הרי בשמים/א/נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א נה

סימן נה

לק' דראהביטש:

בעזה"י יום א' ה' לירח שבט תר"מ לפ"ק סטריא.

הנני נוטה כנהר שלום לכבוד מח' ידיד"נ הרב הגדול החריף המופלג חכם ושלם. יקר רוח איש תבונות אבגינס בן אבגינס גביר לאחיו כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר נ"י בן לאותו צדיק הגאון המפורסים כו' מוה' אברהם שמואל בנימין אבד"ק פרעשבורג זצללה"ה.

היום בהניח לי מעט מטרדותי מסביב אמרתי אקח מועד לתת לו מענה על הקושיא שהגיד לי כ"ת בשם גדול אחד בבקרו אותי באכסניא מדי היותי בדראביטש וזאת תורת העולה במצודת עיוני מדי עברי בין בתרי הענין הלז בעזהש"י:

הקשה לשאול ע"ד תשו' מבי"ט סי' צ"ח שכתב וז"ל ואפשר דמדאורייתא אפי' בלא חרטה נמי הו"מ למישרי' נדר ושבועה משום דכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו דמשמע אף בלא חרטה כו' דהא בחרמות ונידויים אפי' כשהם מדאורייתא כמו ע"י מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל דחייב העובר מיתה יש בו צד קל שמתירין לו בלא פתח וחרטה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' תה"א ולא מצינו שום סמך להתר נדרים ושבועות וחרמות אלא מדכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו ואי בעי' חרטה מדאורייתא לכולהו בחרמות אמאי ל"ב חרטה אלא משמע דמדאוריי' אפי' בלא חרטה הוי שרינין אלא דחשו חכמים שלא להתיר אלא בחרטה ע"כ והקשה מש"ס גיטין פ"ג ע"ב גופא מודה ר"א במגרש אשתו וא"ל ה"א מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לא' מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו השיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ולא והרי יבמה כו' הרי נדרים דנודר אוסר וחכם מתיר הא"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה ע"כ ולדברי המבי"ט הנ"ל הא מדאוריי' החכם מתיר בלא חרטה וא"כ שפיר מצינו מדאוריי' שזה אוסר וזה מתיר:

הנה לפענ"ד אפשר ליישב קושיא זו דפירכת רשב"א הוי דהיכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר אפי' מדרבנן ובנדר לא מצינו שיהא ניתר ע"י התרת חכם בלא חרטה מדרבנן ואי דמה"ת הא מתיר החכם גם בלי חרטה וא"כ חזינן שיוכל להיות שהא' אוסר והשני יתיר ז"א דהא פריך התם ג"כ והרי הפרת בעל דאשה נודרת ובעל מיפר ומשני כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ופירש"י שהוא כמו תנאי שאם לא ירצה הבעל לא יהי' נדר והנה התוס' בנדה מ"ו ע"ב כ' בתי' הב' דמשום דאמרה תורה שהבעל מיפר לכך היא נודרת לעולם על דעתו ע"ש א"כ לכאורה גם לענין היתר החכם נימא דמשום דאמרה תורה שהחכם מתיר הנודר נודר לעולם ע"ד חכם ועכצ"ל דבשלמא באשה שהבעל מיפר בלא חרטה דידה שייך שפיר לומר שנודרת על תנאי אם ירצה הבעל משא"כ בחכם ל"ש לומר כן דהא בשעת הנדר עדיין אין לו חרטה וכמו שהוא בשעת הנדר הלא אין ביד החכם להתר א"כ ע"כ לא נדר ע"ד חכם והתינח לאחר שאמרו חכמים דאין נדר ניתר בלי חרטה משא"כ לענין דאורייתא שהחכם מתיר בלא חרטה שוב לא לא הוי זה אוסר וזה מתיר דנוכל שפיר לומר כל הנודר ע"ד חכם הוא נודר שאם ירצה החכם יתיר לו אף בלי חרטה והוי על תנאי כמו בהפרת בעל. ונראה ליישב עפי"ד המבי"ט ז"ל קושי' המפורשים במכות כ"ב ע"א גבי יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמנה לאוין דפריך התם וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמיגו דחלה עלי' שבועה בחול חלה עלי' נמי ביו"ט ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני והקשו דהא יכול למיחשב בנשבע ע"ד רבים דלא מהני שאלה לחכם. ולד' המבי"ט הנ"ל יהי' נכון דהנה הרשב"א ז"ל בחי' גיטין ל"ו כ' הטעם דבעל דעת רבים לא מהני התרת חכם משום דהחכם אינו מתיר אלא ע"י פתחים ועד"ר פתחו של זה אינו כפתחו של זה ולכך א"י להתיר וע"כ בהפרת בעל דל"ב פתח מועיל ג"כ בעד"ר ע"ש ולפי"ז הא שם קאי לענין חיוב מלקות מדאוריי' שפיר קאמר דאיתא בשאלה בכל ענין כיון דמה"ת ל"ב פתחים ממילא מועיל ג"כ בעד"ר וליכא חיוב מלקות וע' בפנ"י בחי' לגיטין בסוגיא שם שכ' להדיא דהא דבעד"ר אינו מועיל ל"מ שאלה אינו רק מדרבנן ובהצעה זו אמרתי לבאר דברי רש"י ז"ל במכות ט"ז ע"א דפריך התם לר"י דאמר בטלו ולא בטלו מהא דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר היכי משכחת באונס בטלו ול"ב אי דקטלה קלבד"מ ומשני כגון שהדירה עד"ר דע"ד רבים אין לו הפרה ופירש"י עד"ר שמצא בה עון שאסורה לו והדירה עד"ר והקשו התוס' דא"כ אינו מצווה לקיימה וכ' הריטב"א בחי' בכוונת רש"י ז"ל שמתחלה הדירה לפי שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו ולכך גירשה ולאח"כ נמצא שלא הי' שם רע אמת אולם אכתי אינו מובן מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן ולהאמור יתיישב שפיר דהא באמת קשה הרי כיון דעד"ר מדאורייתא יש לו התרה כנ"ל א"כ מדאוריי' ראוי' לו ועדיין לא ביטל העשה במה שהדירה כדא' בכתובות ל"ו ע"א גבי שניות מדברי סופרים כיון דחזיין לי' מדאורייתא קרינן בי' ולו תהי' לאשה ולכך פרש"י ז"ל שהדירה לפי שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו וא"כ הא הטעם דמדאוריי' אפי' עד"ר יש לו התרה הוא משום דמה"ת ל"ב פתחים ול"ש טעמו של הרשב"א הנ"ל כאמור והא דמה"ת החכם מתיר בלי חרטה אף דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר ע"כ הוא משום דמדאוריי' אמרינן דנודר ע"ד החכם שאם לא ירצה לא יהי' נדר כנ"ל והתינח כשנדר סתם בדבר הרשות שייך שפיר לומר דמסתמא בשעת הנדר הי' במחשבתו שאם ירצה החכם יתיר לו הנדר והוי כתנאי כמו בהפרת בעל משא"כ כשהדירה משום שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו א"כ לא נוכל לומר שחישב בשעת הנדר שאם יתיר לו החכם לא יהי'. נדר דהא לפי דעתו אסורה לו ומאי מהני לזה התרת החכם כמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח דבנדר של איסור ל"מ התרה וא"כ שפיר לא יוכל החכם להתיר לו אח"כ בלי פתח וחרטה מפני שלא מצינו זה אוסר וזה מתיר כנ"ל וכיון דע"כ יהי' צריך לפתח וחרטה אף מדאוריי' שוב ל"מ התרה בעד"ר גם מדאוריי' כטעמו של הרשב"א הנ"ל:

והנה עוד הקשו המפורשים בסוגיא דמכות הנ"ל דפריך התם על הא דקא' מידי דאיתא בשאלה לא קתני והרי הקדש ומוקי לה בבכור והקשו דאמאי לא מוקי בבא ליד גזבר דלא מצי לאיתשולי עלי' ונלפענד"ל דהנה בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ד פקפק שם על גוף דין זה דהיכי דבא ליד גזבר א"י לשאול דמלבד דמאי דקא' נדרים נ"ט בתרומה ביד כהן דל"מ שאלה אינו מוסכם להלכה אלא שחילק ג"כ בין תרומה להקדש ולבסוף העלה דטעמא של הסוברים דכשהוא ביד כהן או ביד גבאי א"י לישאל הוא משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אילמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר אמנם אם אין האמת כדבריו והוא משקר ובאמת אף אם הי' יודע שהי' כך ג"כ הי' נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחושדו בזה והחכם המתיר שומע דבריו ומתיר לו אבל הכהן או הגזבר אינו מחויב להאמינו ויכול לומר לו אולי אתה משקר לפי שאתה רוצה ליקח ממני התרומה או ההקדש ע"ש ולפי"ז שפיר פריך הש"ס הכא והרי הקדש אף דאית' בשאלה ויכול לפטור עצמו ממלקות ע"י שאלה ואי דנוקמי בבא ליד גזבר ז"א דהתינח לענין להוציא התרומה מיד הכהן או ההקדש מיד הגזבר שייך שפיר הסברא דאינו מאמינו שמתחרט בעיקר הנדר משא"כ לענין מלקות הא לא נוכל להלקותו מספק ושפיר הוי איתא בשאלה. אמנם לכאורה קשה מדברי התוס' פסחים מ"ו ע"ב שהקשו שם אמאי אמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה נימא הואיל ואי בעי מיתשל ותי' בתי' השני דהיכי דבא ליד גזבר ל"א הואיל וא"ב מיתשל ולכאורה לענין איסור הא יעבור כשהוא באמת מתחרט בעיקר הנדר ואיכא למימר שפיר הואיל כו' ואמאי קא' אבל אתה רואה של גבוה. אולם הדבר נכון דהא כל מה דעובר בב"י הוא רק אם החמץ הוא שלו וכיון דאפי' אם ישאל לא יוכל להוציאו מיד הגזבר דהגזבר לא יאמין לו כנ"ל וא"כ לא יוכל להיות שלו וממילא אינו עובר בב"י אמנם לד' המבי"ט הנ"ל תקשי דהתינח לאחר שאמרו חכמים דהיתר חכם בעי פתח וחרטה אבל מדאוריית' דמתיר בדיבור בעלמ' א"כ ל"ש הסברא של הנוב"י הנ"ל שהגזבר לא יאמין לו כנ"ל וא"כ אפי' לאחר שבא ליד גזבר מועיל שאלה והדרק"ל דאיך ממעטינן מקרא דלא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של גבוה הא מדאוריית' ניתר בלי פתח וחרטה ומועיל שאלה אפי' בבא ליד גזבר וא"כ נימא הואיל וא"ב מיתשל. אמנם נוכל לומר בכונת התוס' לד' המבי"ט עפי"ד דרך הר"ן בנדרים פ"ה ע"א שכ' וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות ע"ע יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ וא"י לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשל מיהו היכא דאיתשל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאתשיל הויין להו הנך פירי כאלו לא איתסרו עלי' מעולם כו' ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו ע"ע הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר כו' ולפי"ז נוכל לומר דזהו ג"כ סברת התוס' דכשמסרו ליד גזבר נהי דמהני שאלה להפקיע ממנו איסור ההקדש אבל זכות ממונו של הקדש אינו בטל וכיון דאפי' לאחר השאלה הוי עדיין ממון הקדש ואינו שלו א"כ אינו עובר עליו בב"י וממיל' אזדא לפי"ז גם קושי' המפורשים בש"ס מכות הנ"ל כמובן. וארווח לן ליישב עפ"י דברינו אלה קושי' המשנה למלך בפי"ד מה' מעה"ק שהקשה ע"ד התוס' בסוטה ו' ע"ב גבי ואלו שמנחותיהן נשרפת האומרת טא"ל ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתקדוש תיפוק לחולין אלא לבתר דקדוש אא"ב מים בודקין אותה אלמא בת מיקדש ומיקרב הוא וכי קדוש מעיקר' שפיר קדוש מש"ה נשרפת כו' והקשו התוס' אמאי נשרפת הא קיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין והקשה המ"ל דהא בבא ליד גזבר ל"מ שאלה ולהאמור ניחא דהרי כל הטעם הוא משום דע"י שאלה של זה אינו בטל זכות ממון ההקדש והתם הרי אפי' אם לא יהי' נשאל עלי' ג"כ לא יהי' להקדש במנחה זו כלום דהא מנחתה נשרפת וע"כ שפיר הקשו התוס' דישאל עלי' ותצא לחולין וכן לד' הנוב"י הנ"ל סרה מהר קושי' המ"ל הלזו כמובן:

ויותר מזה נראה בדברי התוס' פסחים הנ"ל דלד' המבי"ט לא נצטרך לדחוקי ולאוקמי הא דאתה רואה של גבוה בשנמסר ליד גזבר דהרי באמת הקשה בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' ט"ו הרי קיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ הוי תמיד כנמסר ליד גזבר ול"מ שאלה ותי' דכששואל על ההקדש הא הו"ל הקדש טעות א"כ ל"ש לומר אמירה לגבוה כו' כיון דאם הוא שואל נמצא שהי' אמירה בטעות ע"ש וע' בש"ך ח"מ סי' רנ"ה וא"כ הא דהוי כנדר טעות ע"כ הוא רק כשמוצא פתח לנדרו וכמ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים בשם הרמב"ן והתינח לאחר שתקנו חכמים דבעי פתח וחרטה משא"כ מדאוריית' הא לדעת המבי"ט הנ"ל ל"ב פתח וחרטה וא"כ ל"ש להקשות דנימא הואיל וא"ב מיתשל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ הוי לעולם כנמסר ליד ההקדש ולא בטיל ע"י שאלה של זה זכות ממונו דהקדש וא"ע בב"י כיון דאפי' לאחר שאלה ל"ה דידי' ואי דא"כ אמאי אמרינן התם גבי חלה הואיל א"ב מיתשל הרי כ' התוס' יבמות צ"ג ע"א דגם בתרומה אמרינן אמירה לגבוה כו' ז"א דהא בחלה אי מיתשל הדר לטיבלי' וחייב להפריש חלה אחרת א"כ אינו מפקיע ממונו של כהן בהשאלה וא"כ הוי לאחר השאלה דידי' ולהכי שפיר קא' דעובר בב"י מטעם הואיל וא"ב מיתשל:

עוד נלפענ"ד לכאורה בישוב קושי' הגדול הנ"ל ע"ד המבי"ט הנ"ל דהנה לכאורה יש לתמוה ע"ד המבי"ט מש"ס נדרים ס"ד ע"ב דר"א דייק דפותחין בנולד מדכתיב כי מתו כל האנשים והא מיתה נולד הוא והתיר הקב"ה למשה שבועת יתרו מכח פתח זה לפי שלא נשבע אלא מתוך שהי' ירא מדתן ואבירם ולד' המבי"ט דמדאוריית' א"צ כלל פתח וחרטה הא אין ראי' מהתם דאפשר אחרי שאמרו חכמים דהיתר נדרים בעי פתח וחרטה אין פותחין בנולד [והא דהוצרך הקב"ה לומר לו כי מתו וגו' היינו כיון שלא נשבע אלא משום דתן ואבירם וכיון דמתו ל"ב היתר] ועוק"ל מש"ס נדרים ע"ז ע"ב דאמרינן שם חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם ל"א כלום דתני' זה הדבר החכם מתיר ואין הבעל מתיר כו' ומבואר ברשב"ם ב"ב ק"כ ע"ב הטעם משום דבחכם ל"ש רק לשון התרה שהתיר לו האיסור ע"י הוראה וטענה גמורה ע"י חרטה שמצא ובבעל ל"ש לשון התרה רק לשון הפרה שמפר לאשתו ביום שמעו בלא שום חרטה מגזה"כ כמו הפרו את בריתי כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה ע"ש וע' בתוס' שם בתי' הב' שכתבו דגם ב"ה דרשי הכי מזה הדבר וכ"כ בש"מ שם בשם הרשב"א ותוספי הרא"ש. א"כ חזינן דמדאוריית' צריך החכם לומר בלשון התרה שהוא הוראה להתיר ע"י חרטה וא"כ נשמע דמדאוריית' צריך חרטה. וליישב כ"ז נלפענ"ד דהא דכתב המבי"ט דמדאוריית' א"צ חרטה היינו דא"צ לפרש לפני החכם שמתחרט רק דמוקמינן לי' אחזקה שבודאי כשבא לפני החכם להתיר לו נדרו בודאי הוא מתחרט בלב שלם כיון דכל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן מוקמינן ליה אחזקתו שאינו רוצה לעשות איסור לקיים נדרו ובודאי יש לו חרטה רק דחכמים תיקנו שצריך לפרש בפני החכם שהוא מתחרט ע"ד דקיי"ל דאין סומכין על החזקה היכי דאיכא לברורי שכתבו הפוסקים שאינו אלא מדרבנן אבל מה"ת סומכין על החזקה שבודאי הוא מתחרט וא"כ גם מדאוריי' התרת החכם הוא מפאת החרטה וע' במ"ל פ"ו מהל' שבועות ה"ד שכ' בשם הריב"ש שהביא בשם רבינו שמשון ז"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרת החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר דהתרת חכם כהפרת בעל ותני' אשה הפרם וד' יסלח לה. וכן הביא הר"ן בנדרים ח' ע"ב בשם רש"י ז"ל וא"כ כ"ש דנוכל לומר דמדאוריית' ל"ב לפרש חרטתו לפני החכם דמוקמינן לי' אחזקתו שאינו רוצה לעשות איסור] ואזדי הקושיות מדברי הש"ס הנ"ל וגם קושי' הגדול הנ"ל ממיל' נפל בבירא דשפיר קא' הש"ס כלום אין החכם מתיר אלא בחרטה ר"ל דכל היתר החכם הוא מצד שיש לו חרטה דמעיקר' אם מה"ת מוקמינן לי' אחזקה או מדרבנן צריך לפרש חרטתו וא"כ נעקר הנדר למפרע ולא הי' כאן איסור א"כ ל"ה זה אוסר וזה מתיר:

אמנם באמת המעיין בדברי המבי"ט בתשובה שם יראה דדעתו הוא דמדאוריית' א"צ בהתרת חכם שיתחרט הנודר כלל ודמי' לנידויים וחרמות דל"ב בהו חרטה ולכאורה יש לתמוה עוד דהרי התוס' בגיטין ל"ג ע"א הקשו דאמאי נזיר שהי' שותה יין ומיטמ' למתים לוקה והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו ותי' דכמו שלא שאל עד עכשיו כן לא ישאל עוד להבא והקשה המהרש"א ז"ל דהא ודאי ישאל על נזירתו והיכן מצינו נזיר לוקה ול"ש בזה לאוקמי אחזקה ותירוצו של המהרש"א שם דחה הטו"ז ביו"ד סי' שכ"ג סק"ב וכתב הוא ז"ל לתרץ דדבר ברור הוא דמחמת יראת העונש אין לו היתר כלל לשאול על נזירתו אלא דוק' אם יהי' לו באמת פתח וחרטה מצד עצמו על הנדר וע"ז כתבו התוס' שפיר דהו"ל התר"ס דשמא ימצא פתח וחרטה דכל שאומר מצד עצמו שהוא מתחרט מעיקר הנדר אף אם לא הי' עובר עליו ונתן טעם לחזרה שלו ודאי אינו לוקה ע"ש ולד' המבי"ט דמדאוריית' ל"ב חרטה כלל א"כ הדרק"ל היכי משכחת נזיר לוקה דבודאי ילך אצל חכם להתיר לו כדי לפטור ממלקות. אולם באמת לק"מ דהא ע"כ מאי דאמרינן מדאוריית' א"צ בהתרת חכם פתח וחרטה הוי דינו כמו נידויים וחרמים דמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"ח דגם ביחיד שקיבל חרם ע"ע הו"ל כחרמי ציבור דניתרין בלא פתח וחרטה והרי מבואר שה דאין ניתרין אלא מכאן ולהבא אבל אינו נעקר למפרע וא"כ אזדא קושי' הנ"ל דא"א לפטור א"ע ממלקות כשישאל לחכם בלי פתח וחרטה דאז לא יהי' ניתר רק מכאן ולהבא ולא יופקע ממנו חיוב מלקות. ונראה שלכונה זו תסוב ג"כ דעת רש"י ז"ל בפסחים מ"ד ע"ב בהא דקא' משרת ליתן טעם כעיקר כו' מכאן אתה דן לכה"ת כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור לעולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כו' ופירש"י ז"ל יש היתר לאיסורו אף תוך זמן ע"י התרת חכם. ולכאורה הרי אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם וכמ"ש באמת בתוס' שם ד"ה וה"ה לערלה בשתים לפר"י ע"ש אולם אי נימא כד' המבי"ט הנ"ל ניחא דהא מדאוריית' החכם מתיר בלא פתח וחרטה ואינו מתיר אלא מכאן ולהבא וא"כ שפיר מיקרי יש היתר לאיסורו. ולהצעה זו תתבאר ג"כ קושי' התוס' דסוטה הנ"ל שהקשו אמאי מנחתה נשרפת למה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין ולכאורה יש להקשות על תמיהתם לפמ"ש במח"א ה' צדקה סי' ה' להוכיח מכמה דוכתי דנדר הקדש אינו ניתר בחרטה בלבד רק ע"י פתח וא"כ דילמ' הא דמנחתה נשרפת בשאין לה פתח ואי דנעשה פתח מזה שנודע לו שזינתה לאחר ההקדש הרי קיי"ל דאין פותחין בנולד שאינו מצוי וזנות לא שכיחא מכ"ש זנות בעדים ע' תוס' גיטין י"ז ע"ב ועוד הרי קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סט"ו דאין מתירין נדר של איסור וא"כ כשישאל יעקר ההקדש למפרע ועובר על איסור הכנסת חולין בעזרה דבדרך הקרבה הוי להרבה דיעות מדאוריית' ע' מ"ל פ"ב מה' שחיטה ולהאמור יהי' נכון דקושי' התוס' הוא דכיון דמדאוריית' א"צ בהתרת חכם פתח וחרטה דאחרים מוחלין לו בדיבור בעלמ' וא"כ אמאי נשרוף המנחה בכדי כיון דמה"ת אפשר למצוא היתר לההקדש ע"י והשתא ל"ה נדר של איסור כיון דאי נשאל בלי פתח וחרטה הוי' חולין רק מכאן ולהבא ולא למפרע נמצא שלא הכניס חולין בעזרה והר"ז דומה להא דא' במנחות מ"ח ע"א גבי פריקת הקדש דחולין ממיל' קא הויין [ובלא"ה יש ליישב קושייתינו על התוס' עפי"ד המח"א בעצמו שכ' שם דהיכי דאין הפסד להקדש ל"ב מה"ת פתח א"כ ה"נ לא יהי' הפסד להקדש דבלא"ה נשרפת כנ"ל ועפי"ד המח"א האלה יש ליישב קושי' התוס' ביצה י"ב ע"א תני תנא קמי' דר"י בר אבדימי השוחט ע"נ ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא כו' והקשו התוס' כיון דמוקי כב"ש נימ' השוחט עולה חובה ביו"ט לוקה דהא ס"ל וחגותם חגיגה חגיגה אין עולת ראיי' לא. ולהאמור י"ל דהרי באמת הקשה הט"א בחגיגה אמאי לוקה הא בידו ליתשל על ההקדש אמנם י"ל דילמ' אין לו פתח וא"כ התינח בעולת נדבה דאם נשאל יהי' הפסד להקדש שפיר בעי פתח משא"כ בעולת חובה תיהדר קושי' לדוכתה הא בידו לשאול על ההפקר ובעולת חובה הא לא יהי' הפסד להקדש דע"כ יצטרך להביא אחרת לחובתו א"כ ל"ב פתח אולם באמת זה טעות דהא ב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש ויש לפלפל עפי"ז בסוגי' שם אך אכ"מ]:

ובמסילה זו נעלה לבאר דברי הירושלמי הובא ברא"ש נדרים פ' הנודר מן המבושל וז"ל זה הכלל הי' ר"ש אומר משום ר"י כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא במב"מ בכ"ש ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין כגון חלה ותרומה וערלה וכה"כ נתנו להם חכמים שיעור בין במינו בין שא"מ בנ"ט ואלו נדרים מה אתעביד להון כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתבר' מי עבדינן כדשיל"מ הא תני תמן שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ול"ה דשיל"מ ואית אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העוקר מכאן ולהבא שהרי הי' אסור עד עתה ואעפ"י שעוקרו מעיקרו מ"מ הי' אסור עד היום הלכך חשיב דשיל"מ ע"ש ובשיטה מקובצת שם שהביא ברייתות ירושלמיות חלוקות בזה אי נדרים חשיב דשיל"מ או לא ולהבין עיקר טעם פלוגתתן נראה עפי"מ שהובא בר"ן פ"ב דפסחים ב' דיעות לענין חמץ אי הוי דשיל"מ שיש אומרים דלהכי הוי דשיל"מ אף דלאחר הפסח עדיין אסור מדרבנן מ"מ לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו והר"ן חולק כיון דכל דשיל"מ אינו אלא מדרבנן וכיון דרבנן אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ל"ח דשיל"מ ע"ש ולפי"ז נוכל לומר דבזה מחולקין הברייתות הנ"ל לענין נדר אי הוי דשיל"מ דמ"ד דהוי דשיל"מ ס"ל דאף דחכמים תיקנו פתח וחרטה ושעוקר הנדר למפרע וא"כ ל"ה דשיל"מ כיון דנמצא שלא נאסר מעולם מ"מ כיון דמדאוריי' הוי היתר חכם מכאן ולהבא וא"כ חכמים שתיקנו דבעי פתח לא באו להקל עליו אלא להחמיר עליו ומ"ד דל"ה דשיל"מ ס"ל דכיון דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן הלכך כיון דתיקנו לכמים דבעי פתח וחרטה ושעי"ז נעקר הנדר למפרע ונמצ' שלא נאסר מעולם ע"כ ל"ה דשיל"מ:

ובאופן אחר בסגנון זה י"ל דהא באמת כ' הרש"ל הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח דהיכי דמחוסר מעשה ל"ה דשיל"מ ע"ש ושאלה הוי מחוסר מעשה כמ"ש הריטב"א בחי' שבועות ד' ע"א וכ"כ הרמב"ן במלחמות פסחים פא"ע א"כ ל"ה נדרים דשיל"מ. אמנם נוכל לומר דהא קיי"ל בכתובות נ"ט כל שבידו לאו כמחובר מעשה דמי וא"כ כיון דבידו לילך אצל חכם לישאל על נדרו לאו כמחוסר מעשה דמי ושפיר הוי דשיל"מ אולם התינח לענין דאוריית' דהחכם מתיר בלי שום פתח וחרטה שפיר הוי בידו אבל לאחר שתיקנו חכמים דבעי פתח ע' בעירובין ס"ד ונדרים ע"ז דפליגי אי פותחין בחרטה ע"ש] א"כ מי יימר שימצא פתח לנדרו וזה לא הוי בידו אבל לפי הסברא הנ"ל דחכמים לא באו להקל עליו אלא להחמיר עליו א"כ אף דמדרבנן ל"ה בידו כיון דמדאוריית' הוי בידו שפיר הוי דשיל"מ והבריית' האחרת דס"ל דנדרים ל"ה דשיל"מ ס"ל כד' הר"ן הנ"ל דכיון דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן הלכך כיון דמדרבנן ל"ה בידו לא חשיב דשיל"מ ומתבאר נמי עפי"ז מ"ש הראשונים ז"ל בנדרים ט"ז שהקשו בהא דקונמות חלין ע"ד מצוה נימא דאתי עשה ודחי ל"ת דבל יחל ותי' דאיכ' ג"כ עשה דככל היוצא מפיו יעשה ודבריהם תמוהים מדברי הש"ס יבמות ה' ע"א דקא' הלכך לא גמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה מהא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו אלמ' דעשה דגילוח מצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר ומשני דאיכ' למפרך שכן ישנו בשאלה וא"כ הדרק"ל נימא דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דנדרים משום שישנו בשאלה וכבר תמה בזה הפרשת דרכים ולהאמור יתיישב שפיר דהתם ביבמות קאי על דאוריית' שפיר קא' דראשו אתי להכי להורות דדחי עשה דמצורע ל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה כיון דמדאוריית' א"צ פתח והוי תמיד ישנו בשאלה שילך אצל חכם ויתיר לו משא"כ אחר שתקנו חכמים דבעי פתח וחרטה א"כ לא הוי לעולם אפשר בשאלה דהא יוכל להיות שאין לו פתח ולא יתיר לו החכם:

עוי"ל בכונת הפלוגת' שבירושלמי הנ"ל דבעל המאמר שם הוא ר"ש ור"ש ס"ל בכל מקום כל העומד לזרוק וכן כל העומד לפדות כזרוק וכפדוי דמי וכן בכל מקום שיש מצוה לעשותו אמרינן כל העומד לעשות כעשוי דמי והיינו היכי דנעשה לבסוף וכמ"ש התוס' בנ"ד ולכך ס"ל שם דנדרים ל"ה דשיל"מ כיון דנדרים מצוה לאיתשולי עלייהו לכך כשהתירו אח"כ החכם אגמ"ל דהי' עומד לכך וא"כ לא הי' אסור מעולם ול"ה דשיל"מ כיון דנמצ' שלא נאסר מעולם והמ"ד השני ס"ל דל"א כל העומד כו' ולכך עד שלא התירו החכם הי' אסור ורק אח"כ ס"ל כשהתירו החכם עוקר הנדר למפרע הלכך הוי דשיל"מ ותתיישב בזה קושי' השב שמעתת' שמעתא ו' פ"ד שהקשו לפימ"ש בתשו' מיימוני דע"כ ל"א דבאתחזק איסור' אין ע"א נאמן אלא דוק' היכא דאף לפי דברי העד מודה דמעיקר' אסור הי' והקשה מהא דא' ביבמות ר"פ האשה רבה מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות כו' קונמות אי דידי' משום דבידו לאיתשולי עלי' אי דאחר ואמר ידענ' דאיתפל מארי' עלי' היא גופה מנ"ל והתם כאיתשל מארי' עלי' הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ לדברי העד לא אתחזק איסור' כיון דלפי דברי העד לא הי' אסור מעולם ולהנ"ל מיושב שפיר דהא דא' דכשהחכם עוקר הנדר מעיקרו נמצא שלא הי' איסור מעולם זהו דוק' לר"ש דס"ל כל העומד כו' אבל למ"ד דל"א כל העומד כו' ל"א סברא זו וא"כ אזלי שפיר פירכת הש"ס התם למ"ד דל"א כל העומד כו' ובפרט בהקדש בודאי פירכת הש"ס עולה יפה כיון דבהקדש לאו מצוה לאיתשולי עלי' ואדרבא הא קיי"ל דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק כדכתיב נדרי לד' אשלם וא"כ ל"ש כל העומד כו':

אמנם הא קשי' לי לפי"ד הרשב"א בתשובות המיוחסות הובא בשעה"מ פ"ו משבועות שכתב דכל נדר שנדר שלא מחמת עצמו אלא מחמת קנס קיל משאר נדרים וניתר ע"י חרטה דהשת' והביא ראי' מגיטין ל"ה וליחוש דילמ' אזלה לגבי חכם ושרי לה דההיא ודאי ע"י חרטה דהשת' הוא דאי לא היתה נודרת לא היתה נוטלת הכתובה ע"ש וא"כ שפיר מצינו זה אסור וזה מתיר כגון שנדר שלא מחמת עצמו דאז יוכל ליתשל בחרטה דהשת' וא"כ ל"ש תי' הש"ס כלום אין החכם מתיר אלא בחרטה ופירש"י ונמצא שלא הי' כאן איסור כלל דהא בכה"ג אין החכם עוקר הנדר מעיקרו כמ"ש בשעה"מ שם וכן צ"ע ע"ד תשו' הרשב"א מהא דקא' בש"ס מכות הנ"ל מידי דאית' בשאלה לא קתני ופי' הריטב"א דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל ע"ש ולהרשב"א הנ"ל הרי הי' יכול למיחשב בכגון שנשבע שלא מחמת עצמו דניתר בחרטה דהשת' מכאן ולהבא ול"ש לומר נמצא שלא הי' כאן לאו כלל ויש ליישב] אמנם יש לומר וליישב ד' הרשב"א דהנה הרש"ל בחידושיו בגיטין שם הקשה על פירכת הש"ס הרי נדרים כו' ונ"ל קושי' דחיקא הוא שהרי דוק' זה אסור וזה מתיר בענין אחד קאמר שהכל מאישות שהא' אוסר באישות והב' מתיר באישות כמו שפירש"י משא"כ בנדרים שזה אוסר עליו והחכם בא להתיר בשלמ' גבי יבמה איכא למימר נמי כה"ג שהיבם מתיר באישות כשיבם אותה פקע זיקת היבום עכ"ל. אולם אפשר לומר דקושי הגמ' הוא דהוי חדא עניינא שזה אוסר עליו בדיבור בלחוד וזה מתיר לו בדיבור בלבד ואינו דומה להא דאמרינן בקידושין ה' ע"א מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד דהכא אין המכוון רק שבעינן שזה אוסר זה מתיר ופריך שפיר מנדרים. וא"כ לפי"ז משני שפיר כלום אין החכם מתיר אלא בחרטה ואי דמשכחת בענין שניתר בחרטה דהשתא וכנ"ל ז"א דעכ"פ שוב אין דומה ההיתר להאיסור כיון שאין התרת החכם בדיבורו בלבד דהא בעינן ג"כ חרטת הנודר א"כ ל"ה בענין שזה אוסר וזה מתיר וא"ש. אך הא קשי' לכאורה מדברי הש"ס כתובות ע"ד ע"ב על המשנה דהמקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת כו' ע"מ שאין בה מומין כו' הלכה אצל חכם והתירה מקודשת הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא וקשה אמאי תני מילת' דפסיקא דבהתרת חכם לעולם מקודשת הרי משכחת דגם ע"י התרת חכם אינה מקודשת כגון שהי' עלי' נדרים שקיבלה עלי' לקנס וכדומה דליכא בהו רק חרטה דהשת' דאי אין החכם מתיר אלא מכאן ולהבא א"כ נמצא שהי' עלי' נדרים בשעת קידושין וכן כדפריך והתני' הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת לישני דמיירי בכה"ג ויש אתי דרכים שונים ליישב שי' הרשב"א אך אין עתי אתי להאריך כעת. ומדי עיוני בדברי תשו' המבי"ט הנ"ל ראיתי שחידש שם אחר זה דבנדר שניתר ע"י פתח לא בעי התרת חכם כלל מדאוריית' רק מדרבנן וקשה לי מדברי הש"ס נזיר א"א ע"א ור' אליעזר מ"ט יליף מראשו דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו ובש"ס יבמות הנ"ל פריך דנילף מכאן דעשה דחי ל"ת ועשה ומשני שכן אפשר בשאלה וקשה דהא ע"כ מיירי שהי' נזיר ונצטרע וכ"ה ברמב"ם פ"ז מנזירות ה' ט"ו נזיר שנצטרע ונרפא כו' דאם נצטרע קודם וקיבל עליו נזירות אח"כ אפי' בימי הסגר לא אתי עשה דגילוח מצורע ודחי נזירות כיון דהי' ע"י פשיעה דהו"ל למיסק אדעתי' דאפשר יהי' מוחלט ויצטרך תגלחת ולמה קיבל עליו נזירות ובכה"ג שבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת כמ"ש בתוס' עירובין ק' וכן ראיתי שהרגיש בזה בס' מנחת חינוך מש"ב הרה"ג מטארניפאל זצ"ל בפ' נשא. וא"כ קשה הא ר"א גופי' ס"ל בנדרים ס"ד דפותחין בנולד א"כ זהו גופא שנצטרע אח"כ הוי פתח לנזירותו לר"א ול"ב היתר חכם מדאוריית' וממיל' הוא מותר ולמה אצטריך ע"ז ראשו וצע"כ וע' בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו. יותר לא ירשני הזמן להאריך דברי ידידו מח' דור"ש באהבה כה"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף