פני משה/פסחים/ז/ה

פני משה פסחים ז ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נטמא הבשר. של הפסח:

והחלב קיים אינו זורק את הדם. שעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן וכו' זורק את הדם. מפני שהדם מתיר את האימורין למזבח:

גמ' ודלא כר' נתן. הא דקתני נטמא הבשר אינו זורק את הדם א"כ ס"ל להתנא דמתני' אכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן דס"ל אין אכילת פסחים מעכב ויוצאין בזריקה בלא אכילה. והאי דר' נתן בתוספתא פ"ז תני לה גבי האי דינא האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וכו' כדתנן לקמן בפ"ח וגריס התם בתוספתא שכח מה אמר לו רבו שניהם יוצאין לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אין צריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם:

מה טעם. דר' נתן דכתיב ושחטו אותו וגו' ואותו משמע אע"פ שאין שם אלא פסח אחד כלהן יוצאין בו ועל כרחך בזריקה אחת של זה כל ישראל יוצאין בו שהרי ואפשר שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד בתמיה אלמא אכילת פסחים לא מעכבא:

פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:

נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:

נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה"נ ל"ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:

אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ"ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע"י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי"ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י"ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ"ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:

אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע"פ שאין בשר וה"נ גבי שיריים קומץ אע"פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה"נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה"ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר"א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ"ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ"ד:

יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר"א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:

עובדין היך עבידא. בעיא הוא אם אירע כעין דבר זה בכהנים העובדין מהו וכדמפרש ואזיל שאם שחטו אותו בעלי מומין שפסולין לעבודה וזרקו טהורין את הדם ובפסח מיירי ואם הבשר מותר באכילה שאע"פ ששחטו אותו בעלי מומין מכל מקום השחיטה עצמה כשירה היא כדתנן ריש פ"ג דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה:

אמר רבי הילא. מאי תיבעי לך דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והרי כאן לא נגע בו טמא וכן נמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והרי יש כאן טהורים שיאכלוהו:

ר' זעירא וכו'. דברי רבי הילא הן כלומר שמענו לרבי זעירא דאיהו בעי לגוונא דצריכא למיבעי ואמר מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה והכא כמי שבא בטומאה כך שמענו ממנו אבל לא הוה ידעי' היכא קאי וכדמסיק ואזיל:

והיידא אמר. ובאיזה ענין מיירי עד דאמר ר' שמואל בשמיה שכך הוא מה דרבי זעירא בעי אם בא בטומאת הדם היך עבידא אם נטמא הדם מהו מי נימא מאחר שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק הדם שנטמא דין הפסח הזה כמי שבא בטומאה הוא שדמו נטמא ולא נזרק והרי זה כשאר הפסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה ואינו צריך לשומרו בטהרה או דנימא מאחר שאלו עבר וזרק הורצה כדתנן במתני' דלקמן נטמא טומאת הדם הציץ מרצה הרי זה כמי שלא בא בטומאה שהרי הורצה הוא ואינו נאכל אלא בטהרה והיינו דקאמר רבי זירא לעיל מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה ולא הוה ידעי' אהיכא קאי עד שבא ר' שמואל ופירש בשמיה דאם בא בטומאת הדם הוא דקא מיבעיא לי' וכדאמרן:

נישמעינה. לזה מן הדא דאמר ר' הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים גבי ציץ כתיב ומדכתב עון הקדשים דריש שהציץ מרצה עון הקרבים שנקרבו בטומאה אבל לא עון המקריבים בטומאה ומדלקמן נפשטה הבעיא דרבי זירא:

הפריש בין קריבין ליחיד וכו'. כלומר אבל יש הפרש בין קרבנות יחיד לבין קרבנות צבור ובין קריבין למקריבין בשניהן שהקריבין ליחיד אם יש לו קרבן אחר אומרים לו הבא האחר ואם לאו אין מתירין לו לכתחלה לזרוק את דמו ואם עבר וזרק הורצה ובהמקריבין ליחיד שנטמאו לעולם לא הורצה שאין הציץ מרצה על עון המקריבין:

הקריבין לצבור. שנטמאו אם יש קרבן אחר אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק הדם בתחלה לפי שקרבן צבור בא בטומאה והמקריבין לצבור שנטמאו בין שיש לו אחר שיקריבנו בטהרה בין שאין לו אם עבר וזרק זה הורצה דס"ל כהן המרצה בקרבנות הצבור אם הקריב בטומאה הורצה בדיעבד שמעי' השתא דקרבן פסח דתנינן בי' במתני' דלקמן שאם נזרק דמו ואח"כ נודע שהבשר טמא הציץ מרצה וה"ז כהקריבין ליחיד בהאי דר' הושעיא שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק את דמו אלא שאם עבר וזרק הורצה והיינו בטומאת בשר שמכיון שאין הפסח בא אלא לאכילה אם נטמא הבשר לא יזרק לכתחלה את דמו אבל בטומאת הדם דהפסח ראוי לאכילה נהי דנמי דלכתחלה אין מתירין לו לזרוק מ"מ כיון דבדיעבד הורצה. כדתנן לקמן הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וה"ז כשאר פסח הבא בטהרה ונאכל הוא בטהרה ונפשטה הבעיא דר' זעירא:

אמר ר' אלעזר. מתני' דקתני הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה שהיו רוב הצבור טמאין מקודם שנשחט אבל אם בא מתחלה בטהרה וכו' כדמפרש ואזיל כדתנינן בהך ברייתא שחטו בטהרה ונטמא הצבור אח"כ וכגון שמת הנשיא ונטמאו רוב הצבור:

יזרק הדם בטהרה. אם יש שם כהנים טהורים יזרקו הן וכן אל יאכל הבשר בטומאה אלא אם יש טהורין מבני החבורה יאכל בטהרה:

ר' נתן היא. אליבא דר' נתן נשנית דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה כדתני בתוספתא שהבאתי לעיל:

שחטו בטהרה ונטמא דם הצבור. כלומר הדם שהוא בצבור ולא נזרק ותוספתא היא ריש פ"ו וכתוב שם ג"כ ונטמא דם הצבור ועל דם הצבור בכלי קאמר וצ"ל הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה משום דה"א הואיל ונטמא הדם א"צ עוד לשמרו בטהרה קמ"ל:

יזרוק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. כדמפרש ר' יוחנן לטעמא:

מפני מראית עין שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה ונאכל בטומאה. כצ"ל ותיבת ונזרק הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמיה הוא:

שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה וכו'. שהרי בשעת שחיטה טהורין היו. ופריך מעתה לא יזרק הדם בטומאה מפני גזירה זו שלא יאמרו הפסח שבא בטהרה ונזרק הוא בטומאה ומוטב שלא יזרק הדם כלל שהרי אין הפסח נאכל:

הא סופך מימר דר' נתן היא. אלא ע"כ האי ברייתא כר' נתן היא דאתא דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה הלכך יזרק הדם ואפילו נטמא ואל יאכל הבשר בטומאה מכיון דלא מעכבא:

מודה ר' נתן בחולה וזקן. שאין יכולין לאכול כזית דמעכב דנהי דקאמר אכילה לא מעכבא גברא דחזי לאכילה מיהת הוא דבעינן:

מודה ר' נתן. וכו'. וכן נמי מודה הוא בחבורה שנטמא כהן העובד שלה שאותה חבורה נדחית לפסח שני דלא תימא הא דקאמר ר' נתן יוצאין בזריקה בלא אכילה היינו לומר שאם נזרק הדם יוצא י"ח ואין האכילה מעכבת אבל לא דבעי זריקה דוקא הלכך קמ"ל שלדוקא קאמר ואם נטמא הכהן וא"א לזרוק הדם וכגון שאין שם כהן אחר נדחין הן לפסח שני. א"נ דלדוקא קאמר כהן שלה שהכהן הוא אחד מבני החבורה וקמ"ל שאע"פ שיש כהן אחר לזרוק הדם מ"מ הואיל דבחבורה זו אין מי שראוי לזרוק נדחין הן דנהי דאכילתן לא מעכבא ראויין לזריקה מיהת בעינן ועיקר:

מודה ר' נתן וכו'. וכן מודה הוא שאם נמצא יבלת בעור הפסח של החבורה שהן נדחין לפסח שני דאע"ג דלא בעי אכילת הפסח מיהו פסח כשר וראוי לאכילה הוא דבעי' ואפי' נמצא היבלת אחר השחיטה דבהכי הוא דאיירי מ"מ מכיון דהוה בי' מקודם אין יוצאין י"ח בו ונדחין הן:

כולהון יוצאות לבית השריפה. לפי שאינו ידוע מאיזה חבורה הוא ופטורין מלעשות פסח שני וסברין בני ישיבה מימר דהאי ברייתא דר' נתן היא דאלו להת"ק דהתוספתא כמו שהבאתי לעיל בריש הסוגיא צריכין הן לעשות פ"ש. כך היה נראה לכאורה אלא דלפ"ז לא שייך הא דקאמר תיפתר ד"ה במיטמא וכו' דטומאה מאי עבידתה הכא וע"כ צ"ל דהגי' בספרים מסורסת היא והרבה תמצא כן בהעתקת הש"ס הזה והאי סברין מימר דר' נתן היא מקומו מקודם מודה ר' נתן קמא הוא ובתר דקאמר הא סופך מימר דר' נתן היא שם היא דשייכא ועל הא דקאמר הא סופך מימר על כרחך דר' נתן היא עלה קאמר דסברין מימר מעיקרא כן דהך תוספתא דקתני יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה לא מיתוקמא אלא כר' נתן דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה והדר קאמרי' דלא היא אלא תיפתר הך תוספתא כד"ה ובמיטמא בספק בקבר התהום מיירי והלכך אל יאכל הבשר בטומאה דטמא אין כאן טומאה כלל והיאך יטמא הבשר בטומאה ודאית:

וכר' נתן זורק את הדם. כלומר ודאי אליבא דר' נתן בלאו הכי ניחא דלדידיה לא צריך לדחוקי כולי האי והא דקתני זורק את הדם שפיר הוא אליבא דר' נתן מיהו הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה יכילנא לשנויי לך ולאוקמי להא כד"ה ובנטמא בספק קבר התהום עסקינן:

כתוב אחד אומר אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכתיב בתריה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין וגו' הרי נזכר כאן זריקת הדם בשביל הקטרת אימורין ובשביל הבשר לאכילה וכתוב אחד אומר וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב לריח ניחח לה' ואין כאן בשר לאכילה הא כיצד עד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה דכתיב וזרק הכהן וגו' גילה לך דלאו דוקא שיהו כאן האימורין להקטרה וגם הבשר לאכילה באותן הקרבנות ששתיהן נוהגות בהן אלא אפי' יש בהן אלו שתיהן אתה מוצא שלפעמים זריקת הדם בשביל אחת מהן ועד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה והיינו דתנינן במתני' ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:

תמן תנינן וכו'. בפ"ג דמנחות והבאתי הכל לעיל עם הפלוגתא דר"א ורבי יהושע בתוספתא גבי הא דר' מנא תיפתר וכו' דלעיל דמוקי להא דר' שמי כר"א ומייתי לה הדר כאן לומר דמתני' דקתני אפי' נטמא הבשר וכו' כר"א דתוספתא מיתוקמא דקאמר אף על פי שאין בשר יש דם ואיידי דקאמר לעיל אף על פי שאין שיריים וכו' מייתי לה נמי הכא בהאי לישנא ומשום דפלוגתייהו בקומץ ושיריים תני לה בהדיא במתני' דמנחות ואידך פלוגתא בברייתא היא:

רב ור' יוחנן תריהון אמרין. דלא פליג רבי יהושע אלא לכתחילה ומודה הוא שאם עבר וזרק את הדם הורצה ואף על פי שאין בשר הורצה הוא להקטיר את האימורין וארישא דמתני' דמיירי בפסח קאמרי דקתני נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם זרק הורצה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף