מכילתא דרבי ישמעאל/מסכתא דבחודש/פרשה ד
< הקודם · הבא > |
מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחודש פרשה ד
פסוק יח[עריכה]
והר סיני עשן כלו. יכול מקום הכבוד בלבד, ת"ל כולו; מפני מה, מפני אשר ירד עליו ה' באש. מגיד שהתורה אש, ומאש נתנה, ובאש נמשלה. מה דרכה של אש, שאם קרב אדם אצלה נכוה, רחק ממנה צונן, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה. ויעל עשנו. יכול כעשן זה בלבד, ת"ל כבשן; אי כבשן, יכול ככבשן זה בלבד, ת"ל וההר בוער באש עד לב השמים. ומה ת"ל כבשן, לשכך האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו, (עמוס ג) אריה שאג מי לא יירא. וכי מי נתן כח וגבורה בארי, לא הוא, אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו, (יחזקאל מג) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים. וכי מי נתן כח וגבורה במים, לא הוא, אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכך האוזן. ויחרד כל ההר. והלא בכלל כל ההרים היה, שנאמר (שופטים ה) הרים נזלו מפני ה' זה סיני; ואומר (תהלים סח) למה תרצדון הרים גבנונים. אמר להם, כלכם גבנים אתם, כמה דאת אמר, (ויקרא כא) או גבן או דק. ומפני מה שרתה שכינה בחלקו של בנימן, שכל השבטים היו שותפין במכירתו של יוסף ובנימן לא היה שותף עמהם, ועוד שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ ישראל, ואף על פי כן (תהלים סח) ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכון לנצח.
פסוק יט[עריכה]
ויהי קול השופר. הרי זה סימן יפה בכתובים, כל מקום שנאמר שופר, הרי זה סימן יפה לישראל, שנאמר (תהלים מז) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר; ואומר (ישעיה כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול; ואומר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. – הולך וחזק מאד. מנהג ההדיוט, כל זמן שהוא הולך קולו עמום, אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר, ולמה כך מתחלה, כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ר' אליעזר אומר, מנין אתה אומר, שאין הקב"ה מדבר, עד שמשה אמר דבר, שכבר קבלו עליהם בניך, לכך נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול. אמר לו ר' עקיבא, בודאי כן הוא הדבר, ומה ת"ל משה ידבר, אלא מלמד שנתן הב"ה כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל, לכך נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול.
פסוק כ[עריכה]
וירד ה' על הרי סיני. שומע אני על כלו, תלמוד לומר אל ראש ההר; יכול ממש שירד הכבוד והוצע על הר סיני, תלמוד לומר כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין הב"ה שמים התחתונים ושמי השמים העליונים על ראש ההר, וירד הכבוד והוצע על גב הר סיני, כאדם שהוא מציע את הכר על ראש המטה, וכאדם שהוא מדבר מעל גבי הכר, שנאמר (ישעיהו ס״ד:א׳) כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך מפניך גוים ירגזו; וכן הוא אומר, (שם) בעשותך נוראות לו נקוה מפניך הרים נזולו. – רבי יוסי אומר, הרי הוא אומר, (תהלים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא עלה משה ואליהו למעלה ולא ירד הכבוד למטה. אלא מלמד, שאמר המקום למשה הריני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר ויקרא ה' למשה.
פסוק כא[עריכה]
ויאמר ה' אל משה רד העד בעם. [הסהד בהם. פן יהרסו אל ה',] שמא ידחקו לראות. ונפל ממנו רב, מלמד, שנתנה רשות לשלוחים לחבל. דבר אחר אפילו רב אחד מהם שיפול, הרי הוא עלי ככולם. מלמד, שאף אחד ממעט על ידי כולן. דבר אחר יחידי שיוטל מהם, הרי הוא עלי כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר (זכריה ט) כי לה' עין אדם וכל שבטי ישראל.
פסוק כב[עריכה]
וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו. יכול הכהנים בכלל העם, [ת"ל לך אל העם וקדשתם היום ומחר, אין הכהנים בכלל העם,] שנאמר (ויקרא טז) ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, אין הכהנים בכלל העם. [ואומר, (דברים י״ח:ג׳) וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, אין הכהנים בכלל העם]. ואילו הם הכהנים, רבי יהושע בן קרחא אומר, נדב ואביהוא. אינו אומר הכהנים, אלא הכהנים הנגשים אל ה', וכשהוא אומר וגם, אף הזקנים עמהם.
פסוק כג[עריכה]
ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם. כבר העידותי בהם וקבעתי להם תחומין.
פסוק כד[עריכה]
ויאמר אליו ה' לך רד. יפה אמרת, זהו שהיה ר' יהודה אומר, מניין אתה אומר שאמר הב"ה למשה, הרני אומר לך דבר ואתה מחזירני, ואני מודה לך שיהו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו הב"ה. רבי אומר, אין אנו צריכין לעשות למשה גדול, אלא אם כן עשינו להקב"ה שחזר בו ובדברו, אלא מזרזין לאדם בשעת תלמוד ומזרזין את האדם בשעת מעשה. ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם. יכול הכל יעלו, תלמוד לומר והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם. יכול אף הכהנים יעלו עמך, תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה, מה אתה מחיצה לעצמך, [אף הן מחיצה לעצמן], והעם כל עיקר אל יהרסו לעלות אל ה'. – פן יפרץ בם, שמא יתריעו. וירד משה אל העם ויאמר אליהם. אמר להם מיד ולא עכב. [דבר אחר ויאמר אליהם, אמר להם היו עתידין לקבל מלכות שמים בשמחה]. דבר אחר ויאמר אליהם, אמר להם היו אומרין על לאו לאו, ועל הן הן.
פסוק א[עריכה]
"וידבר אלהים" – אין אלהים אלא דיין ליפרע, ונאמן לקבל שכר: "את כל" – בדבור אחד, מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". אם כן מה ת"ל "אנכי ה' אלהיך... לא יהיה לך..."? – מלמד שאמר הקב"ה בדיבור אחד עשרת הדברות, חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו. שומע אני אף כל דברות שבתורה נאמרו כולם בדיבור אחד? ת"ל "את כל הדברים האלה". אלה נאמרו בדיבור אחד ושאר כל הדיברות דיבור דיבור בפני עצמו: "לאמר" – שהיו אומרים על הן – הן, ועל לאו – לאו, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: על הן – הן ועל לאו – הן. ד"א "לאמר" – צא ואמור אליהם, והשיבני את דבריהם. ומנין שהיה משיב דברים לפני הגבורה? שנאמר "וישב משה את דברי העם אל ה'". ומה היו דברי העם? (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". ומנין שהודה המקום לדבריהם? שנאמר (דברים יח יז) "ויאמר ה' אלי: הטיבו את אשר דברו":
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |