הרי בשמים/א/כט
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום ד' ו' לירח אלול תרל"ז לפ"ק סערעט.
- רוכב שמים יחוק בספר לחיים. את כבוד ש"ב יד"נ הרב החריף ובקי חכם ושלם כש"ת מו"ה יהושע העשיל וואללערשטיין נ"י מפה"ק.
יקרת מכתבו הגיעני והנני להשיבו בקיצור נמרץ לרוב טרדותי העוטרות אותי מימיני ומשמאלי ובמה דסיים אפתח:
בדבר מה שנתעצם רו"מ בקושייתו בר"ה ה' ע"ב לא תאחר לשלמו הוא ולא חילופיו חילופי מאי כו' אלא מאי חילופיו חילופי תודה דתני ר"ח תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חברתה אין לה תקנה. היכי ליעבד ליקרבה וליקריב לחם בהדה דילמ' תמורה היא ליקרבה בלא לחם דילמ' תודה היא והא כיון דלאו בת הקרבה היא קרא למעוטה ל"ל. וע"ז הקשה כ"ת וז"ל דאיך נוכל לומר דגבי תודה איכא בי' נמי הלאו דב"ת לרבנן בג' רגלים אפי' שלא כסדרן הא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה בשלמא לר"מ דס"ל רגל א' אפשר לומר בהפריש קודם החג או עצרת וכן לראב"י דס"ל בב' רגלים נמי כגון עצרת וסוכות אבל לת"ק ור"ש דס"ל ג' רגלים קשה איך נימא דכתבה התורה בחג המצות כו' לב"ת בתודה עכ"ל. הנה אליבא דרבנן ליכא קושי' בזה דהא קיי"ל בר"ה ו' ע"ב דבכל הקדשים גם בשנה בלא רגלים עובר בב"ת ורבים מהמפורשים פירשו דגם בשנה בלא רגלים איכא הלאו דב"ת דלא כהבעל המאור שפי' דבשנה בלא רגלים ליכא רק עשה ע' בחי' רשב"א ופנ"י א"כ שפיר משכחת לה ב"ת בתודה בעבר עלי' שנה דאף דברגלים הי' נאנס דבחג המצות לא הי' יכול להביאה מ"מ אחר שעברה שנה עובר בב"ת ואשמעינן דבחליפין ליכא ב"ת וכן אפשר לומר דמשכחת בתודה חיוב עד"מ אם נדר לפני חה"ס כשיעבור סוכות ואח"כ לא נחשוב רגל דפסח רק עצרת אי נדונ"ד קרבין ביו"ט ואח"כ כשיעבור עוד חה"ס בודאי עובר בב"ת דגם בסירוגין שייך ב"ת אולם אכתי תיקשי לר"ש דבעי כסדרן פסח שבועות סוכות א"א לומר כן וכן בשנה בלא רגלים לר"ש א"ע בב"ת כדא' בש"ס שם ד' ע"א וא"כ אכתי תקשי אליב' דר"ש. והנה בפשיטות אפשר לומר דכונת הש"ס לא תאחר לשלמו הוא היינו הקרבנות עצמן הני דאתיא מדרשא דקרא שם חטאות ואשמות עולות ושלמים ולא חליפי קרבן היינו חליפי תודה אף דבתודה גופה לא משכחת ב"ת כיון דאין מביאין תודה בחג המצות אבל החליפין ס"ד דאית בי' ב"ת משום דאין חליפי תודה טעונים לחם ואפשר להביאה גם בחג המצות וקמ"ל קדא דבחליפי קרבן ליכא ב"ת אמנם אפי' אי נימא דלישנ' דקא' הוא ולא חליפיו משתמע דקאי הוא אקרבן ולא חליפי קרבן זה ובאמת הביא כ"ת בשם הט"א בקונטרס אבני שוהם שהקשה כזה בביצה י"ט ע"ב אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט אבל מביא אדם תודה בחה"ס רש"א ה"ה אומר בחג המצות ובחג השבועות ובחה"ס כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחה"ס וכל שלא בא כו' ומוקמי שם פלוגתייהו לענין ב"ת דת"ק סבר שלש רגלים א"ר אפי' שלכ"ס ולכך אשמעינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחה"ס ואפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבא בשבילה ירושלים שהרי בעולתו לרגל בפסח לא יביאנה מפני שהוא יו"ט נמצא שאיחרה ג"ר שלכ"ס ואתא ר"ש למימר ה"ה אומר כו' כסדרן אין שלכ"ס לא וע"ז העיר הט"א הא גבי תודה ל"ש ב"ת מידי דהוי היכי שחלה הקרבן בא' מג"ר דא"ע בב"ת ומ"ש כבודו דקושי' הט"א אפשר ליישב דמיירי התם בחליפי תודה דל"ב לחם אתמהא. הלא עיקר הפלוגת' שם דת"ק אשמעינן עצה טובה שיביאנה בחה"ס מפני שלא יוכל להביאה אח"כ בעולתו ברגל בפסח מפני חמץ שבה ואי מיירי בחליפי תודה הח ל"ב לחם ושפיר יוכל להביאה בפסח. ואגב שיטפי' שגיאה יצאה מתחת עטו.] הנה אין ספר ט"א כעת ת"י לעיין בו ולפענ"ד ל"ק עפי"ד הפנ"י שהאריך בסוגי' דר"ה שם להוכיח דלענין העשה דובאת שמה אם נאנס ברגל ולא הביא כשעבר הרגל תו ליכא עליו חיוב עשה כלל משא"כ לענין לאו דב"ת הרי קיי"ל דבכל יום ויום עובר בב"ת ממיל' אפי' נאנס ברגל אפ"ה משהגיע זמן חיוב אף לאחר הרגל צריך להביאו או לשלחו ע"י שליח ואם לאו עובר עליו ע"ש ולפי"ז שפיר קא' עצה טובה דיביא בחה"ס דאי לאו אחר שיעבור פסח ועצרת יעבור בב"ת דלענין הלאו ל"מ מה שהי' אנוס ברגלים דהא אח"כ תיכף עובר בב"ת וע' בפנ"י שם שמחדש עוד דאף דלר"מ עובר ברגל א' בלאו מ"מ הא אינו רק מובאת שמה דהא ר"מ לא משמע לי' כלל קרא דבחג המצות לענין ב"ת וע"כ א"ע רק כשעלה לרגל אבל בהנהו דפטירי מלעלות לרגל א"ע לר"מ ע"ש ועפי"ז אזדא קושי' המהרש"א שם ד' ע"א בתוס' ד"ה ומעשרות שתי' שם על מה שהקשו דלמה קבע הכתוב זמן ביעור מקצה שלש שנים דתנן ע"פ של ד' ושל ז' הי' ביעור הא בלא"ה איכא איסור ב"ת ותי' דאצטריך כגון שנתמרח בכרי בין רגל לביעור היינו בע"פ של ד' וז' דהשת' כשיבא פסח ליכא רק רגל א' ולא יעבור בב"ת והקשה המהרש"א דאכתי קשה למ"ד דברגל א' עובר בב"ת ולד' הפנ"י ליכא קושי' דהא אצטריך לקבוע ביעור למי שפטור מלעלות לרגל דאז ליכא לר"מ אח"כ כשיעבור פסח שום איסור כנ"ל ותמה אני על הפנ"י שהביא שם קושי' המהרש"א ולא תי' עפ"י דברי עצמו. מיהו עיקר ד' התוס' שם לכאורה צריך להבין דלמה אצטריך לתרץ בנתמרח בין רגל לביעור אפי' נתמרח קודם מ"מ איך יעלה על הדעת שיעבור בב"ת כ"ז שלא ראה פני הבית שלא בא עדיין לכלל חיוב דהא אפשר להכניסו במוץ שלו כדר' אושעיא ויהי' פטור ממעשר ואפשר ליישב עפי"ד התוס' ב"מ פ"ח ובע"ז נ"ו ע"א ד"ה אעפ"י דיש דברים שנקבעין בעשיית הגורן ולא מיפטרי כי הכניסן במוץ שלהן ע"ש] עוד אפשר לומר בישוב קושי' רו"מ דהרי באמת לחד תי' במהרש"א פסחים ל"ח כל חלות תודה כיון דהוי מ"פ עם מים ל"ה רק נוקשה ע"ש וע' במק"ח סי' תס"ב מא"ז הגאון מליסא ז"ל שכ' לפימ"ש תוס' פסחים מ"ג דאיכא ב' ריבויים לח"נ במנחות לכן י"ל דאף דחמץ נוקשה לענין פסח הוי דרבנן אבל לענין מנחות הוי דאוריית' ולא ילפינן זה מזה ע"ש ולפי"ז כיון דלענין פסח ל"ה רק מדרבנן א"כ הא דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ע"כ הוא רק מדרבנן כיון דהוי ח"נ ולענין פסח הוי דרבנן וא"כ לפי"ז הקרא דלא תאחר לשלמו דדרשינן הוא ולא חילופיו שפיר אפשר למידרש ג"כ אתודה ואי דבפסח א"א להביאה ז"א דהא להאמור אינו רק מדרבנן והקרא אפשר שפיר למידרשי' על תודה דמדאוריית' מותר להביאה בחג המצות. ובמק"א כתבתי דזה תלי' בפלוגתת ר"מ ור"י במנחות נ"ב ע"ב דלר"מ דס"ל דהי' בודה שאור מתוכן ומחמצן ל"ה רק ח"נ ולר"י דס"ל דהי' מביא שאור מתוך ביתו ומחמצו י"ל דהוי חמץ דאוריית':
אולם באמת מילת' דא צריכא עיונא דלא מצינו שצריך נתינת שמן בחלות תודה רק לתוך השלשים של מצה הי' מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה כמבואר במנחות פ"ט ע"א וברמב"ם פ"ט ממעה"ק וגם מבואר שם דרקיקין לא הי' מושח אותם אלא לאחר אפיי' אבל לתוך העשרה של חמץ לא מצינו דבעי נתינת שמן. וראי' לזה נראה דל"ה נותנין שמן בתוך החלות של חמץ מדברי הש"ס ברכות ל"ז ע"ב בבריית' דהי' עומד ומקריב מנחות כו' ואם לקט כזית מכולן ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח ופירש"י שם דקאי אפתיתי מנחות וע"כ דקאי אלחמי תודה דהא כל המנחות באות מצה וכן ר"ל במעדני יו"ט על הרא"ש שם וא"כ אי אית' שהי' בהן שמן א"כ הוי מ"פ עם מים ול"ה רק נוקשה ואמאי ענוש כרת ודוק אפס הא קשי' לכאורה בסוגי' זו דמ"פ והא כיון דלאו בת הקרבה היא קרא למעוטה ל"ל דהא באמת פרכינן במנחות ד"פ ע"ב על הא דר"ח דתודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חברתה אין לה תקנה ליתי לחם ולימא א' הך דקיימה תודה היא הא לחמה אי לא ליפוק לחולין ומשני וכי מכניסין חולין לעזרה. וא"כ לפ"ז הרי המשנה למלך בפ"ב מה' שחיטה הכריח בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף דשחיטת חולין בעזרה היא דאורייתא מ"מ הכנסת חולין בעזרה אפי' דרך הקרבה הוא רק מדרבנן דלא כדעת התוס' בכ"ד דדרך הקרבה היא דאוריית' וא"כ שפיר אפשר מדאוריית' להביא חברתה ולהקריבה. אך באמת התוס' במנחות שם ובחולין ק"ל ע"ב ד"ה אי אגואי כו' הוכיחו מש"ס מנחות הנ"ל דהכנסת חב"ע הוא דאוריית' ובמק"א העליתי ישוב לד' הרמב"ם ז"ל שלא יקשה עליו מסוגיא זו אך אכמ"ל:
ומדי עברי בין בתרי הסוגיות בענין הלז אמרתי ליישב קושי' המפורשים בפסחים י"ג ע"ב אמאי פסולות אר"ח מתוך שהיו מרובות נפסלות בלינה דתניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה פשיטא אראב"א הכא בארבעה עשר עסקינין וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול וכ"ע בי"ג מייתו להו ומתוך שהן מרובות נפסלות בלינה והקשו המפורשי' דמ"פ פשיטא הלא לראב"י לקמן כ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראי' וכי היכי דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ה"נ אתה אוכל של אחרים ושל גבוה א"כ אי הקדיש תודה ולחמה קודם חג המצות למ"ד קדשים קלים לאו ממון בעלים מותר להביאה בפסח ולאכלה בפסח ואף דהדר בי' ראב"י מ"מ שוב ל"ש להקשות פשיטא והנלפענ"ד לתרץ דהנה באמת הקשו התוס' לקמן מ"ו ע"ב על הא דדרשינן אבל אתה רואה של אחרים וש"ג והרי של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל א"ב מיתשיל עלי' ותי' דהיכי דאתי ליד גזבר ל"א הואיל א"ב מיתשיל עלה והנה התוס' בכריתות י"ג ע"ב כתבו שם דלאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה ומשמע דלאחר השחיטה קודם הזריקה עדיין איתנהו בשאלה אף אחר שבא ליד גזבר ומבואר ברי"ט אלגזי ה' בכורות דתלוי בפלוגתא דר"ש ור"י במעילה י"ט ע"א דר"ש ס"ל דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריותו ור"י סבר דאחריותו עליו עד שיזרוק הדם ע"ש וא"כ לר"ש דס"ל דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריותו א"כ משהביאו לעזרה יד הבעלים מסולקת מההקדש מכל וכל הלכך לא מצי תו למיתשל עלה כיון דנסתלק כחו ממנו משא"כ אליבא דר"י דלעולם חייב באחריות עד שיזרוק הדם א"כ עד הזריקה עדיין לא נסתלק כח הבעלים מההקדש ושפיר יכולים למיתשל עלה ולפי"ז הא ראב"י אליבא דר"י קא' לה וא"כ הא קיי"ל דאם אבדה התודה אין מביא תודה אחרת על אותו לחם אלא פודין אותו ולוקחין לחם אחר תחתיו א"כ אי חייב באחריות התודה אליבא דר"י ממילא גם אחריות הלחם עליו דלחם גלל תודה א"כ אף לאחר שבא ליד גזבר עדיין כח הבעלים עליו ויכולים ליתשל עליו א"כ שפיר שייך למימר הואיל א"ב מיתשל עלה ועובר אפי' לראב"י מטעם הואיל:
ובאופן אחר נלפענ"ד לתרץ קושי' המפורשי' הנז' דהנה בתוס' הנ"ל אחר שתי' בבא ליד גזבר הקשו דנימא הואיל וא"ב פריק לה ותי' דהואיל וא"ב פריק ל"א דא"כ הי' קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של אחרים כשלו הואיל וא"ב קנה לי' וביאר ש"ב הגאון בס' ישיע"ק דכונת התוס' הוא כך דלא חשבינין לי' כשלו מטעם הואיל רק בדבר שהוא יש לו זכיי' נוספת בזה יותר מאיש אחר כמו בהקדש הואיל וא"ב מיתשל עלה אינו שייך רק על הבעלים ולא על איש אחר ע"כ חשיב כשלו מטעם זה אבל בדבר שכולם שוין בזכייתו ל"ש לומר דנחשוב כשלו מטעם הזכות דאית לי' בגוי' דהרי גם אנשים אחרים יש להם זכות זה ולכך לא חשיב חמץ של אחרים כשלו הואיל וא"ב קנה לי' דהרי כל אנשים שבעולם יש להם זכות זה דא"ב קנה לי' וכיון דכולם שוין בזכות זה לא חשיב כשלו עיי' בדבריו והנה אנן קיי"ל דבזה"ז יכול לחלל הקדש שוה מנה על שו"פ אפי' לכתחלה כמבואר בערכין כ"ט ובכ"ד והיינו משום דליכא פסידא להקדש משא"כ בזמן שביהמ"ק קיים אסור לכתחלה משום פסידא דהקדש. אולם בגוונא דליכא פסידא להקדש הוי שרי אפי' בזמן המקדש כמבואר שם ובתוס' בסוגיין ד"ה אין מביאין וכ"כ התוס' במעילה י"ד ע"ב להדיא. והנה התוס' במנחות ע"א ע"ב ד"ה ומתירין כתבו דדוקא בעלים הוא דיכול לפדות שו"מ על שו"פ אבל לא אחר דאין סברא שיוכל כל א' לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר הקושיא הנ"ל דהכא בלחמי תודה אפי' לראב"י קודם דהדר בי' עובר מטעם הואיל ואי בעי פריק לה ואי דהבעלים אין להם זכיי' נוספת כנ"ל ז"א דהא יש להם זכיי' נוספת דיוכלו לחלל שו"מ על שו"פ ורק הבעלים יש להם זכות זה כדברי התוס' מנחות הנ"ל ואי דבזמן המקדש הא אסור לכתחלה לחלל שו"מ על שו"פ ז"א דהא הטעם משום פסידא דהקדש והכא ליכא פסידא להקדש דע"כ יביא לחם אחר לחובתו והבן. אכן לד' התוס' הנ"ל צ"ע מהא דכ' התוס' ביבמות פ"ח ע"א בהא דקא' שם הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו וכ' התוס' שם וז"ל ואפי' דחברי' ול"ד לנטע רבעי דאין יכול לפדות אלא בעליו דחשיב ברשות בעלים אעפ"י שהוא ממון גבוה כיון שהם אוכלים אותו בירושלים אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם ע"כ ולהנ"ל הא גם הקדש הוא ברשות בעלים יותר מכל אדם לענין חילול דבעלים יכולים לחלל שו"מ על שו"פ ולא אחר וכן מתוס' חולין קל"ה ע"א ד"ה ולפרוק וליתיב לי' מבואר דאפי' אחר יכול לחלל שו"מ על שו"פ וכ"נ מדברי התוס' רי"ד קידושין נ"ח וע' שעה"מ פ"ה מה' אישות] ומה שתמה כבודו ע"ד התוס' בפסחים צ"ח ע"ב שתי' ההיא דר"א הפריש ב' חטאות לאחריות כו' דהכי גמירי לה דרועה הלא התוס' במנחות ד"פ ע"א תי' בפשיטות כגון שאמר תיקדוש א' מתוך השנים כמו קדשו ארבעים מתוך פ' בלחמי תודה. הנה מלבד דאין שייך להקשות ע"ד התוס' ממקום למקום דדבריהם עניים במקום א' ועשירים במק"א הנה באמת התוס' בפסחים שם דחו תי' זה דאם אמר תיקדוש א' מתוך הב' הא לא קדיש כלל הב' כשמקריב הא' ואמאי ירעה כמו בקדשו ארבעים מתוך פ' במנחות ע"ח ע"ב לא קדשי רק הני מ' שראויין לזבח ולא האחרים וע' תוס' מנחות פ"א ע"א ד"ה אם איתא לדחזקי' ומה שהעיר מדר' אושעיא פ' הדר ובביצה דמשמע דס"ל יש ברירה גם בדאוריי'. יפה העיר בזה ויש לי לפלפל הרבה בדברי התוס' שם אך לא ירשני הזמן להאריך כעת אפס מפני שאנו עסוקין באותו ענין דב"ת אעתיק כאן מה שהעלתה מצודת עיוני בזה בעזה"י:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |