידו ונראה כדבר חדש. והשתא נמי לא קשיא סיפיה דקרא לרישיה דאם כבר היה לעולמים אין זה דבר חדש אלא שהאחד אומר זה וחבירו משיבו זה:

תני. בתוספתא פ"ג. והובא זה לעיל בפ"ה דברכות בהלכה ג':

אמר ר' זעירה. דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה. ופריך הש"ס על טעמיה דר' זעירא והא תני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא ודסיפא משום שאי אפשר לשני קולות שיהו נכנסין לתוך אוזן אחת דתרי קלי לא משתמעי:

תני. תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא:

אמר ר' עולא. טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהם יהבי דעתייהו לשמוע אפי' משנים הקורין ובנביא שתקנו חכמים אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין. דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם:

תני. אידך אחד קורא בתורה וכו':

ובמגילה. לא איכפת לן ובין אחד קורא וכו' ובין שנים וכו' דאיידא דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי:

והתרגום מעכב. משום דקחשיב בכולה ברייתא נמי לתרגום בעי אם התרגום בדיעבד נמי מעכב או למצוה בעלמא קתני:

ופשיט לה רבי יוסה מן מה דאנן חמיין רבנן נפקין לתעניתא. כשגוזרין על הצבור וקורין ולא מתרגמין מפני טורח התענית ש"מ דאינו מעכב:

טעה. אפ"ה אם טעה בתרגום מחזירין אותו:

רבי יונה ר' ירמיה וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' בתרא דבכורים בהלכה ה':

חד מחזר מנא. תרגום של טנא אמר אחד מנא והחזירו אלא שיאמר סלא כדלקמן ואידך היה מחזיר לאחד שתירגם למצות ומרורין פטירין עם ירקונין ואמר לו שיאמר פטירין עם מרורין:

ולא ידעין. מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:

מן מה דאמר ר' יונה. התם בבכורים לעיל דבעי אם יש להביא בכורים בתמחוין של כסף דדילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:

הוי. ש"מ דהוא מחזיר מנא שרבי יונה היה מקפיד להחזירו להמתרגם מנא משום דנסתפק לו אם מותר להביא בכלי אחר אלא ויאמר סלא שזה הוא התרגום של טנא:

ר' פינחס היה מחזיר להמתרגם לתורין ובני יונה פטימין ובני תורין אלא ויאמר תורין ובני תורין. והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:

מנין לתרגום. הרמז במקרא שצריך לתרגמו:

אלו ההכריעים. הן הקרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי שהן מכריעין הדבר:

אלו ראשי פסוקים. מהיכן הפסוק מתחיל וממילא יודעין היכן מסיים הפסוק שלפניו:

אפילו רגיל תורה כעזרא. הסופר לא יהא הוגה מפיו וקורא אלא מתוך הכתוב שלפניו או שומע מפי הנביא וכותב וקורא כמו שנאמר בברוך מפיו יקרא אלי וגו':

כל קריא מן פומי. שאני בקי כל כך בכל המקרא:

בתרין מניי. בשני מינים שאני מוציא על זה היאך עבידא וכו' וכל הטורחות של זריעה וקצירה ולעשות חבלים ולצוד הצבאים ולשוחטן ולהפשיט עורם ולכתוב עליהם כל המקרא מקבל אני עלי לעשותן שמע רבי ואמר אשרי הדור שאתם בתוכו שרבי ישמעאל בר' יוסי יכול לקרות הכל מפיו ואתה כותב ואין אתם צריכין לא למקרא בכתב ולא לאיש אחר:

כיצד הוא מברך עליה. לבסוף:

בתחלה. מאי מברך:

הרי הוא ככל שאר מצותיה של תורה. שמברכין וצונו לעשות כך וכך וה"נ מברכין אשר צונו על מקרא מגילה דנצטוינו מלאו דלא תסור:

כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. גרסי' להא לעיל בברכות פ"ז בהלכה א' עד אף זו טעונה ברכה:

כתוב בתורה. כלומר למדנו מן התורה לברך ברכת התורה לפניה כדקאמר מה כתיב ביה לפניה ומהיכן למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו אתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב ואין כתיב לברכה לפניו ומנין ליתן וכו':

שם שם לגזירה שוה. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':

עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר"ע דדריש מג"ש:

כר' ישמעאל. אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא כדר' יוחנן בשמו דיליף לה מק"ו וכו':

עד כדון תורה. לא שמענו מק"ו אלא לברכה שלאחריה לתורה מק"ו דמזון:

מזון. לברכה לפניה מנין וקאמר דנמי ילפינן איפכא מק"ו מה אם תורה וכו':

שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:

ר' יצחק ורבי נתן. פליגי ר' יצחק אמר מהכא למדנו למזון לברכה לפניו דכתיב כי הוא יברך את הזבח ואח"כ וגו':

ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וגו' אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר אימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:

רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופו למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':

עד כדון. לא שמענו אלא למזון תורה מנין וקאמר ק"ו מה וכו':

אילין שלשה קריות. מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובעי ר"ז השתא דלמדנו ברכה בתורה ממזון מה את עביד לון. כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי לון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפ"ע יכולנו לומר דלא כשלשה שאכלו כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל אחד ואחד מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא:

אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת. דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו ביחד דכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך לכולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה ובין לברכה שלאחריה לתורה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי על כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי והאמצעי אינו אברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה ראשונה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה וכעין דין ברכת הזימון:

אין תעבדינון וכו'. או דנימא דמדמינין להו להאוכלין כל אחד ואחד בפני עצמן וכל אחד ואחד צריך לברך בפני עצמו דאינן בכלל שאמרו הפותח והחותם וכו' ומהו:

לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. כך הוא בברכות שם כלומר דמתמה וכי לא למדו לברכת התורה ממזון אלא לרבים דלדידך דאת בעי אם מדמינין להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי אם לרבים למדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך. כלומר אפילו ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מנין:

אמר ר' אבא מרי. אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לרבי זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן. ולא אפשיטא הבעיא:

שמע קלון קרויי. שמע קול שקוראין הקרואים להתורה ולא היו מברכין עליה שסמכו על הפותח הראשון שבירך לפניה כהמנהג מקדם והקפיד רבי יונתן ואמר להם עד מתי אתם עושים את התורה קרחות קרחות חתיכות חתיכות בלא ברכה שכבר התקינו שיהא כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה:

שנאמר וידבר משה את מועדי ה'. ור"ח נמי איקרי מועד:

מפני כבודן של בנות ישראל. שיהו מצויין להן תכשיטין להתקשט בהן ולא יוכלו בני העיירות לעכב על הרוכלין:

בלילי שבתות. שהוא זמן עונה:

שיהו הנשים מדברות וכו' משום יחוד. שלא יתייחד איש עמהן:

קודם לטהרתה שלשה ימים. כלומר אפילו ג' ימים קודם לטהרתה וכדמפרש ואזיל:

כדי לשבת וכו'. ואם זמן טבילתה בהן חופפת בע"ש וסומכת על כך ופליגי בהא אימת היא זמן טבילתה דר"ז בשם רב יהודה קאמר והוא שהגיע זמנה לטבול בנתיים והיינו במוצאי י"ט הראשון שא"א לה לחוף ביום סומכת על החפיפה שמע"ש ור' בא קאמר בשם רב יהודה ואפילו הגיע זמן טבילתה לבסוף במוצאי יו"ט שני:

והוה ר"ז מסתכל ביה. בר' בא כמתמיה על דמיקל להרחיק החפיפה והטבילה כל כך וא"ל מה את מסתכל בי וקרא עליו המקרא הזה כי מה ידעת ולא נדע וגו' אף אני יודע הדבר כמוך אלא כך קבלתי מפי רב יהודה:

אתא רב אחא וכו'. וקאמר טעמא דמשום הכי הקילו בה להרחיק החפיפה אפילו הטבילה היא לבסוף שאני חומר שמא לפעמים מעיינה רחוק זמן וסתה עדיין רחוק הוא ואם אתה אומר שלא תסמוך על חפיפה זו שהיא מע"ש ולא תטבול לבסוף אף היא מתעצלת מלטבול גם אח"כ שתאמר הואיל ולא טבלתי עצמי בזמנה אמתין עוד מלטבול שהרי יש לי פנאי כי זמן וסת שלי רחוק הוא ונמצא בין כך ובין כך אינה טהורה מטומאתה והלכך הקילו בה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף