פני משה/מעשר שני/ה/א

פני משה מעשר שני ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה. בפיסת רגבי אדמה היו נותנין סביבות הגבולין לסימן להודיע שהוא רבעי ואסור בלא פדיון והסימן באדמה דכשם האדמה דאיכא הנאה מינה לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה אף האי נמי איכא הנאה מיניה לאחר הפדיון:

ושל ערלה היו מציינין בחרסית. בחתיכות החרסים דהסימן הוא מה החתיכות החרס ליכא הנאה מינייהו אף האי ליכא ביה הנאה כלל:

ושל קברות. שיפרשו משם הכהן והנזיר עושין הסימן בסיד לפי שהסיד לבן כעצמות וממחה הסיד במים כדי שיתלבן ביותר ושופך סביבות הקבר:

אמר רשב"ג בד"א. שעושין סימן לרבעי ולערלה בשביעית שהכל הפקר ויד הכל שוין בה ונוטלים בהיתר לפיכך עושין סימן שיפרשו מאלו האסורין אבל בשאר שני שבוע שהן באין לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור ע"ש הלעיטהו לרשע וימות והלכה כרשב"ג:

והצנועין. שהן מדקדקין על עצמן ורוצין שבשביעית שהפקר הוא יהיו נהנין הכל מרבעי מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מזה הרבעי יהא מחולל על המעות האלו ולפי שאי אפשר לפדותו במחובר שהרבעי דינו כמעשר שני שאינו נפדה במחובר לפיכך אומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו וברשותייהו קאי לפדותו:

גמ' זונא שאל לרבי מה ניתני וכו'. כלו' באלו המשניות הקודמות בפרק הזה היאך ניתני כרם רבעי או נטע רבעי וא"ל צאו ושאלו לר' יצחק הגדול:

דבחנת ליה כל מתניתא. כלומר אע"פ שאני הוא הסותם המשנה מ"מ מסרתי לו ההבחנה שלכל המשנה שהוא יבחין לסדר אותן על הסדר:

קדמייא כרם רבעי ותינייא נטע רבעי. כלומר כך סדרתי אותם המשניות הקודמות שבפ' הזה עד משנה הרביעית סדרתי לשנות בהן כרם רבעי והשניות שהוא ממשנה רביעית עד סוף כל הפרק סדרתי לשנות בהן נטע רבעי וכך נשנין הם לפנינו:

ר' זעירא מקבל לסביא וכו'. כלומר הי' קובל על אלו הזקנים שהיו בימי ר' יצחק רבה שלא ביחנו ממנו לכל המשנה ולידע טעם הסדר שלו שסידר בפקודת רבי:

תני. בתוספתא פ"ה כרם רבעי וכו' ומפרש הש"ס מפני שהוא לשעה שאינו אסור אלא לפי שעה עד שיפדה לפיכך באדמה שאינו מתקיים אלא לשעה:

ושל ערלה בחרסית. טעמא מפני שהוא בחיוורא יותר מכאן כלו' שהוא מתקיים ביותר החיוורא והסימן של חרסית מבאדמה ושל קברות בסיד מפני שהוא מתקיים החיוורא שלו עוד יותר מכאן:

אם היו יחידות. כלו' שהאילנות של ערלה היו חשובין ביותר ויחידות הן תולה בהן אזני חבית של חרס לפי שהן מתקיימין יותר ולהחשובים צריך לעשות להם סימן יותר מתקיים מפני שהכל רצין אחריהם לאכול מהם:

למה לית אנן אמרין כל אחד ואחד לפי מה שהוא. כלומר דמדייק על הא דאמר טעמא שזה הוא לשעה וזה מתקיים החיוורא יותר מכאן וזה עוד יותר מכאן ולמה לא נאמר דהיינו טעמא דכולהו שכל א' וא' עושין לו סימן לפי מה שהוא זה באדמה מפני שעתיד ליהנות בו וכמו האדמה וזה בחרסית שאין לו הנאה ממנו כחרסית וזה בסיד מפני שהוא לבן כעצמות וכדפרישית במתני':

כהדא דתני. בתוספתא פ"ה שלכל א' וא' עושין סימן לפי מה שהוא דאילן של הקדש עושין לו סימן בסיקרא רמז לחוט הסיקרא של מזבח כדלקמן ושל בתי ע"ז מפחמין אותו בפחמין על שם ע"ז של עץ הנעשה פחמין ושל בית המנוגע נותנין עליו אפר מקלה על שם שנותצין אותו עד לאפר וכן להרוג למדוד ממקומו אל העיר הקרובה עושין סימן אחר שקוברין אותו בדם ולמקום עגלה ערופה להכיר לאחר זמן מקומה שלא יעבד בו ולא יזרע עושין סימן בחגורה של אבנים כלומר בגל אבנים וזהו סימן שאין המקום הזה ראוי לעבודה כמו האבנים:

וחש לומר. אאילן הקדש פריך שסוחרין אותו בסיקרא והא איכא למיחש שיאמרו אילן מנבל פירותיו הוא ולפי שהפירות נובלין ממנו עשו כך לסימן דהא לא כן תני בתוספתא דשבת פ"ז חילן וכו' ומטעינין אותו אבנים כי היכי דלכחוש חיליה ומבהתין אותו כלומר שמטעינין עליו לבהלו כדי דיהא עביד פירות ולא יהא משירן ומשני דלא דמי דתמן דלא יתיר פירוי כלומר שהרי שם עושין [כדי שלא] ינתר פירותיו שסוקרין אותו בסיקרא וגם מטעינין אותו באבנים שזה עיקר תיקונו והסקרא אינו אלא כדי שיראו ויבקשו עליו רחמים אבל הכא באילן של הקדש עושין כי היכי דיהא עביד בתחילה כלומר שלא יגעו בו ושלא ימנע מלעשות פירות ובסיקרא בלבד עושין כדי שיפרשו ממנו:

ולמה לית אנן אמרין חוט כחוט של סיקרא זכר למזבח. כלומר אמאי קתני סוקרין אותו בסיקרא דמשמע שסוקרין אותו כולו בסיקרא ולמה לא נימא דחוט של סיקרא בלבד סגי ובזה הוא זכר למזבח כהאו דתנינן תמן וכו' בפ"ג דמדות:

סוקרין עליו בסיקרא הקדש. כלומר לא שסוקרין את כולו אלא סוקרין תיבת הקדש עליו בסיקרא ולפי שהסיקרא מתקיים ביותר:

ר' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד. ר' יוסי דפ"ג דדמאי גבי הנותן לפונדקית שאמר אין אנו אחראין לרמאין וזהו כרשב"ג דמתני' וגרסי' להא עד דבר שאינו מתוקן בדמאי שם בהלכה ה' ושם בארתי ע"ש:

מנין לציון. רמז לציון קברות מן התורה מנין וגרסי' להא לקמן בפ"ק דשקלים ולקמן בפ"ק דמ"ק ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':

ר' ברכיה. אמר דר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם ר' חוניא דבית חורן ור' יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה ור' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל הכתוב כדי שתהא הטומאה קוראה וכו' כלומר שתעשה סימן על הטומאה שתהא מרגיש בה ופורש ממנה:

ועברו עוברים בארץ. ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד לבא שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הכתוב להזהירו וללמד שיהיו עושין ציון וכתיב עצם מלמד שמציינין על העצמות כגון שיש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באוהל כדתנן בפ"ק דאהלות:

על השדרה או על הגלגולת. שמטמאין באוהל כשהן שלמים:

ובנה מכאן שמציינים על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל שאם אתה אומר ע"ג אבן תלושה אף היא הולכת ותתגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:

אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שעושין הציון במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש פעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמאו הטהרות אשר נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך:

לשם:

מכאן לציון. וכלומר לציון של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:

מצא אבן אחת מצוינת. בסיד על גבה אף על פי שאין מקיימין כן שאין עושין לכתחילה אבן לסימן:

המאהיל עליה טמא. כצ"ל וכך הוא בפ' עגלה ערופה ובפרק קמא דמועד קטן. לפי שאני אומר מתקמצין והתם גריס קמציץ והיינו הך. כלומר שהטומאה קמוצה וטומאה תחתיה ואף על גב דאין עושין ציון על מקום הטומאה היינו אם עושין אותו ע"פ השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שפוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות חיושינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה וציין עליה:

היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שהיא ביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:

היה חרוש ביניהן. שהיה מקום הנחרש בינתיים ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהן לפיכך תלינן דמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל שם ביניהן ולא היה ביניהן טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא ואית דגרסי היה חרס ביניהן שהוא לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין דלטומאה מציינין בסיד:

אין מציינין על הבשר. אם היה כזית בשר מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:

ולא נמצא מטמא את הטהרות למפרע. כשימצא שעדיין לא נתעכל:

מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ כל הטהרות ע"ג בחנם:

יאות אמר רבן שמעון בן גמליאל. במתני' דאין מציינין על הרבעי אלא בשביעית שבהיתר הן באין לאכול שהוא הפקר אבל על דרבנן דסברי דגם בשאר שני שבוע מציינין עליו קשיא:

לא ביום הוא מציין לא בלילה הוא גונב. כלומר ומאי מהני הציון כלל בשאר שני השבוע וכי לא אפילו באותו היום שהוא מציין בלילה הן באין וגונבין ואוכלין שהרי אם חשודין הן על הגגיבה וגזל מאי איכפת להן שמציינין להודיע שהוא דבר האסור אם חשודין על כך חשודין על כך:

אמר לון ר' מנא מביום. כלומר דאין חוששין לגניבה בלילה אא"כ הגנבים עצמן עושין סימן מבעוד יום כדי שידעו לבוא באישון לילה ולגנוב וכהאי דדריש ר' תנינא על הפסוק חתר בחשך בתים וגו' על אנשי דור המבול שכך היו עושין ויומם חתמו היינו שמיום חתמו להם לסימן והיו רושמין בשמן אפלסמון על המקום שהיו יודעין שיש שם ממון כדי שמחמת הריח של אפלסמון היו מכירין לבוא בלילה אף שלא ראו אור וגונבין אבל כאן מכיון שאין להם סימן לבוא בחשך אפילה ולגנוב אין חוששין לכך:

כך דרשה ר' חנינא בצפורין. כפי אשר פירש המקרא על אנשי דור המבול ואיתעבד תלת מאה חתירן לבתים מחמת ששמעו ולמדו לעשות כן:

ויציין. על הצנועין דמתני' קאי ואמאי היו מניחין מעות להתחלל עליהן מוטב היה להם לציין עליו שלא יבאו ויאכלו ומשני אם כך היו עושין להיות מצוין היאך הן נקרא צנועין הלא כל עיקר שאנחנו קוראין אותן צנועין לפי שהן מדקדקין הרבה על עצמן שאפילו ימצא אחד שיעבור ויאכל ממנו לא יהא בא לידי מכשול איסור רבעי והן חוששין אף על אלו שאוכלין בשאר שני שבוע שלא בהיתר לפיכך מניחין את המעות להתחלל עליהן:

אתיא דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב. ר' יוחנן מפרש להמתני' דמאן תנא צנועין רשב"ג הוא דמסיים ואזיל שכך היו עושין הצנועין ומדקתני כל הנלקט מזה דמשמע מה שכבר נלקט היום ואף על פי שאין עכשיו ברשותו אפ"ה בידם לחלל על המעות ואתיא הא כמאן דאמר לקמן דלעתותי ערב אומר הבעל הבית:

דתני. בתוספתא דפאה בפ"ב ושם הגי' הפוכה דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לדר' דוסא:

ר' דוסא אומר כל מה שילקטו וכו'. כלומר בשחרית צריך שיאמר הבעה"ב כל מה שיילקטו העניים היום בין העמרים יהיה הפקר דשמא ילקטו יותר מן הראוי כדתנן בפ"ו דפאה שני שבלין לקט ושלשה אינן לקט וכדי שלא יהיה גזל בידם אומר בשחרית כל שילקטו היום ואף יותר מן הדין הבקר או הרי הוא הפקר:

ר' יהודה אומר לעתותי ערב. הוא אומר כל מה שלקטו היום יהיה הפקר ואע"פ שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפ"ה יכול להפקירן וא"כ רשב"ג דהוא תנא דצנועין כהאי מ"ד דאמר לעתותי ערב:

וחכמים. פליגי על תרווייהו וס"ל דאין הפקר בשביל האנסין שהן באין לחטוף שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ולעשות תקנה להן שיגזלו:

ברם כמ"ד בשחרית. אומר כל מה שעתידין ללקוט יהיה הפקר לא אתיא הא דצנועין דאע"ג דאיכא למימר דהאי כל הנלקט דתני גבי צנועין. לאו דוקא הוא אלא כל מה שילקטו להבא הוא דקאמרי וא"כ שפיר אתיא כהאי מ"ד דס"ל בשחרית ובאומר כל שילקטו נמי מהני תינח גבי הפקר אבל הכא גבי חילול מעשר קשיא ויש אדם מחלל במחובר לקרקע כצ"ל ותיבת הבקר דכאן ט"ס הוא ואגב שטפא דלעיל הוא דגבי הפקר למה אינו יכול להפקיר במחובר לקרקע הלא גם כל קרקעות שלו יכול אדם להפקיר אבל בחילול מעשר תנינן בתוספתא פ"ה כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע והשתא לא מצית למיתני גבי צנועין כל מה שילקטו דא"כ מחובר לקרקע הוא ואין הפדיון חל על המחובר לקרקע:

א"ר ירמיה. מאי קשיא לך דלעולם אפי' כמ"ד בשחרית אתיא הא דצנועין ותני כל מה שילקטו ודפרכת מהאי דאין פודין במחובר לקרקע ולאו רשב"ג הוא דהא אמרינן דמאן תנא צנועין רשב"ג ורשב"ג פליג אדב"ש ואדב"ה וס"ל דהפדיון חל על המחובר לקרקע:

ועוד הוא אית ליה משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. כלומר דהא מהיכא נפקא להו למ"ד דאין פודין רבעי במחובר לקרקע לאו משום דילפי קדש קדש ממעשר שני מה להלן אין פודין אותו במחובר לקרקע אף רבעי כן והא רשב"ג ס"ל גבי מעשר גופיה דעיקר החילול תלוי בנתינת המעות כדאמר בפרק דלעיל בהלכה ו' דלעולם משיכתו של מע"ש פדיונו הוא וא"כ אימא לך דלרשב"ג אפי' מעשר גופיה נפדה הוא במחובר לקרקע דהא העיקר בנתינת המעות הדבר תלוי ומה לנו אם מחובר לקרקע הוא ואין יכול למשכו הלא הפדיון שלו הוא משיכתו:

אמר ר' יוסי והיינו וקם לו. בתמיה כלומר לדידך דקאמרת דלרשב"ג אף מעשר נפדה במחובר לקרקע וא"כ מעתה לדידיה הקדש נמי נפדה במחובר לקרקע בתמיה דהא רשב"ג מדמי מעשר להקדש לגמרי כדאמר לעיל וכי זה היינו וקם לו דכתיבא גביה. א"נ דקושית ר' יוסי קאי על המתני' דקתני כל הנלקט וכי זה היינו וקם לו וכלומר דהא לאו ברשותיה הוא שהרי כבר לקטו והיאך יכול הוא לפדותו הא רבעי ממעשר ילפינן דכתיב גביה קדש וכדון הקדש הן והשתא קשיא אילו ראה אחד ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא אמר כלום בתמיה הלא אינו ברשותו שיהא חל ההקדש עליו וה"נ ברבעי היאך חל הפדיון על דבר שאין ברשותו דמה שאינו יכול להקדישו אינו יכול לפדותו:

א"ר ירמיה עד דאת מקשי ליה בשחרית קשייתה להאי קושיא לעתותי ערב. כלומר ומה שייך לקושיא זו משום דבר שאין ברשותו למאי דבעינן לאוקמי מילתיה דצנועין דרשב"ג כמ"ד גבי לקט בשחרית דלדידיה לאו קושיא הוא דהרי אומר כל מה שילקטו ועדיין ברשותו הוא והאי קושיא דאקשית לה היה לך להקשות על ר' יוחנן לעיל למאי דבעי לאוקמי מילתיה דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב גבי לקט והא תני במתני' כל הנלקט וא"כ לאו ברשותו הוא:

א"ל. ר' יוסי לר' ירמיה דהא ליתא דלמאי דאמר ר' יוחנן דאתיא כמ"ד לעתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא כלומר דנהי דהאי קושיא מצינו להקשות דהא אינו ברשותו הוא מ"מ להא מצינן למידחי דאע"ג שאינו ברשותו עשו אותו כמי שהוא ברשותו לענין פדיון והשתא לא קשיא מידי ומאי דאוקי כהאי מ"ד לעתותי ערב אתא לאשמועינן דכמו להאי מ"ד לעתותי ערב לאו במחובר לקרקע הוא התם הכא נמי כן וא"כ נוכל לומר דכל עיקר מילתיה דר' יוחנן הא הוא דאתא לאשמועינן דקפדינן שלא יהא במחובר לקרקע אבל אי מוקית לה כמ"ד בשחרית וא"כ קשיא לן חדא דהא כל הנלקט קתני ומיבעי לך לדחוקי ולומר אימא כל המתלקט ועוד קשיא ההוא דמחובר לקרקע הלכך שפיר טפי כהאי אוקימתא דר' יוחנן דכמ"ד לעתותי ערב אתיא הא דרשב"ג במילתא דצנועין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף