הרי בשמים/ב/צה
|
< הקודם · הבא > |
נשאלתי בנידן אשה שנתאלמנה מבעלה בלי זש"ק במשך השנה הראשנה שאחר הנישואין זה כשתי שנים נגוזו ועברו ובאו עתה לד"ת היות שהנדוניא של הזוג מושלש בהיפאטהעקענבאנק נגד שני שטרי שלישית סך ארבעה אלפים ר"כ ונדרשתי לחוות דעי אחרי שלפי תקנת הקהלות חולקין בהעזבון איך יהי' בהנדוניא והפירות שעלה מהמעות בהבאנק וגם נידן המתנות שנתן הבעל לה מעות קודם נישואין וקנתה חפצים וישנם ת"י והארבעה אלפים נדוניא שמושלשין בהבאנק הם שני אלפים מצד הנפטר ושני אלפים מצד אבי האשה והש"ש האחד הי' ביד הנפטר והשני עודנו מונח ת"י אבי האשה:
הנה לענין תקנת ר"ת במת הבעל בשנה ראשנה כ' בב"ש סי' נ"ב ס"ק ט"ז דאפי' למאי דקיי"ל כהסוברים דתקנתו היתה גם במת הוא יוחזר הכל ליורשיו דהוא דוקא לענין כתובת מנה ומאתים או מה שהוסיף לה מדעתו אבל לא לגבי הנדוניא שלה והתוספת שליש דהוי כנדוניא והיינו כיון דלא תיקן רק משום ותם לריק כחכם ולמה אפוא יותן ליורשיו מממונה שהכניסה לו וגם התוספת שליש הלא הוא ג"כ מממונה שהרויח הבעל בפרקמטיא שעל כן כ' באמת בנבוי"ת חאה"ע סי' צ"ב ובס' בית מאיר סי' נ"ב דאין לה ליטול תוספת שליש רק בהי' ריוח בהנדוניא ולא בשלא הרויח ע"ש אמנם כשנשאר אח הראוי לחלוץ הלא מבואר בב"ש סי' קס"ה סק"י לענין התקנה לחלוק הנכסים בין החלוץ והחולצת דגם הנדוניא בכלל החלוקה והכי מבואר בשו"ת מהר"ם לובלין סי' י' ע"ש:
איברא דמילתא דא צריכא עיונא לפי המתבאר מד' מהרי"ק סי' ק"ב שורש ב' בטעם תקנת הקהלות משום דהיכי דהיבמה היא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמי' ונהי דלא שבקינין לי' ליבומי משום דחיישינין שמא לא יתכונו לשם מצוה אין כח בידינו להפקיעו מירושתו שהיו כל הנכסים שלו אילו הי' מייבמה ומשום זה היתה תקנת שו"ם לפשר ולחלק העזבון ע"ש ויש לחזק הטעם הלז דאף דקיי"ל דאין היבם יכול למכור נכסי אחיו וא"כ אינו הפקעה כ"כ דאינן שלו לגמרי מ"מ הלא כ' בב"ש סי' קס"ח סק"ג דאם בעת היבום כותב לה כתובה מיד על נכסיו אינה יכולה לעכב ורשאי למכור ע"ש וא"כ אילו הי' כונס את היבמה הי' יכול לכתוב לה כתובה מיד על נכסיו והיו הנכסים שלו לגמרי והנה אף דקיי"ל דגם אם רוצה לייבם והוא מעוכב מחמת איסור מפסיד ירושתו כדמצינו בכתובות פ"א: ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפובמדיתא תא בעי אחוה למיפסלה לה בגיטא מיני' א"ל מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך בכ"ז י"ל כיון דאיסור היבום בזה"ז הוא רק תקנתא דרבנן לכן אמרינין דאין לנו להפסיד ממונו בשביל תקנתא דרבנן כדמיון שכ' בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז לענין מי שמכר לחבירו דבר מאכל ואחר שאכלו נודע שהי' איסור דרבנן א"צ המוכר להחזיר לו המעות וכ' הש"ך הטעם וז"ל דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמ' אד"ת עכ"ל והה"נ נהי דאסרו חכז"ל הייבום בזה"ז אבל לענין הממון הול"ל דאוקמ' אד"ת לכן תקנו הקהלות לפשר הדבר היינו שיקח החלוץ החצי מהכתובה ות"כ והוא טובתו שיקח מיד המחצה משייבם אותה שאז אף שאיפשר שתמות היא קודם ויירש הכל מ"מ הרי ספק הוא שמא ימות הוא קודם או יגרשנה ותקח היא כל הכתובה ויש לה"ר לזה מהא דארז"ל בכתובות פ"ג: ואימא מפירי אמר אביי בוצינא טב מקרא ופירש"י שהאומר לחבירו קח לך דלעת קטנה בגינתי או המתן עד שיגדילו וקח גדולה טוב לו שיקח הקטנה מיד כי לא ידע מה ילד יום אף כאן חביבה עליו אכילת פירות שהוא מיד כו' ע"ש וע' כי"ב בירושלמי פ"ז דשביעית ה"ב והה"נ עדיף לי' ליקח כשיחלוץ מחצית הכתובה ות"כ מיד משיכניס אותה וימתין שמא תמות היא קודם וירשנה. אמנם הלא טעם זה לא יתכן רק לענין הכתובה ות"כ אבל לענין הנדוניא הרי לא הי' מרויח מידי גם כשהי' כונסה ומרדה בו בטענה דאין רצונה לדור עמו מטעם דשמא מצות חליצה קודמת דהיא טענה מבוררת עכ"פ והרי אין זו גרועה מנשואה המורדת בבעלה ואומרת מאיס עלי בטענה מבוררת ומקובלת בעיני חכמי העיר דמבואר בסי' ע"ז דדיינינין לה בדינא דמתיבתא ואינה מפסדת רק הכתובה ות"כ אבל צריך להחזיר לה הנצ"ב אפי' אם תפסן וא"כ בנ"ד צריכין להחזיר עכ"פ הנדוניא שלה ואף דכ' בב"ש סי' ע"ז ס"ק כ"ז בשם הט"ז דמורדת א"צ להחזיר לה הנצ"ב רק בשעת הגירושין אבל לא קודם בכ' הלא בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ח וכן בס' בית מאיר שם השיגו על הט"ז ובפרט בחליצה הרי כ' ברמ"א סי' קס"ה בשם תשו' הרד"ך דלמאי דקיי"ל מצות חליצה קודמת אף שאין כופין לחלוץ הוי' כחליצה ומחויב ליתן לה את שלה קודם החליצה ע"ש:
הן אמת די"ל דהתה"ד לשי' אזיל שכ' בסי' ר"כ בטעם תקנת הקהלות מפני שראו כ"פ שבאו הנשים לידי עיגון משום דזימנין טובא שהוא חפץ לייבם והיא א"ר משום דסניא לי' או משום דלא ניחא לה באישות וצוותא דילי' חשו חכמי הדור שעי"כ תבא לידי עיגון דאין בידינו לכופה אפי' ע"י אמתלא וזימנין נמי שאין בדעתו לייבם ואומר שרוצה לייבם כי יודע שהיא לא תחפוץ ועי"כ הוא רוצה לדחוק עבור הממון וכדי שלא תצאנה בנות ישראל להרבות רעה ע"י עיגון ראו לפשר לחלק הנכסים ע"ש ומטעם זה איפשר שהיתה התקנה לחלוק אפי' הנדוניא. אמנם בנ"ד כיון שעוד מונח הנדוניא מושלש בהיפאטהעקענבאנק והרי לפי המבואר בשלטי גבורים שסביב המרדכי פ' החולץ כ"ז שמושלש הנדוניא ולא בא ליד הבעל לא זכה בה עדיין ומבואר שם הטעם כיון דהדרך להשליש לראות אם יתנהג עם אשתו כראוי ומדמושלש עדיין ולא ניתן להזוג מוכח שהי' עדיין הדבר תלוי ועומד שלא נתברר עדיין שנהג עם אשתו כשורה ועסי' ק"ס בהג"ה ס"ג. וא"כ לא זכה עוד האח המת בהנדוניא מעולם ואף די"ל דעכ"פ האשה היא זוכה בהנדוניא תיכף משיוצא מיד האב להשליש וכמו שבאמת נסתפק בזה בס' בית מאיר סי' נ"ג אבל הא אין עליו רק דין נ"מ שע"כ אם מתה האשה באמת הבעל יורשה לאחר שני חזרה משום שהבעל יורש גם נ"מ שלה כמבואר כ"ז באה"ע סי' נ"ג עב"ש שם ס"ק י"א. [ואף שראיתי במקנה בק"א שם נוטה מדרך זה ודעתו דהיכי שזכתה הבת זוכה היבם בתורת נדוניא אבל לפענ"ד יש לפקפק הרבה בדבריו שם) וכיון דיש להנדוניא המושלש דין נ"מ ממילא אינו בכלל החלוקה עם החלוץ. גם לפי"ד התה"ד כמבואר בב"ש שם. ומש"ש מדברי מהר"ם מדלא פרט מידי וכ' סתם ותנתן לה כל חצי ממון משמע דגם נ"מ בכלל החלוקה ודחה דמהר"ם ל"ה צריך לפרש נ"מ כיון דבידה הוא ותופסת מה שבידה משא"כ נצ"ב אף אם אחר מיתת בעלה בידה הם מ"מ ידו כידה כו' ומשמע לכאורה מזה דאם החלוץ מוחזק בנ"מ גם הם בכלל החלוקה וא"כ בנ"ד הו"ל מוחזק מה שתופס הדעפאזיטענשיין מהבאנק אמנם באמת ז"א דהרי מבואר בתוס' קידושין מ"ה: ד"ה אוקי דאפי' אם הבעל מוחזק בנ"מ של האשה אינם בחזקתו אלא בחזקת יורשי האשה ע"ש ויש עוד להוסיף נופך ולחזק הדברים דהרי מבואר בב"ש סי' ע"ז סק"ח דאפי' במורדת שאומרת בעינא לי' ומצערנא לי' א"צ האב ליתן הנדוניא כשתצא ממנו דאומדן דעת הוא דלא התחייב האב בהנדן אלא ע"מ שתהנה בתו וכשמונח ביד שליש הוא פלוגתא דרבוותא ברמ"א סי' נ"ג ס"ד ומבואר בב"ש שם ס"ק י"א דהיכי דהשלישו שלא יתן להבעל עד זמן קצוב לא זכה עדיין הבעל וא"כ בנ"ד דקבלו שני הצדדים דעפאזיטענשיינען מהבאנק הוי כהשלישו לזמן היינו עד שיראו שהזוג ידורו באהבה וריעות כראוי וא"כ כיון דעדיין לא זכה בהן הבעל יכול אבי האשה לומר דלא התחייב אלא ע"מ שתהנה בתו ולא שיותן ליד החלוץ וא"כ ליכא נדוניא כלל. וכבר מלתינו אמורה דאף אי נימא דהבת זכתה מיד עכ"פ ל"ה רק כנ"מ ול"ה בכלל החלוקה. גם הרי בתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ד כ' דד"ז באם זכתה הבת אם קנה הבעל בנ"ד במחלוקת שנוי' בין התוס' והמרדכי ע"ש וכיון שכן הו"ל עכ"פ ספק בתקנה ואוקמ' אד"ת כמ"ש באה"ע סי' קי"ח וע' אריכות מזה במ"ל פכ"א מה' מלוה ולוה ובב"י ח"מ סוסי' י"ג. וא"כ הנדוניא מצד האשה היינו סך שני אלפים ר"כ עם הרווחים שעלו בהבאנק עליהם שייכים לה ואין החלוץ יכול לעכבם כשא"ר לחלוץ כנ"ל. ונידן תוספת שליש אין לו טענה כלל כיון דלא זכה עדיין הבעל בהנדוניא ומלבד זה הלא תוספת שליש ליכא כ בנו רק היכי שהי' הנדן כבר ביד הבעל והי' יכול להרויח בפרקמטיא אבל כל שמונח ביד שליש אפי' הוא באופן שיש לו זכות להבעל בהנדוניא בכ"ז אין לו טענה בכה"ג על התוספת שליש והכי הוא סוגיין דעלמא ועתשו' נאות דשא סי' נ"ד:
ולבר מן כל דין אפי' הי' בכה"ג שהדין לחלוק עם החולץ גם בהנדוניא בכ"ז אם האשה אינה רוצה ליתן הנדוניא אף שכ' בט"ז סי' קס"ה סק"ז דאם היא א"ר לחלוק כתקנת הקהלות אין כופין לחלוץ מ"מ הלא מבואר ביש"ש פ' החולץ סי' י"ח דהיכי שהיא רוצה לחלוץ בחנם והיבם רוצה לחלוק דוקא בתקנת הקהלות נותנים לה כל מה שהכניסה כדין מורדת באמתלא אלא שאין כופין אותו לחלוץ בחנם ע"ש וא"כ בנ"ד שהיבם הוא פנוי ומשודך ורוצה לישא משודכתו יש בידינו לאוסרה עליו שלא ישאנה טרם שיחלוץ ליבמתו כרצונה דזה לא חשיב כפיי' דממילא הוא אסור במשודכתו כ"ז שאינו חולץ ובכה"ג לא חשיב אונס כמ"ש כי"ב בח"מ סי' ר"ה סי"ב ועתשו' פנ"י ח"ב חח"מ סי' צ"ז ובשעה"מ פ"י מה' מכירה. וא"כ אין בזה חשש חליצה מעושה. ובדבר המתנות שנתן לה הבעל קודם הנישואין הנה מבואר בתשו' הריב"ש שהובא בב"י אה"ע סי' צ"ט וברמ"א שם דאפי' הסבלונות שנותן החתן להכלה קודם הנישואין ל"ה מתנה גמורה ושמין לה בכתובתה דאדעתא למשקל ולמיפק לא נתן לה וא"כ בנ"ד צריכה להחזיר אם החפצים בעינייהו או דמיהן עפ"י שומת בקיאים בנכיון החצי מהכתובה ות"כ כפי תקה"ק. אבל הא פשיטא שאין לנכות לה מה שפיחתו בדמים כיון שברשות הבעל השתמשה בהן. והדורונות דרשה שהיו מצד קרובי האשה בשעת הנישואין שייכים לה לפמ"ש באה"ע סי' צ"ט בט"ז שם דהמתנות שנותנים קרובי הכלה לדרשה הוי מתנה גמורה ודינן כנ"מ שלה וא"כ הלא נ"מ אינם בכלל החלוקה כנ"ל את זה השבתי לשואלי מה שנלפענ"ד עפ"י דתוה"ק יום ד' י"ב שבט תרנ"ה סטרי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |