פני משה/פסחים/ד/ג

פני משה פסחים ד ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. וכגון במקום שלא נחשדו על הרביעה:

מקום שנהגו שלא למכור. שמחמירין על עצמן דלא ליתי לאקולי בבהמה גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות. ולפי שבהמה גסה מיוחדת היא למלאכה ויעשה הנכרי מלאכה בשבת בבהמת ישראל וע"י סרסור דליכא לאחלופי בשכירות שאין הסרסור משכיר או משאיל שרי למוכרה:

עגלים וסייחין וכו. ואפי' אותן השבורים אינן ראויין למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאחלופי בשלימין וגדולים שהן ראויין למלאכה ועוד שאף השבורין הן ראויין לפעמים למלאכה שמטחינן ברחיים:

ר' יהודה וכו'. ואין הלכה כר' יהודה:

בן בתירה מתיר בסוס. ובסוס העומד לרכיבה דכ"ע ל"פ דשרי כי פליגי בסוס המיוחד לעופות שהציידים מביאין עליו העופות לצוד בהן דבן בתירה סבר החי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם היא נושא א"ע הוא דאמרינן אבל עופות עבידי דמשרבטי נפשייהו. ואין הלכה כבן בתירא:

גמ' מותר לגדל. בתמיה והא תנינן בפרק מרובה אין מגדלין בהמה דקה בא" וקאמר ר' בא כגון מהיר וכו' שם מדבר לא"י והיא ט"ז מיל על ט"ז מיל ושם הותר לגדל בהמה דקה וכן אמר במרובה בהלכה ז' דהא דקאמר שם אבל מגדלין במדברות שבא"י היינו מדבר מהיר:

הוין. בני הישיבה בעיין מימר דמ"ד מותר למכור ס"ל נמי דמותר לייחד הבהמה אצל נכרי. וגרסינן להא בפ"ק דע"ז בהל' ו' עד סוף כל הסוגיא:

ומ"ד אסור למכור. ס"ל כהאי תנא דריש פ"ב דע"ז אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים לפי שחשודין על הרביעה:

ר' יונה וכו'. דחי לה דליתא להא דהוון בעי מימר אלא אפי' מ"ד מותר למכור אסור לייחד ודכ"ע אית להו הא דאין מעמידין:

מה בין למכור וכו'. מכיון דחיישינן לרביעה א"כ אף למכור אסור דבני נח מצווין על הרביעה וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול:

וקאמר דשאני מכירה. דהתם כשמוכרה לו הרי כבהמתו של עכו"ם היא והוא חס עליה לרובעה לפי שברביעה נעשית עקרה אבל כשמייחדה אצלו בהמתו של ישראל היא וחשוד הוא לרובעה ולפיכך אסור לייחד מקום וכו':

למה. מ"ט דקאמר מפני שהוא מוציאה מידי גיזה. ואינו מקיים בה מצות ראשית הגז:

הגע עצמך שהיתה עז ואין בה גיזה. ומשני דאכתי מוציאה הוא מידי בכורה שהוולדות יהו פטורין מן הבכורה ואף על פי שחוזר ולוקח מיד הנכרי אח"כ:

זכר. ואין כאן וולדות וקאמר דעכ"פ מוציאו מידי מתנות הזרוע ולחיים והקיבה:

מעתה. אי חיישית למה שהוא מפקיען מן המצות שהיה אפשר להתחייב בהן אח"כ א"כ אף חטין אל ימכור לו מפני שמוציאן ממצות חלה שהיה מתחייב בהקמח ויין ושמן אל ימכור לו מפני שהיא מוציאן מן הברכה אם היה נהנה מהן בתמיה אלא דליתא להאי טעמא:

בכל מקום וכו'. בהמה גסה יש בה חיוב חטאת שראויה למלאכה שיש בה חיוב חטאת לישראל וכשהנכרי עושה בה המלאכה בשבת עובר הישראל על שביתת בהמתו כדמסיק לקמן:

ואינו חולב ואינו גוזז. בתמיה וא"כ אף בבהמה דקה יש חיוב חטאת בשבת:

תמן. בבהמה דקה הוא מתחייב שהוא החולב והגוזז ואין הבהמה עצמה עושה מלאכה של חיוב חטאת ברם הכא בבהמה גסה היא עצמה מתחייבת כלומר שהיא גופה עושה המלאכה של חיוב חטאת כגון שחורשת וכיוצא בה ובכה"ג הוא דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

וכיון שהוא מוכרה לו וכו'. בתמיה ומאי חיוב חטאת דקאמרת:

ברם הכא וכו' עד חשיד עליה טעות הוא אגב שיטפא דלעיל ובע"ז ל"ג לה כלל:

א"ר אימי וכו'. היינו חיוב חטאת דקאמר לפי שלפעמים הוא מוכרה לו לנסיון על איזה ימים אם תיטב בעיניו ואם לאו יחזירנה לו וכשהוא מחזירה אח"כ נמצא בשעה שעבד בה הנכרי עבודה בהמתו של ישראל היתה ומתחייב בה משום שביתת בהמתו:

מעתה. נימא אם מוכרה לנסיון יהא אסור ושלא לנסיון אלא לחלוטין מותר ואמאי קסתים התנא במתני':

ומשני זו מפני זו. גזרו במכירה לחלוטין משום מכירה לנסיין:

עבר וכו'. בעיא היא אם עבר ומכר במקום שנהגו שלא למכור שום בהמה אם קונסין אותו הואיל ואינו אלא מנהג משום חומרא וקאמר הש"ס דכשם שקונסין להלכה אם עבר בדבר שהוא מן הדין כגון המטיל מום בבכור כך קונסין אם עבר על מנהג המקום:

מנין שקונסין בו למנהג. וקאמר מהאי עובדא דר"ל שמעינן לה:

וקנסיה בכיפלא. שיהדר אח"כ שיחזור לו הנכרי הגמל ואפי' יהא צריך ליתן לו בכפל הדמים אשר לקח ממנו וכדמפרש ר' יוסה בר' בון שהסרסור מכרו לנכרי. ולהסרסור הוא שקנסו דאלו להמוכר עצמו לאו משום מנהגא הוא דמדינא הוא דאסור בהמה גסה והגמל עומד למשא הוא אלא ע"י הסרסור הוא שמכרו ומדינא שרי וקנסו משום מנהגא בעלמא שהיו נוהגין שם שלא למכור בהמה גסה אפי' ע"י סרסור:

והוה צווחין ליה. היו קוראין להסרסור הזה לגנאי ברא דמסרסר לארמאי:

מה. ושואל הש"ס מה הפסק הזה דר"ל אם כר"י ס"ל ולא כרבנן דתני בתוספתא ריש פ"ב דבכורות וחסר כאן בהעתקה וה"ג התם הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאיני רשאי והמשתתף לו והניתן לו בשותפות והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה ר' יהודה אומר אף המקבל מן הנכרי אף על פי שאינו רשאי ה"ז מעלה בשויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי ה"ז מעלה אותו ואפי' עשרה בשויו ליתן דמיו לכהן וחכ"א הואיל ואצבע הנכרי באמצע שידו בו לעולם נפטרה היא מן הבכורה. קתני מיהת דלר' יהודה במקום שאינו רשאי כגון שנותן לו בקבלה דהוי כמוכר לנכרי בהמה גסה דאע"ג דמדינא פטור מן הבכורה שהרי יד הנכרי באמצע אפי' כן קונסין אותו ומעלה להנכרי ליתן לו כמה וכמה בשויו כדי שיתן הבכור לכהן. ודמיו לכהן דנקיט לאו דוקא הוא אלא כלומר הבכור שהוא בדמיו ושוויו יתן לכהן:

רשב"ל כר' יהודה. כלומר דקאמר הש"ס אין דרשב"ל כשיטתיה דר' יהודה:

ורובה מן דר' יהודה. ועדיפא דידיה מהא דר"י ומחמיר טפי דאלו ר' יהודה לא קאמר אלא משום הלכות בכורה דמדאורייתא היא וקניס היכא דהפקיעו מן הבכורה. ומה דאמר ר"ל בהלכות בהמה גסה דעיקר איסור המכירה אינו אלא גזירה דרבנן:

אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות. אבל אם יכולה היא להתרפאות מודה ר' יהודה שאסור דהא לבתר דמיתרפיא חזיא למלאכה:

והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו. וכיון דסבירא לך ביכולה להתרפאות אסור משום דלבתר הכי תיחזי למלאכה א"כ הכי נמי בשאינה יכולה להתרפאות דהא חזיא לרביעה ויולדת ולכשיוליד העובר חזי נמי למלאכה:

בשבור זכר וכו' אמרו לו והרי מביאין לו נקבה וכו'. ואכתי חזי לעוברין הוי:

זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע. עוברין לנכרים ואף לר' יהודה קאמר דש"מ דאסור למכור עוברין שבבהמה לנכרי כמו שאסור למכור לו הבהמה עצמה דהא ר' יהודה השיב אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר אלמא היכא דאיכא חששא דעוברין להדיא סבירא ליה לר' יהודה נמי דאסור:

תמן תנינן. בריש בכורות:

לית הדא אמרה. שאסור להמציא להן עוברים. כצ"ל וכך הוא בע"ז וכי לאו ש"מ מהאי מתניתין שאפי' עוברין אסור למכור להן דהא קתני אע"פ שאינו רשאי וכלומר דש"מ דלכ"ע הוא אסור דאף ר' יהודה לא פליג אלא בשבירה:

כבר קדמך ר' אבון. דקאמר לעיל זאת אומרת וכו' וכדאמרן דמדייק שאף ר' יהודה מודה שאסור למכור עוברין להן:

לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר וכו'. כצ"ל וכ"ה שם לפי שהסוס זכר מסוכן הוא שדרכו להרוג בעליו במלחמה ולפיכך מותר למכור אותו להם כדי להוציאו מביתו:

יש אומרים וכו'. לפרושי הא דקאמר שהורג בעליו במלחמה יש אומרים מפני שהוא רץ אחר הנקבה שרואה אצל השונאים ורץ במקום הסכנה וי"א מפני שעומד ומשתין ואין בעליו יכולין להציל עצמן ולברוח במקום סכנה:

מה ביניהון. בין הני טעמי סוס הסריס איכא בינייהו:

דברי חכמים. ולדברי חכמי' שחוסרין בסוס מפרש ר' אחא דטעמייהו משום שלכשיזקין חזי למלאכה דכידנו ברחיים וטוחן בשבת ולקמן מפרש לה:

בן בתירה ור' נתן אמרו דבר אחד. דסבירא להו דאף בשאר בעלי חיים אמרינן שהחי נושא א"ע כדלקמן:

דתני. בתוספתא דשבת:

חייב דלא אמרי' חי נושא את עצמו אלא באדם אבל לא בבהמה וחיה ועופות:

ר' נתן אומר וכו' חיים פטור. דס"ל אף בבהמה חיה ועופות אמרי' חי נושא את עצמו והיינו כבן בתירה דמתיר אפי' בסוס המיוחד לעופות כדפרישית במתני':

רבנן וכו'. כלומר דפריך אי הכי דפליגי בן בתירה ורבנן בסוס המיוחד לעופות וא"כ לרבנן אית להון משום חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה הכין בתמיה שהשיבו לו לבן בתירה דלכשיזקין כודנו וכו' תיפוק לי' דלדידהו במאי דפליגי חיוב חטאת אית ביה ומשני בשיטתו של בתירה השיבוהו לדידן בלאו הכי חיוב חטאת איכא אלא דלשיטתך דאמרת דאף בכל בעלי חיים חי נושא א"ע אינו אסור אלא משום שבות אף אנן נימא לך דמ"מ שייכא חיוב חטאת בסוס דלכשיזקין כודנו ברחיים ומטחינו בשבת:

בשיטתך שאת אומר משום שבות וכו'. כך הגי' בע"ז ולגי' דהכא היינו הך דהלכות בהמה גסה אינה אלא משום שבות במקום דליכא מלאכה בשעת המכירה לבן בתירה אומר אני שהוא אסור למכור הסוס להן משום שני דברים:

משום כלי זיין. מפני שהנכרי מלמדו להרוג ביד את הנופלים ואף שיש עדיין חיות בהם:

ומשום הלכות בהמה גסה. כדאמרן דחזי למלאכה כשיזקין:

ותני כן וכו' מאן תניתה רבי. דלדידיה גם בחיה גסה שייכי הני טעמי ומדינא אסור למכור להן חיה גסה כמו בהמה גסה:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמר ר' ביסנא בשם רב דלא ס"ל להא דרבי אלא חיה גסה כבהמה דקה וליכא איסורא מדינא אלא במנהגא תליא מלתא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף