פני משה/עירובין/ב/א

פני משה עירובין ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' עושין פסין לביראות. שהן ברשות הרבים והביראות עצמן רה"י הן שעמוקין עשרה ורחבין ארבעה ואינו יכול למלאות מהן ולהוציא לר"ה עושין פסין שיהו הפסין הללו עושין לסביבות הבור רה"י וימלא ויוציא מן הבור ויניח שם ותכנס בהמתו ראשה ורובה וישקנה ופליגי ר' יהודה ור"מ היאך עושין:

ארבעה דיומדין נראין כשמונה. דיומדין כלומר ד' עמודין שכל אחד מחלו ארבעה נראה כשנים ומעמידין אותן בארבע זויות סביבות הבור נמצא כל אחד מהן נוטה לכאן ולכאן והרי לכל רוח ורוח שני אמות דופן אמה כנגד אמה ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח התירו לפסי ביראות בכך הואיל והד' זויות עומדות הן וחשוב כמחיצה:

רמ"א שמנה נראין כשנים עשר וכו'. לפי שצריך ארבעה פשוטין באמצע לכל רוח ודוקא כשיש פרוץ לכל רוח יותר מעשר אמות בהא הוא דקאמר ר"מ שצריך פשוטין באמצע אבל אם אין הפרוץ שבון דיומד לדיומד אלא עשר מודה ר"מ דבארבעה דיומדין סגי ור' יהודה מתיר אפילו בפרוץ יותר מעשר ביניהן עד י"ג אמה ושליש כדמפרש לקמן במתני'. וביותר מי"ג אמה ושליש מודה רבי יהודה שצריך פשוטין למעט הפרוץ והלכה כר' יהודה:

גובהן. של פסי דיומדין הללו צריך שיהו עשרה טפחים ורחבן ששה לכל צד מהן ועובין כל שהוא:

וביניהן. השתא מפרש לפלוגתייהו במה שנחלקו דלר"מ צריך שלא יהא הפרוץ ביניהן אלא כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר לפי שכל בקר ובקר שיעור רחבו אמתים פחות שליש ונמצא רוחב של ששה בקר עשר אמות ואם יש ביניהן יותר מזה אז צריך פשוטין ולר' יהודה השיעור בין דיומד לדיומד כשתי רבקות של ארבע ארבע בקר והן שלשה עשרה אמות ושליש וביותר מזה הוא שצריך פשוטין:

רבקות. הוא מרבק הבקר להכניסן בעול מלשון עגל מרבק:

קשורות ולא מותרות. שיעור כל מרבק הבקר כשהן קשורות זא"ז ולא תימא כעין קשורות אלא קשורות ממש ולהכי תני ולא מותרות וזו היא חומרא למעט הריוח שבין בקר לבקר:

אחת נכנסת ואחת יוצאת. כלומר אבל בהרבקות לא בעינן שיהא שם בצמצום בכדי שיהיו שתיהן נכסות ויוצאות כאחת אלא בכדי שתהא רבקה אחת נכנסת ואתת יוצאת וזו קולא היא שבכדי שיעור זה יש מעט רחב יותר לפי שעשר אמות לר"מ וי"ג ושליש לר' יהודה לא בעי' מצומצמות כל כך אלא אפי' שוחקות אבל בין בקר לבקר לא מקילינן לשער בכדי שיהא ריוח ביניהן דא"כ יתרבה הריוח ביותר לפיכך צריך שיהיו קשורות:

גמ' לפי שהפרוץ רבה על העומד וכו'. טעמא שלא התירו אלא בדיומדין הוא מפרש לפי שכאן הפרוץ מרובה על העומד הלכך צריך לעשות דיומדין לכל זוית וזוית שיהא נראה אמה אחת לכאן ואמה אחת לכאן:

אבל לא פשוטין וכו'. כלומר אבל לא סגי בארבעה פשוטין של שתי אמות לכל זוית וזוית שא"כ אין כאן בהיקף סביב לכל רוח ורוח הלכך הוא עושה דיומדין שאף הוא מוכיח על עצמו בכך משום הולכת הבאר וכלומר משום הלכות הבאר שבעשיית הדיומדין הוא שהתירו לפרוץ מרובה על העומד ודוקא בהלכות הבאר:

הגיעוך סוף תחומי שבת עד איכן הן. כלומר כאן הגיעוך ללמוד עד היכן הן סוף דיני גבולי שבת לענין טלטול וזריקה שאם עשה כן במקום אחר בר"ה שהקיף איזה מקום בדיומדין בד' זויות כעין פסי ביראות וחזר אח"כ וזרק ארבע אמות בר"ה בתוך ההיקף שעשה חייב דהוי כזורק ד' אמות בר"ה וקמ"ל דדוקא בפסי ביראות הוא שאמרו שבהיקף הד' דיומדין בהד' זויות נעשה כרה"י לכל מילי לענין שמותר למלאות מהבאר ולהוציא לתוך ההיקף וכן לענין הזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו חייב אבל אם עשה כן במקום אחר בר"ה לא נעשה כרה"י והזורק בו חייב:

אמר רבי יוסה לפי שבכל מקום וכו'. טעמא שהצריכו שיהא הפס רחב ששה טפחים לכאן ולכאן הוא מפרש לפי שכאן היקלת להתיר אף בפרוץ מרובה על העומד מד' רוחותיו לפיכך החמרת עניו בדבר אחר שצריך פס של ששה טפחים לכל רוח ורוח:

ר' אבין. ורבי ירמיה פליגי בהא דקאמר רב שלא התירו אלא לעולי רגלים דלמר בשעת עליית הרגל בלבד הוא שהתירו ולמר מפני עולי רגלים התירו ולאו דוקא בשעת עלייתן בלבד אלא כשהתירו כך לעולי רגלים הותר אף בזמן הזה:

מתניתא אמרה כן. תנינן בחדא ברייתא בהדיא כר' ירמיה בשם ר' שמואל עושין פסין לביראות אף בזמן הזה:

והא תנינן. לקמן בשלהי מכילתין ממלאין וכו' ומבאר הקר בי"ט ומפרשינן התם מפני מה אמרו להתיר למלאות בגלגל מבאר הקר בי"ט ולא גזרינן משום עובדא דחול או שמא ירבה למלאות ולהשקות את גינתו אלא כשעלו ישראל מן הגולה בימי עזרא וחנו על אותו הבאר שהיו בו מים חיים ולכך נקרא באר הקר. והתנו עמהן הנביאים שהיו ביניהם להתיר לעולם שיהיו ממלאין מבאר הקר הזה בגלגל בי"ט ואמרינן התם עלה לא כל בארות הקר התירו אלא אותו הבאר שחנו שם בלבד. והשתא כמה דאת אמר תמן מה שהותר הותר ולא במקום אחר והכא נמי מה שהותר הותר לעולי הרגלים בלבד ולא כהאי ברייתא דתני עושין פסין לביראות אף בזמן הזה:

הורי בחיפא. וכן רבי ירמיה הורה בחליף כהאי ברייתא להתיר פסי ביראות בזמן הזה:

הוון בעיי מימר. בני הישיבה דר"מ יודה לר' יהודה וכו' כדמפרש לקמיה. ומתמה הש"ס מאי האי דקאמרת ר"מ יודה לר' יהודה הא ר"מ אית ליה דיומדין ופשוטין בעינן ואת אמר הכין בתמיה:

מתוך שאתה עושה וכו'. כלומר דמשני דלעולם איכא למימר דר"מ יודה לרבי יהודה דמדינא בדיומדין לחוד סגי והא דקאמר ר"מ במתני' דיומדין ופשוטין לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא דגזרינן מתוך שאתה אומר לו לעשות דיומדין ולא פשוטין יסבור שמחיצה מעלייתא היא אף בעלמא וילך ויעשה כן במקום אחר בר"ה ויהא מתחייב עלה דלא התירו דיומדין בפרוץ מרובה על העומד אלא לפסי ביראות בלבד לפיכך מחמיר ר"מ אף בפסי ביראות שצריך דיומדין ופשוטין שלא תצא תקלה מתוך כך למקום אחר:

לא דין מודה לדין וכו'. לא זה מודה לזה וכו' שר"מ מדינא קאמר שבפסי ביראות צריך דיומדין ופשוטין. א"נ דה"ק הוון בעי מימר ר"מ יודה לר' יהודה דאם יש כאן נפיש משיעורא דר"מ והיינו שיש בין פס לפס טפי מעשר אמות דלדידיה צריך פשוטין כדפרישית במתני' ומודה ר"מ שאם האריך בדיומדין עד שלא יהא ביניהן יותר מעשר אמות דבכה"ג א"צ פשוטין אבל ר' יהודה לא יודה לר"מ שאם יש כאן יותר מי"ג אמות ושליש דזהו שיעורא דר' יהודה וצריך למעט הפרוץ אינו מודה לר"מ שימעט בפשוטין אלא דוקא בהארכת הדיומדין עד שלא יהא שם פרוץ יתר מי"ג ושליש הוא דבעינן. וזה עיקר והשתא שייך שפיר כל הא דבתרה:

ר"מ יודה לר' יהודה וכו'. כלומר דפריך היכי מצית אמרת דבכה"ג מודה ר"מ דסגי בהארכת דיומדין הא ר"מ אית ליה דיומדין ופשוטין ומשמע דוקא בפשוטין הוא דאית ליה למעט עד כשיעור לדידיה כדמסיק הקושיא ואזיל:

מתוך שאתה עושה דיומדין וכו'. כלומר וכ"ת מאי רבותא דפשוטין הרי אם ממעט הפרוץ עד כשיעור מה איכפת לן אם ממעטו בהארכת הדיומדין או בפשוטין הלכך קאמר דהא ליתא שאם אתה מתירו בדיומדין לחוד אבל לא בפשוטין אף הוא סבור לומר דמחיצות שבת מעלייתא היא ואף שיש כאן פרוץ מרובה ויסמוך על זה לעשות כן במקום אחר בר"ה ויהא מתחייב שלא התירו זה אלא בפסי ביראות בלבד הלכך מסתברא דאף ר"מ לא יודה לר' יהודה אלא דס"ל דבכל גוונא דווקא פשוטין בעינן כי היכי דליהוי היכרא ולא סגי בהארכת דיומדין:

ר' אחא וכו'. כלומר וכן אמר רב אחא בהדיא דלא זה מודה לזה ולא זה לזה וכדאמרן:

אמר ר' מנא וכו'. ר' מנא תלמידו של ר' יוסה היה והוה רגיל לומר על דבר ששמע מאחר ולא שמע בפירוש מרבו כך ואמר אע"ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדה מילתא בהדיא דפליגי ר"מ ור' יהודה בכל גווני בהא מ"מ אמרה דכוותה דש"מ מינה דדעתו כך כדלקמן. וכן תמצא בהרבה מקומות בש"ס הזה מדברי רבי מנא על ר' יוסה:

רבי בא ור' בון בעון וכו'. כצ"ל:

כמה יהא דיומד ארוך ולא יהא צריך פשוט. לר' יהודה דס"ל עדי"ג אמות ושליש לא בעינן פשוטין ואם הוא יותר מזה כמה צריך להאריך ברוחב הדיומד ושלא יצטרך פשוטין:

א"ל פחות משלשה כסתום וכו'. כלומר אם מאריך הוא בדיומד שמכאן ומכאן עד שלא יהא אויר ביניהן אלא פחות משלשה ודאי כסתום הוא. דבכל מקום אמרינן לבוד בפחות משלשה ואם הוא יותר מששה אויר ביניהן הופלג השיעור הפרוץ. דס"ל דאע"ג לר' יהודה מותר הפרוץ עד י"ג אמה ושליש. היינו דוקא בתחלה אבל הכא מכיון שהוא יותר מי"ג ושליש דצריך אתה למעט הפרוץ לא סגי בהארכת דיומדין אם יש כאן פרוץ ששה ביניהן ולאו דוקא ששה אלא מכיון שהוא יותר מארבעה דהוי מקום חשוב בכל מקום מיקרי פרוץ בכה"ג שהיה בתחלה יותר מכשיעור וכדמסיק וצריך פשוט אפילו לרבי יהודה:

אלא כן אנן קיימין משלשה ועד ארבעה. כלומר אלא בהי גוונא משכחת לה אליבא דרבי יהודה דסגי בהארכת דיומד ביותר משיעורא דידיה ולא צריך פשוט בהאי גוונא דווקא שאם מאריך הוא בדיומדין לא יהיה ביניהן ארבעה שהוא מקום חשוב בכל מקום:

אין תימר ר"מ יודה לר' יהודה ויעשה וכו'. השתא קאמר דש"מ מיהת דלר"מ לעולם צריך פשוטין דאם תאמר ר"מ נמי מודה לר' יודה דבהארכת דיומדין סגי כדאמרן לר' יהודה א"כ קשיא לר"מ למה לי פשוטין בכל גווני ויעשה דיומד רחב וארוך יותר עד שלא יהא צריך פשוט אלא לאו ש"מ דר"מ אינו מודה בהארכת דיומדין כלל. אלא דלעולם בעינן פשוטין לדידיה:

אמר רבי בא בר ממל לא נצרך ר"מ וכו'. כלומר דרבי בא בר ממל בא לומר דאי מהא לא איריא דלעולם איכא למימר דאף לר"מ אם האריך בדיומדין סגי ולא צריך פשוט וכי קאמר ר"מ דצריך פשוט לא נצרך אלא לשיטת ר' יהודה וכלומר דלמאי דקאמר ר' יהודה דיומדין ולא בעי פשוטין פליג ר"מ וקאמר דלשיעורא דידך שהוא י"ג ושליש לא סגי בדיומדין לחוד וצריך ג"כ פשוטין למעט הפרוץ עד עשר אמות ולעולם אמינא לך שאם האריך בדיומדין סגי אפי' לר"מ:

אמר ר' יוסה ואפי' משיטתיה מכל מקום וכו' צריך פשוט. בתמיה וכלומר דר' יוסה מדחה להא דר' בא בר ממל וקאמר לאו מילתא היא דקאמרת דלא אמר ר"מ פשוטין אלא בשיטת רבי יהודה ולדידיה ס"ל דבאמת בהארכת דיומדין נמי סגי הא ליתא דאפילו משיטתיה דר"מ גופיה למדין אנו דלא ס"ל כלל למעט בהארכת דיומדין דאי לא תימא הכי ירחיב הדיומדין עד בכדי שלא יהא כאן הפרוץ אלא פחות מהעומד ומכיון שיהיה העומד רבה על הפרוץ וכי צריך כאן פשוט והדרא קושיא לדוכתא למה לו לר"מ להזכיר כלל מפשוטין אלא מדנקט ר"מ להתקנתא בפשוטין ש"מ דדוקא בפשוטין קאמר וטעמא כדאמרן. שאם אתה מתירו בדיומדין בלא פשוטין אף הוא סבור לומר שמא מחיצות שבת כך הוא אפי' במקום אחר והיינו דקאמר ר' מנא לעיל אע"ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדא מילתא אמרה דכוותה לפי שלמדנו מדבריו דכאן דג"כ ס"ל דלא מודה ר"מ לר' יהודה בהארכת דיומדין כלל:

היתה אבן אחת גדולה וכו'. תוספתא הוא בפ"ק:

אית תניי תני שאם תחקק. ותחלק ויש בה אמה לכאן ולכאן נידון משום דיומד:

הוון. בני הישיבה בעו מימר דבהא פליגי דמ"ד שאם תיחקק ס"ל מודד מבפנים וכלומר דתרוייהו באבן מרובע איירי והאי מ"ד ס"ל שמשערין את האבן מבפנים שבתוכה אם יש כדי אמה לכאן [ולכאן] ומ"ד שאם תיחלק המדידה הוא מבחוץ ולא צריך חקיקה. ולפי גי' הספר מאי האי דפריך רבי יוסי ולא עוד וכו' ומסיק דכ"ע ס"ל המדידה מבפנים היא לכן נראה דנתחלפו התיבות וכצ"ל מאן דאמר שאם תיחלק מודד מבפנים ומאן דאמר שאם תיחקק מודד מבחוץ דהאי מאן דאמר סבירא ליה שאין צריך לשער אם תיחקק לפי שהמדידה מבפנים היא וכשמחלק אותה ויש אמה לכאן ואמה לכאן סגי ואף על פי שאם תמדוד מבחוץ לא תמצא השיעור ומפני שהאבן יותר עבה בפנים הוא ומאן דאמר שאם תיחקק סבירא ליה שהמדידה מבחוץ היא וכשיש מבחוץ אמה לכאן ולכאן אז נידון משום דיומד והלכך קאמר שאם תיחקק מה שבפנים וישאר עדיין ממה שהוא בחוץ אמה לכאן ולכאן בכה"ג דוקא הוא שנידון משום דיומד והשתא שפיר קאמר ר' יוסי על הא דס"ד דבני הישיבה לומר דלחד מאן דאמר צריך שתהיה המדידה מבחוץ דוקא והלכך קאמר שאם תיחקק א"כ לדידך:

ולא עוד כקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה. וכלומר שיהא צריך לחקוק כל מה שמבפנים עד שאתה עתיד להעמידה דקה כקליפת השום החיצונה בתמיה אלא הווי דלא שניא וכו' דלכ"ע במדידה שמבפנים סגי ומשערין בה וא"צ שתהא שיעור המדידה מבחוץ והא הוא דאיכא בינייהו בין הני תנאי דמאן דאמר שאם תיחקק בעגולה הוא דקאמר שאם האבן עגולה היא מחוסרת חקיקה ורואין שאם תיחקק בליטת העגול ויהא בה אמה לכאן ולכאן ומאן דאמר שאם תיחלק באבן מרובעת הוא דקאמר שאינה מחוסרת אלא חליקה:

תדע לך שהוא כן וכו'. שכך השיב התנא דקאמר שאם תיחלק לחבירו דקאמר שאם תיחקק אין בין דברי לדבריך וכו':

לא סוף דבר חריץ וכו'. כלומר לאו דוקא שהשיעור כולו הוא בחריץ אלא אפילו גבשושית מקצתו חריץ וכו' כגון שהוא גבוה מצד אחד ונמוך מצד השני ונעשה כחריץ משערין בגבשושית עם החריץ אם יש בו ששה לכאן ולכאן:

היו חמשה קנים וכו'. לפי שכל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה ואז נחשב כאלו הכל אחד דאמרינן לבוד ואם יש בהן ששה לכאן ולכאן נידון משום דיומד:

שלשה. אם יש בין זה לזה שלשה דבכה"ג לא מיחשב כחד אלא שהלך וקשר גמי מלמעלן ועשאן כצורת הפתח מהו שיציל משום פיאה וכלו' אם מהני גבי פסי ביראות צורת הפתח או לא:

כלום פיאה מצלת עד שתהא מוכחת מכל צדדיה. בתמיה דהאיך ס"ד דתהני כאן צורת הפתח וכי צורת הפתח מהני במקום שפרוץ מד' רוחות הא אמרינן בפרק דלעיל שאין הפיאה מצלת והיא צורת הפתח עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה וכדפרישית שם בהלכה ז' ומה תיבעי לך:

אלא בהין דעגלין כסתום הוא היך מה דאת אמר תמן וכו'. כלומר אלא כי קא מיבעיא לן כאן בענין הקנים לאו משום צורת הפתח אלא בכה"ג הוא דקא מיבעיא לן כגון שהקנים שהן רחוקים זה מזה שלשה עגונין הן ואם אתה מודד מבליטת העגול יש בין זה לזה שלשה והואיל כסתום הוא והבעיא כך היא אי אמרינן. דרואין שאם תיחלק ויהא נמשך לכאן ולכאן לא יהא שלשה ביניהן והיך דאת אמר תמן לעיל גבי אבן רואים שאם תיחלק וכו' נידון משום דיומד ואמור אוף הכא כן. ומהדר הש"ס דלא דמיא:

תמן עד כקליפת השום החיצונה את עתיד להעמידה וכא מה אית לך. כלומר שאני התם שיש באבן השיעור אלא שנראית סתום והלכך אמרינן רואין אם יש בה כדי שתיחלק וכו' ולא בעינן עד שתיחקק דכי כקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה וכהאי דמתמה ר' יוסי לעיל אבל הכא מאי אית לך למימר וכי אתה רואה לכל קנה וקנה עגול לשער אם יש בו כדי שיחלק וכו' בתמיה:

אם את אומר כן ביטלת הלכות פיאה. כלומר ועוד. דאם תאמר כך דבכל מקום שיש לומר רואין אמרינן א"כ בטלת הלכות צורת הפתח דאמרינן לעיל דלא מהני במקום פרוץ מד' רוחות ולדבריך אם היה כאן פרוץ מד' רוחות ונתן קנה עגולה ועבה מכאן ומכאן וקנה על גביהן תאמר ג"כ רואין שאם תיחלק לכאן ולכאן לא יהיה כאן פרוץ לגמרי בתמיה אלא דלא אמרינן כאן נידון משום דיומד אלא דוקא אם אין בין זה לזה שלשה:

הכותל והאילן ואישות קנים. היינו מחיצת הקנים והכי איתא בתוספתא שם:

לחציה עשה. פסין:

לחציה שעשה מותר. ואע"ג דאין הבאר כולו בתוך היקף הפסין:

היו שתים. וכגון שלאחד עשה לחציה בלבד ולבור השני שאצלו עשה ג"כ כך והשתא אותו החצי שעשה להראשון הוא אמצעי בין שני החציין שלא עשה להן פסין וקא מיבעיא ליה מהו שאותו האמצעי ידון לכאן ולכאן לחומרא דהואיל שהוא בין שני החצאין האסורין אסור ג"כ למלאות מהחצי האמצעי שנמשך לכאן ולכאן לאיסור או לא וכדמפרש ואזיל בהי גוונא הוא דקמיבעיא ליה:

מה צריכה ליה כשהיו שנים ממלין. כלומר והיכי דמי דמספקא לן אם נידון לכאן ולכאן לאיסור כשהבורות לשני בני אדם הן וזה עשה לחצייה בלבד וכן השני שאצלו ונמצא אותו החצי האחד שיש לו פסין הוא אמצעי בין שני החצאין האסורין ומכיון שהן של שנים הממלאים זה ממלא מבורו וזה ממלא מבורו איכא למימר דכל אחד ואחד נידון בפני עצמו וזה למה שעשה מותר לו למלאות וכן להשני או דילמא אותו החצי האמצעי נידון לכאן ולכאן לאיסורא ואע"פ שהן של שני בני אדם:

אבל אם היה אחד ממלא. כלומר ששני הבורות של אדם אחד הוא בהא לא מספקא לן שאותו חצי האמצעי נידון לכאן ולכאן לאיסור דהואיל וברשות אחד הן ושני הצדדים שאצל האמצעי אסורין הן מטילין אותו לחומרא:

חצר שהיא פתוחה לפסים וכו'. תוספתא היא בסוף פ"ק וגריס שם מותר לטלטל מחצר לפסין ומפסין לחצר וט"ס היא כאן:

היו שתים אסור. שהיו שתי חצרות זו אצל זו ומחיצה ביניהם ושתיהן ראשן בין הפסין ואוסרות זו על זו. לא סוף דבר שתי חצרות ופתוחות לבין הפסין אלא אפילו חצר אחת ובה שני בתים אוסרין זה על זה וכדמסיים ואזיל דסברין מימר בשלא עירבו החצרות ביניהן מיירי וא"כ אף בחצר אחת ובה שני בתים ולא ערבו אוסרין זה על זה לטלטל אף בין הפסין הא אם עירבו מותרין אף בשתי חצרות:

רב הונא. אמר אפי' עירבו החצרות אסורין שאין עירוב עושה אותן אחת לענין טלטול לבין הפסין:

רב הונא כדעתיה. מי נימא דרב הונא לשיטתיה הוא דאזיל:

דאיתפלגון. לקמן בפ"ו במבוי שצדו אחד דר בו עכו"ם וצדו אחד ישראל וכלומר שיש בו ישראל הדרין בו:

אם עירבו דרך פתחים. אם ישראלים הדרים בבתים שבחצרות עירבו דרך הפתחים העכו"ם אוסר עליהם משום שחצירו ג"כ פתוח להמבוי ודירת העכו"ם אוסר עד שישכיר רשותו ואם עירבו דרך החלונות הפתוחות מבית לבית בהא ס"ל לרב הונא בשם רב דמכ"ש דאוסר עליהן בחצר שאע"פ שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך החלונות שהרי עירבו מ"מ דרך הפתחים הן אסורין:

אבא בר בר חנה בשם ר' יוחנן. קאמר אפילו עירבו דרך חלונות ולא עירבו דרך הפתחים אין העכו"ם אוסר עליהן דקסבר דירת עכו"ם לא שמה דירה לאסור לטלטל בחצר ומכיון שהם מותרין מבית לבית שהעירוב עושה אותן אחד מותרין לטלטל בחצר ואע"פ שחצירו של העכו"ם ג"כ פתוח להמבוי אין העכו"ם אוסר עליהן וטעמא משום דקי"ל כר"א בן יעקב דאין העכו"ם אוסר אלא בשיש שם שני ישראלים ומכיון שעירבו אפי' דרך חלונות הוי להו כלהו כחד ואין העכו"ם אוסר במקום חד ישראל. ורב הונא בשם רב ס"ל שאין רבים נעשים ע"י עירוב כיחיד במקום עכו"ם ושמעינן מיהת דרב הונא מחמיר בעירוב וה"ה הכא וא"כ רב הונא כדעתי':

ואפי' דיסבור וכו'. ודחי לה הש"ס דלא היא דאפי' אם יסבור רב הונא כר' יוחנן דתמן דמותר הוא מודה הוא הכא דמטעמא אחרינא אוסר הוא הכא כדמסיק ואזיל:

תמן. כלומר בדין חצר שנכנסת לבין הפסין היינו טעמא דאוסר אפילו עירבו דשמא למחר תחרב הבאר קודם השבת וחיישינן שמא יהא סבור לומר דעירוב מועיל בפסי ביראות ויטלטל שם על סמך העירוב ובאמת אין העירוב מועיל בפסי ביראות אלא כל זמן שהמים בבאר התירו למלאות בין הפסין:

לא התירו פסי ביראות. לטלטל בהן אלא למלאות בהן מים בלבד ולהשקות שם בהמתו:

באו מים בשבת כבר נכנסה שבת באיסור. שלא היה שם מים מקודם ואסור דקסבר מחיצה הנעשית בשבת לאו שמה מחיצה:

חרבה הבאר. שיבשו המים בשבת כבר נכנסה שבת בהיתר ושבת הואיל והותרה הותרה:

רבי נסא שאל. מה דפשיטא ליה לר' יוסי בי ר' בון מספקא ליה:

מהו לטלטל בין הפסין. מי נימא הואיל והותר למלאות הותר נמי לטלטל ביניהן:

נימר. דכך הוא אם יש בין הפסין ארבעה טפחים בין זה לזה וכלומר שיש ביניהן פרוץ הרבה עד ארבעה טפחים שהוא מקום חשוב:

כאסקופה אסורה היא. שאע"פ שלמלאות מים מותר לר"מ עד עשר אמות ולר' יהודה עד י"ג ושליש לענין טלטול אסור:

ואם לאו. שאין ביניהן ארבעה שהאריך הפסין עד שאין ביניהן ד' כאיסקופה מותרת היא שדינה מותר לכאן וכו' כדאמרינן בפ"ק סוף הלכה א' וה"נ מותר לטלטל ביניהן:

תני ישנן כעשר אמות דברי ר"מ וכו'. כך הוא שנוי בתוספתא פרק קמא ומפרש האי וכארבע עשרה לר' יהודה פרא אמה מחצה ואמה בנין וכלומר דלאו דוקא ארבע עשרה אלא אותה האמה הי"ד היא פחותה ואין כאן אמה שיש בה איזה בניין ואיזה חצוייה לפי ששתי רבקות של ד' ד' הן י"ג אמות ושליש כדפרישית במתני':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף