פני משה/שבת/ט/א

פני משה שבת ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אמר ר' עקיבא מנין לע"ז שהיא מטמאה במשא כנדה. איידי דאיירי בסוף פרק דלעיל בקראי דאסמכתא והאי קרא דתזרם סמוך הוא להאי קרא דלעיל נקיט לה הכא להא דר"ע ועוד משום דקבעי למיחשב לכולהו מנין דתני לקמן:

במשא. שהנושא אותה בעי כיבוס בגדים כמו הנדה דכתיב והנושא אותה יכבס בגדיו. ופליגי רבנן עליה דר"ע בפ"ג דע"ז וס"ל דאין ע"ז מטמאה אלא כשרץ שנאמר שקך תשקצנו ואין השרץ מטמא במשא אלא במגע והלכה כחכמים:

גמ' כתיב תועבה בנדה וכו'. וקסבר ר"ע לתועבה שבנדה היקשה והיינו לתועבה דפרשת עריות דנדה התם כתיבא וטעמיה קאמר לקמן דאקרא דתעב תתעבנו קא סמוך ומפ' מעיקרא לפלוגתייהו והדר מפרש טעמייהו. וגרסינן להאי סוגיא עד סוף הלכה בפ"ג דע"ז בהלכה ו':

מה הנדה מטמא. במשא לאדם הנושא אותה אף על פי שאינו נוגע בה דאיתקשה לזב דכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו ובזב כתיב ביה והנושא אותם יכבס בגדיו:

באבן מסמא. הוא אבן גדולה וכבידה כדכתיב והיתיאית אבן חדא ושומת על פום גובא וכדאמרינן בפ' בתרא דנדה שאם האבן גדולה על הכלים והנדה ע"ג האבן אע"פ שאין הכלים מרגישין כובד הנדה או הזב מחמת כובד האבן אפ"ה טמאין:

מודה ר"ע לחכמים וכו'. דלהכי איתקש לשרץ לומר לך שאין ע"ז מטמא באבן מסמא:

מה השרץ מטמא בהיסט. כלו' במגע ודרך הש"ס הזה להשתמש בשינוי לשון וקרי למגע היסט על שם הושטת יד לנגיעה. וישלח ידו ויקחה תרגומו ואושיט ידיה ונסבה:

אי מה השרץ מטמא בכעדשה וכו'. וקאמר ר' יוחנן דלהכי איתקש למת ללמד דאינה מטמאה אלא בכזית:

אי מה המת משיכניס ראשי אצבעו וכו'. הכי גריס בע"ז שם ויותר נוח הוא לפי הלשון. כלומר שהרי המת מטמא משיכניס האדם ראש אצבעו להבית אשר המת בתוכו והיינו טומאת אהל וא"צ שיכניס ראשו ורובו לשם אף ע"ז משיכניס ראש אצבעו ואנן קי"ל דע"ז מטמא בביאה ועד שיכניס ראשו ורובו כדתני בתוס' דע"ז פ"י בהדיא המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא. וקאמר אתיא נתיצה נתיצה מבית המנוגע דכתיב בע"ז ונתצתם את מזבחותם וכתיב בבית המנוגע ונתן את הבית מה בית המנוגע אינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו לתוך הבית אף ע"ז כן:

א"ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת ע"ז מחוורת מן התורה. ואין טומאתה אלא מדרבנן דאם לא כן קשיא אליבא דרבנן דמאי חזית דאת מקישה לקלים ואינה מקישה לחמורים דרבנן מקשי לה לקולא למת דלא תטמא אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא אלא במגע אימא איפכא דנקיט לחומרא למת דתטמא במשא ולשרץ דתטמא בכעדשה אלא ש"מ דטומאתה מדרבנן והלכך לקולא ולחומרא לקולא מקשינן:

א"ר מנא מחוורת היא וכו'. כלומר דלא היא דמהכא לא תפשוט דלעולם אימא לך טומאת ע"ז מחוורת היא מן התורה והא דקשיא לך אי הכי אימא נקיט לחומרא לא מצית אמרת הכי דבהדיא גלי לן קרא דנקיט טומאתה לקולא ולא לחומרא דלמה הוא מקישה למת ולשרץ אלא ללמד מהם דנקיט לקלים שבה וכלומר דאי ס"ד דלחומרא נקיט א"כ היקשא דמת למה לי הא כבר איתקשה לנדה ונילף טומאת משא מנדה וכי תימא אי מנדה ה"א דאפי' באבן מסמא מטמאה הא ליתא דאי הכי השתא נמי דכתיבא היקשא דמת מנא לך דאינה מטמא באבן מסמא דאי משום דאיתקש למת ומת אינו מטמא באבן מסמא הא איתקשא נמי לנדה דהרי השתא לחומרא קיימינן והיא גופא קשיא דאם באת להחמיר א"כ נחמיר בכל ולא תילף לכזית ממת אלא כל מה דמצית להחמיר נחמיר ונילף מנדה דמטמאה באבן מסמא ומשרץ דמטמאה בכעדשה ועל כרחך דילפינן מדחזינן דאיתקש נמי למת והאי הקישא דמת למה לי. ואם תאמר דהיקישא דמת נמי לחומרא הוא דאתא דתטמא באהל כמו המת הא ודאי לא מצית אמרת דהא אית לן ג"ש מבית המנוגע דעד שיכניס ראשו ורובו וכ"ת עוד דילמא היקישא דמת אתא למעוטי אבן מסמר דלא נקיט לנדה דאי אמרת הכי א"כ ממילא שמעינן דהיקישא דמת אתא לגלויי לן להוציא משמעות היקישות מהחומרא וא"כ ממילא ש"מ להוציא ההיקש מהשרץ לחומרא דלא נילף לכעדשה אלא לכזית מהמת והשתא למאי הלכתא איתקשא לשרץ אלא ע"כ דלא תטמא במשא אלא במגע:

הדא דאת אמר. דמיהת ע"ז צריכה שיעור בכזית דוקא בע"ז שבורה אבל בשלימה מטמאה אפי' בכל שהוא:

דא"ר חונה וכו'. אשכחן בע"ז בעל דצורתו בראש הגויה היה ובאופן מהאופנים קטנים שהן פחותין מכזית למדנו זה שהיה בראש הגויה דכתיב וישימו להם בעל שהוא דומה לברית אלהים והכי אמרי' בע"ז שם:

מ"ט דר"ע. דאמר לתועבה דנדה הוקשה דכתיב תעב תתעבנו וגלי רחמנא דתעשה אותה כתועבה החמורה שבתועבות והיא נדה דחמורה מתועבה דשרץ:

שקץ תשקצנו. גלי רחמנא לעשות אותה כשקץ דשרץ:

מה מקיימין רבנן טעמא דרבי עקיבא. ואמאי כ' רחמנא בלשון תועבות הרבה:

צאיהו נבליהו. תתעב אותו כצואה ונבליהו שתתעבנו גם בנבילות לשון כדלקמן:

מה מקיים ר"ע טעמון דרבנן שקץ תשקצנו. וקאמר דיליף מכאן שקציהו נבליהו:

מנין לרבנן נבליהו. דבשלמא לרבי עקיבא שפיר מישתמע מלשון שקץ תשקצנו שתשקץ אותו בפיך ולקוראו בלשון גנאי אבל לרבנן דדרשי מתעב תתעבנו ואין תועבה אלא בלב:

ר' שמואל וכו'. מהכא דכתיב צא תאמר לו צאיהו נבליהו באמרות פיך את שקורין אותו וכו':

גלייא. מלשון גילוי ערוה:

מקדם לבית אל. והלא עי עצמה היא מקדם כדכתיב בית אל מים והעי מקדם ובהאי קרא משמע דעל בית האון קאי ועוד דהאי סימנא אשר עם בית און מיותר היא אלא דרוש ביה הכי מקודם היו קוראין אותו בית אל לשם ע"ז ועכשיו קורין אותו בית און לגנאי:

לא רצה להיקרות עמדה. כלומר לא תרצה לקרותה כך שהיא לשון כבוד אלא קורין אותה עמידה שכך קורין לעביט של מי רגלים כדאמר רבי אבא וכו':

מה מקיים רבי עקיבא צא תאמר לו. מאי דריש ביה:

מכאן וכו'. כלומר דקרא מרמז גם לדבר אחר שאין לדחות לאדם מידו אלא עד שיכניס ראשו ורובו באיזה ענין בכח ושלא ברשות אז צא תאמר לו ובא הרמז כאן אגב אורחיה שמדבר בע"ז שצריך להוציאה מביתו:

אית מתניתא. תני חדא ברייתא דע"ז ומשמשיה מטמא כנדה ותניא אידך ע"ז עצמה כנדה ומשמשיה כשרץ ותרוייהו אליבא דר"ע:

ניחא. דקרא דיליף מיניה ר"ע להקיש לנדה משמשיה כתיבי התם אלא למ"ד משמשיה כשרץ קשיא הרי כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשין כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו ואלו צפוי ואפדת משמשיה ותכשיטיה נינהו:

תיפתר בחקוקים על גופה. האפודות הם צורת הע"ז שחקוקים על גופה ולאו משמשיה הן וצפוי ג"כ שהצלם מצופה בצורה החקוקה עליו לע"ז:

תיפתר. יכול את פתר לה ג"כ בענין אחר שהאפדה ע"ז עצמה היא שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כענין שנאמר גבי גדעון שנתנו לו נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:

מתני'. דהתם משמע כמ"ד דאף משמשיה כנדה לר"א דהא תנינן שם אבניו ועציו ואפריו מטמאין כשרץ ועלה פליג ר"ע וקאמר כנדה וקס"ד שהבית עשוי להכניס לתוכו הע"ז וא"כ משמשיה הוי אלמא קסבר דאף משמשיה כנדה וקשיא לאידך מ"ד דקסבר אליבא דר"ע משמשיה כשרץ:

תיפתר שהשתחוה לבית. עצמו כשהיה בתלוש ואח"כ בנאו דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש הוא גבי ע"ז:

והא תנינן. שם שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לע"ז ה"ז אסור. וא"כ אפי' עשה המחובר לע"ז אסור וקאמר דתיפתר נמי להא שהשתחוה לבית בעודו בתלוש ואח"כ חידשו בבנין מחובר:

דאמר ר' זעירה בשם רב המשתחוה לבית ועשאו לע"ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוא. ואכתי לא אסיק לאוקמי להא דרב דנמי איירי בהשתחוה ואח"כ בנאו עד לקמן ומייתי להא משום המסקנא דאוקמתא:

המקדיש את הבית מועלין בו. וקאמר ר' זעירא הווי בה רבנן פליגא כלומר שהקשו על הא דר' יוחנן ואוקמי לה בפלוגתא ומשום דק"ל אין מעילה במחובר הלכך קאמרי דתליא בפלוגתא דפליגי' אמוראי גבי המשתחוה לבית דלמ"ד אסרו דס"ל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש הוא וא"כ נמי מועלין במקדיש הבית ואיכא למ"ד דלא אסרו דלא חשיב ליה כתלוש ואין מחובר נאסר משום ע"ז ובמקדיש נמי אין מועלין בו ור' יוחנן כרב הוא דס"ל:

מתני' פליגא על רב. דתנן בפ"ה דפרה השוקת שבסלע הוא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך החור שבדופנה ומשקין ממנה. הבהמות:

אין. ממלאין למי חטאת דלא חשיבא כלי ומפני דרישא דמתני' מיירי כשחיברה בתחלה ולבסוף חקקה וכדמסיים התם בסיפא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה שאם חקקה בתחלה ועשאה כלי ואח"כ חיברה בסיד נשאר שם כלי עליה:

מפני שחקקה ואח"כ חיברה. טעמא שחקקה בעודה בתלוש הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא חשיבא כלי ואע"ג שהיתה תלושה מקודם מ"מ הואיל וחיברה מקודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש כמחובר הויא וקשיא לרב שהרי ההן בית נמי לאו כמי שחקקו ואח"כ חברו הוא אלא כחברו ואח"כ חקקו בההיא דרישא דהתם דמיא דקס"ד השתא שלא השתחוה לבית עד שבנאו בתחלה וא"כ דינו כמחובר:

מה עביד לה רב. וקאמר דפתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כלומר הא דקאמר המשתחוה לבית אסרו לא שבנאו לגמרי ואח"כ השתחוה לו אלא דקרי ליה בית משום דהסיתות של אבנים לבנותן זהו גמר מלאכתן לבית וא"כ מיירי נמי שהשתחוה בעודן אבנים בתלוש וכבר נאסרו משום ע"ז ואע"ג דאח"כ בנאו ועשאו מחובר ודמיא להאי דינא דהשוקת שבסלע:

ולית הדא פליגא על ר' יוחנן וכו'. התם על המתני' קאי דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז ונפל אסור לבנותו וכו' אבניו ועציו ואפרו מטמאין ופריך וכי האי מתני' לא פליגא היא על דר' יוחנן דהתם לעיל בהלכה ב' גרסינן לפלוגתייהו דר"י ור"ל בע"ז שנשברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה. ור"ש בן לקיש אמר מותרת ומפרש התם לפלוגתייהו מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין שידוע לנו שעתיד להחזיר השברים להכלי שלהן ולקמן בהא ודאי כ"ע ל"פ דאסור שהרי לא ביטלן ואם בידוע שאינו עתיד להחזיר לכליין בהא ד"ה מותר שהרי ביטלן מע"ז אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בסתם דר' יוחנן אמר סתם כמי שעתיד לחזור לכליין דכל זמן שלא שמענו שביטלן אמרינן מסתמא עתיד הוא להחזירן לכליין ור"ש בן לקיש סתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמסתמא בטולי מבטל לה:

אמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן שנשברו שם בהא לכ"ע כמו שעתיד להתזיר לכליין ואסור. עד כאן בהא דהתם דלעיל. והשתא פריך מהאי מתני' דהתם לר' יוחנן דקאמר ע"ז שנשתברה מאליה אסורה והא וכי לא כן סברנן מימר שם שאם בשאינו עתיד להחזיר לכליין ד"ה מותר והא תנינן וכו' זה הכל מהקושיא היא והא תנינן נמי בהדיא שם לקמן שלש אבנים הן ואחת מהם אם העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת והשתא הא מתני' שנפל הכותל שבינו לבין הע"ז דומיא דהך דבמתני' שלשה אבנים היא שנסתלקה הע"ז מן הכותל וכן דומיא דדינא בשברים שאינן עתידין להחזיר לכליין ואמאי עציו אבניו ואפריו אסורין. ולהכי פריך לר' יוחנן מהני תרתי דאי מדר' יוחנן גופיה בע"ז שנשתברה הוה מצינן לשנויי דמתני' דנפל הכותל כדין סתם בע"ז שנשברה דמיא דלר' יוחנן אסורה והיינו נמי דקאמר ולא כן סברנן מימר וכו' כלומר על זה דסיים לעיל התם הוא דקא סמיך דבסתם הוא דפליגי מתני' דנפל הכותל כסתם דמיא ולא קשיא לר' יוחנן והלכך הדר פריך מהאי מתני' דג' אבנים דהא במתני' דנפל הכותל בהאי ע"ז שסילקה מעל האבן היא וא"כ מוכח דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא שהרי גם התם לא ידעינן אם עתיד להחזירה על גבי האבן או לא ואפ"ה קתני מותרת וש"מ דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא והשתא היכי מתרץ לה ר' יוחנן וכלומר דאפי' תימא דמהאי מתני' דג' אבנים לק"מ דהתם מכיון שסילקה בידם לא דמיא לנשברה מאליה ובסתם מ"מ האי מתני' דנפל הכותל קשיא דהא הכא נשברה מאליה. ולענין דלא תיקשי האי מתני' דנפל הכותל אמתני' דג' אבנים היכי מתרץ לה ר' יוחנן דאף אם תאמר שאני סילקה מנשברה מ"מ קשיא דהא מיהת מתני' דנפל הכותל דקתני אפי' העפר והעצים והאבנים שמסתמא אין עתיד להחזירן אסורין והלא בכה"ג גם לר' יוחנן מותר ולקמיה פריך ומתרץ נמי אליבא דר"ל אלא דמעיקרא מהדר אליבא דר' יוחנן דלדידיה על כרחך לשנוי רומיא דהני מתני' אהדדי כדאמרן דשאני סילקה ונשברה וא"כ אכתי מדינא דמתני' דמשמע דאבניו וכו' לעולם אסורין ואפי' אם אינו עתיד להחזירן:

תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן. בתחלה ואח"כ בנאו להבית שאפי' נפל נשאר הכל באיסור כבתחלה. ואפי' על רבי שמעון בן לקיש לית הא פליגא וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש"ס מהאי שינויא וקאמר דהא האי פירכא מצית נמי למיפריך אדר"ל דאם אינו עתיד להחזיר לכליין הא אמרי' דלד"ה מותר אלא דלא היא ולא צריכין להאי שינויי דחוקא ולאוקמה להמתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן דאפי' לר"ל ניחא ולא מיבעיא לר' יוחנן דהא לא כן סברין מימר דבעתיד להחזיר לכליין ד"ה אסור ואמר ר' יודן וכו' כמו שהבאתי לעיל דאם הן במקומו כמו שעתיד להחזירן דמיא והשתא אילו עציו ואבניו ועפרו דהמתני' במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד"ה אסורין:

והא תנינן. שם שלש אשירות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסור וש"מ דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גם באילן כמו הבית וקשיא לרב דמחלק בין אילן לבית:

תיפתר. להמתני' כגון שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח"כ נטעה והלכך אסורה אבל בלאו הכי לא דמי אילן שמחובר בתוך הארץ להבית שמחובר על גבי הקרקע:

השתחוה לבית. ובנאו על הקרקע אסרו ולמערה שחפר בה ועשה המערה כותל לבית לא אסרה וכדמפרשי טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא מעולם שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף