שואל ומשיב/ה/נב

שואל ומשיב ‏ ה נב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן נב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום וכ"ט לכבוד הרב החריף מו"ה אייזיק צבי ווייס נ"י:

מכתבו הגיעני ביום א' חוה"מ סוכות תר"ג. והנה נפשו בשאלתו על דבר מ"ש התוס' ב"ק דף ע"ג ובר"ן נדרים דף פ"ז בשם ר"ת דתוך כדי דיבור כד"ד הוא רק מדרבנן דעבדו תקנתא שאם יראה רבו יוכל לשאול בשלומו וע"ז הקשה מהא דאמרו בכתובות ל"ג ניתרי בהו תכ"ד ושם קאי על הקרא והרי מן התורה תכ"ד לאו כד"ד והאריך בזה. הנה בראשית ההשקפה אמרתי ליישב עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קכ"ט דהא דאמרו תכ"ד כד"ד הוא דוק' היכי שיש לומר שלא רצה לחזור בו ורצה לומר שניהם אבל כשפירש בהדיא שחוזר בו הכל מודים דהוה חזרה א"כ י"ל דר"ת ס"ל ג"כ הכי ולכך בעדים זוממים שיחזרו ע"י התראה גם הוא מודה דגם מה"ת יכול לחזור בתכ"ד. אך מלבד דר"ת סתם הדבר אף גם דמש"ס ב"ק דף ע"ג דפריך לר"י מנמלך ומחלק דתרי תכ"ד הוו משמע דגם בנמלך וחזר בו ג"כ אינו יכול לחזור ומשמע קצת דלא כהרשב"ם. אמנם בעיקר קושייתו לפענ"ד ל"ק דבאמת ר"ת ג"כ ס"ל דמה"ת יכול לחזור תכ"ד רק לפי מה דמחלק הש"ס דתרי תכ"ד הוו ס"ל לר"ת דמה"ת הוה השיעור בתכ"ד הקטן וחז"ל הוסיפו דגם בתכ"ד הגדול יכול לחזור ומטעם שיוכל התלמיד ליתן שלום להרב ותדע דאל"כ יקשה לר"ת על ר"י דל"ל תכ"ד הגדול א"כ למה ס"ל תכ"ד הקטן דל"ש בי' טעמו של ר"ת וע"כ דגם ר"ת מודה דבתכ"ד הקטן אף מה"ת יכול לחזור ור"ת לא חידש רק דמדרבנן עשו תקנה שיוכל לחזור אף בתכ"ד הגדול וכן מורה ל' ר"ת בב"ק שם בד"ה כי שכתבו ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת וכו' הרי דלא פירש ר"ת רק הטעם דתכ"ד הגדול דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב אבל שיעור תכ"ד הקטן זה גם לר"ת מה"ת וכן מורה ל' התוס' שם בד"ה והלכתא ע"ש. ובזה מיושב מה דהקשה מעלתו דא"כ גבי הקדש לשיטת התוס' והפוסקים הובא בש"ך חו"מ סי' רנ"ה דיכול לחזור בו בתכ"ד א"כ לר"ת דס"ל דמה"ת אינו יכול לחזור למה הפקיעו חז"ל מידי הקדש ולא אוקמוה אדין תורה כמו דאמרו בקידושין דף ט' לענין משיכה. ולפמ"ש א"ש דגם מה"ת יכול לחזור בתכ"ד הקטן ובתכ"ד הגדול באמת לא יוכל לחזור בהקדש כדמחלק ר' יוסי בב"ק שם. ובזה מיושב מה דבב"ק מחלק ר"י בין תכ"ד גדול לתכ"ד קטן ובתמורה דף כ"ו אמרו מ"ד תכ"ד כד"ד והאי עיוני הוא דקא מעיין וק"ל דלמה לא אמרו כדאמרו בב"ק ולפמ"ש א"ש הכל דחילוק שמחלק בב"ק הוא משום דתכ"ד הגדול לא מועיל משום שמה"ת לא יכול לחזור בתכ"ד הגדול לכך גם רבנן לא הפקיעו ההקדש ולפ"ז זהו דוק' דאמרי' דגזרה הוא אבל אם נימא דעיוני קא מעיין שפיר ה"א דיכול לשנות הדבר לכך קמ"ל דלא אמרי' עיוני קא מעיין וממילא א"י לחזור בתכ"ד גדול ושני הסוגיות עולות יפה. ובזה יש ליישב דברי התוס' בתמורה שם שנתקשה המלמ"ל שם בפט"ו ממעה"ק ע"ש ודו"ק:

ובזה י"ל דברי רבינו שם דמ"ש שאין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד היינו בתכ"ד הגדול אבל בתכ"ד הקטן יכול לחזור בו. אבל זה דוחק שא"כ היה לו לרבינו לפרש. והעיקר נ"ל בכונת רבינו שרבינו סובר כמ"ש הרשב"ם דמה דאמרו תכדכד"ד הוא בשאינו אומר שחוזר ולפ"ז מחלק רבינו דבהקדש ודאי דא"י לחזור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כל שיש לומר דעיוני קא מעיין ואינו חוזר בזה מודה רבינו דגם בהקדש מועיל לשנות בתכ"ד לכך בב"ק דס"ל להש"ס דנמלך דהקדש היינו עיוני קא מעיין דלא משני כדמשני בתמורה ולכך מדמה הקדש לשאר דברים אבל לפי מה דמסיק בתמורה דל"א עיוני קא מעיין רק דמדרבנן שפיר כ' רבינו וכל שחזר בו לא מועיל בהקדש שאין חזרה בהקדש. ובזה מיושב כל קושית המלמ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד. ומ"ש מעלתו להקשות בהא דאיבעא להו בנדרים דף ז' אי יש יד לצדקה והקשה דהרי הרא"ש ריש נדרים כ' דלכך אצטריך קרא לרבות ידות לנדרים משום דאף שחושב בלב לא מהני עד שיוציא בשפתיו ולפ"ז בצדקה דדעת הפוסקים ביו"ד סי' רנ"ח דאף מחשבה בלב מהני א"כ מאי מבעיא ליה אי יש יד לצדקה וע"ז האריך בפלפול בדרך רחוקה. ולפענ"ד יש ליישב דשאני התם דהידות מורה שמחשבתו היתה כן אבל כאן מבעיא לן אי יש יד לצדקה אם כוון לצדקה א"ל כוון לצדקה אם יכולים עניים להוציא מידו וא"כ כל שספק לנו אם כוון כן ל"ש לומר שיועיל מתורת מחשבה וז"ב ודו"ק. שוב מצאתי בת"י בנדרים דף פ"ז שכתבו בהדיא דכ"ד יכול לחזור מדאוריי' ע"ש וכבר נודע דתו"י בנדרים הוא רא"מ תלמידו של ר"ת וע"כ גם ר"ת ס"ל כן. ובלא"ה נ"ל בדברי רבינו עפ"י מ"ש התוס' ברפ"ב דנזיר דכל היכא דל"ש שאלה בהקדש ל"ש חזרה בתכ"ד ולפ"ז לכאורה צ"ב כיון דב"ה ס"ל דבתמורה אין שאלה ומשום דשאני עיולי הקדש מסוף הקדש ולפ"ז צ"ב היאך שייך שאלה בהקדש דהא מיד שאמר הוה כמסירה להדיוט א"כ כששואל הוה כסוף הקדש דל"מ שאלה כמו בתמורה וכ"ש היא מתמורה דשם נשאר הקדש הראשון כמות שהוא וכאן רצה לחזור בו וצ"ל דכיון ששואל על ההקדש ועוקר ההקדש מעיקרו שוב הוה תחלת הקדש ולפ"ז לענין חזרה שוב שפיר כ' רבינו דל"מ לחזור דהא הוה עדיין ההקדש דההקדש כבר חל והוא רוצה לחזור וא"כ גם ב"ה מודים דבכה"ג שלא היה עוקר ההקדש מעיקרו ל"מ לשאול וכשם שא"י לשאול כמו כן א"י לחזור בו וכמ"ש התוס' בנזיר דחזרה תלוי בשאלה ולפ"ז זהו כשרוצה לחזור מגוף ההקדש אבל שם בנמלך שמתחלה הי' עולה ועכשיו שלמים דאינו עוקר ההקדש רק שמשנה ענין ההקדש בזה גם הרמב"ם מודה דיכול לשאול ולחזור בו בתכ"ד וז"ב. ובפשיטות י"ל דטעמו של הרמב"ם הוא דלכך א"י לחזור בו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דאמירתו לגבוה הי' כמעשה והא דיכול לשאול היינו משום דזה עוקר ההקדש מעיקרו ועש"ך סי' רנ"ה שם מ"ש בשם הרב בצלאל אשכנזי. ולפ"ז שם דכל דלית רווחא להקדש ל"ש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמ"ש התוס' בקידושין דף כ"ט א"כ שפיר יכול לחזור תכ"ד ודו"ק ועקצה"ח סי' רנ"ה מ"ש בזה ודבריו תמוהים כמ"ש בנתיבות ומ"ש כן הוא העיקר:

איברא דעדיין צריך להבין דלפמ"ש הטעם משום דלית ליה רווחא להקדש אכתי קשה דהא בעת שאמר תמורת עולה היה צריך שיהי' כמסירה להקדש דאל"כ היה יכול לחזור בו לגמרי והי' פסידא להקדש וא"כ בכה"ג שוב הוה כמסירה להקדש וא"כ איך יוכל לחזור בו אח"כ במה שאמר תמורת שלמים. אמנם נראה דהרי בתמורה קיי"ל דאף בטעות חיילא וא"כ כל שאמר הרי זו תמורת עולה לא יוכל לחזור בו מתמורתו דחיילא אף בטעות וא"כ שפיר יוכל לחזור בו לענין שיהיה תמורת שלמים ובזה שוב ליכא רווחא להקדש דסוף סוף יהיה עכ"פ תמורת עולה ושפיר פריך הש"ס במרובה שם דף ע"ג על ר"י. ובזה אמרתי דבר נחמד מה שהש"ס הקשה מסיפא מתמורת עולה ותמורת שלמים שנחלקו ר"מ ור"י ולמה לא פריך מרישא שנחלקו בהיא שלמים וולדה עולה שנחלקו ג"כ ר"מ ור"י בפלוגתא הנ"ל כמבואר בתמורה דף כ"ה וגם הך דר"פ שמביא הש"ס אתמר בתמורה ארישא וניהו דר"פ קאי גם אסיפא אבל עכ"פ למה הקשה הש"ס מסיפא וכבר עמד בזה בפ"י שם ולפמ"ש א"ש דמרישא ל"ק די"ל דשאני התם דאין חזרה בהקדש אף בתכ"ד וכמ"ש רבינו בפי' המשנה שם וכאן ל"ש לומר דלית רווחא להקדש דז"א דהא יש רווחא דאם לא יועיל אמירתו והיה יכול לחזור היה פסידא לגמרי דהיה יכול לחזור מהקדישו אבל מתמורה שפיר פריך וכמ"ש ודו"ק היטב:

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דהקשו התוס' בזבחים דף ל' דאמאי באם היה מתכוין לכך דבריו קיימים והא כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו והדבר יפלא דלמה לא הקשו מהרישא דוולדה עולה והיא שלמים ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב קושית התוס' דהא כל הטעם דאינו בזאח"ז הוא משום דליתא בחזרה ולפ"ז באם היה מתכוין לכך דלא היה פסידא להקדש דהרי נתכוין מתחלה שיהי' תמורת עולה ושלמים וא"כ מה בכך שאינו בזאח"ז הא עיקר מה שאינו בזאח"ז הוא משום דא"י לחזור דהוה כמסירה להקדש וכל שאינו רוחא להקדש ל"ש אמירתו לגבוה ובכה"ג הי' גם בזאח"ז חל וכל שאינו מעכב זא"ז בכה"ג לא אמרי' זאת וכמ"ש הרשב"ם בתוס' גיטין דף מ"ב ולפמ"ש א"ש דבתמורה בלא"ה א"י לחזור דחל בטעות וא"כ שוב אינו בזאח"ז ולא יוכל להיות בבת אחת אבל ברישא אין מקום לקושייתם וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה בנט"ש סי' מ"ח על קושית התוס' דאין התחלה לקושייתם דכבר אמרו בקידושין דף נ"א דבמעשר הואיל ואיתא בטעות ישנו בב"א וא"כ תמורה דג"כ איתא בטעות למה לא יהיה בב"א וכבר כתבתי במק"א בזה ולפמ"ש א"ש דאדרבא לפי שאיתא בטעות וא"כ כבר נתפס ל' הראשון כ"כ עד שאף בטעות חל הקדושה ואיך יכול לחזור בו ול"ד למעשר דגוף הענין איתא בטעות ודו"ק היטב בכ"ז:

ומצאתי במלמ"ל פ"ו מערכין הלכה י"ב שנסתפק דכמו דלריה"ג שלמים ממון בעלים ואיתא במכירה א"כ י"ל דה"ה בהקדש וע"ז כ' די"ל דל"ד דדוק' מכר מוציא מיד הקדש אבל הקדש לא דל"ש אמירתו לגבוה להוציאו מהקדש להקדש דומיא דיתומים מיתומים דלא טענינן להו:

והנה הדמיון רחוק אבל היה לו לדרוש מרגניתא דכל שכבר קדוש פשיטא דל"ש הקדש השני דל"ש אמירה לגבוה דליכא רווחא להקדש כמ"ש התוס' שם ואולי כיון דיוכל למכרו שוב יש רווחא להקדש במה שמקדישו קדושת עילוי אבל ז"א דלהקדש לא אכפת ליה דהרי מתכפר בו אחר וא"כ שוב ל"מ הקדש אחר וע' בערכין דף כ"ח דלא יקדיש דבכור אתא ללאו שלא יקדישו לשם קדושה אחרת וקשה אף אם נימא דבכור ממון בעלים הוא מ"מ אין חל קדושה אחרת כמ"ש המלמ"ל. ואולי אף דלא חל מ"מ עובר בלאו וכדרבא דאף דלא מהני לקי דעבר אמימרא דרחמנא וע' רש"י פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה ולא הבכור ובתוס' שם ודו"ק:

והנה בב"ב דף פ"א ע"ב הקשו דלמא לאו ביכורים נינהו וקמעיל חולין לעזרה ומשני דמקדיש להו ולכאורה צ"ב שאיך שייך הקדש דלמא ביכורים נינהו ואין הקדש חל על הקדש כמ"ש המלמ"ל וגם ביכורים הן קדש כקדשי המקדש וניתנין לאנשי המשמר וחולקין כמו בקדש. אך ז"א דממנ"פ אם בכורים הם שוב שפיר מותר להכניסו ואם אין ביכורים עכ"פ הוא מקדישו ועכ"פ אינו רוצה להביא חולין לעזרה ובפרט אם חב"ע לאו דאורייתא ודאי דשרי ממנ"פ וז"ב ופשוט:

ובזה מיושב היטב מה שהקשה אותי אחד מליטא ושמו מו"ה יחיאל דוד בהא דפריך אימא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר והקש' הא יכול להקדישו קודם שהגיע לעונת המעשרות ונתמרח ביד הגזבר ואף שפדאן אח"כ פטור כמבואר פ"ד דפאה ופ"ג דחלה. ולפמ"ש א"ש דלענין שיפקיע מתרומה ומעשר שפיר חיישינן דלמא באמת לאו בכורים נינהו וההקדש לא חל מספק כיון דספק שמא ביכורים היו והקדש אינו חל על הקדש וכל שלא חל קדושה מספק אזלינן הכא והכא לחומרא דלמ' באמת לאו הקדש נינהו ומפקיע להו מתרומה ומעשר והקדש לא חל ע"ז דבשעת מעשה לא חל הקדש דדלמ' בכורים נינהו ואף דאח"כ פריק להו מ"מ בשעת מעשה לא חל הקדש וז"ב:

והנה מדי דברי בענין תכ"ד זכר אזכור מה שאמרתי בתכ"ד במ"ש הר"ן בתשו' בסי' מ"ג והובא בב"י סי' קל"ז באהע"ז במ"ש רבינו פרץ הכהן ז"ל דאין מועיל ביטול הגט כל שמסר מודעא מקודם וביטל כל מה שיבטל אח"כ הגט והקש' הר"ן דא"כ למה הוצרך ר' יהודה בגיטין דף ל"ד לסהדי לאותבי קרא באודנייהו הו"ל לצוות שיבטל כל ביטולים שיעש' אח"כ על הגט והשיב ר"פ דחיישינן שמא יבטל בתכ"ד לאמירתו וע"ז כ' הר"ן דבגט לא מהני תכ"ד דתכ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש וע"ז תמה הרב החריף מוהר"ר חיים צבי מיאנוב נ"י דהרי הר"ן כ' בנדרים פ"ז הטעם דשאר דברים אין אדם עושה כ"כ בגמר דעתו ודעתו שיכול לחזור תכ"ד אבל בגיטין וקידושין אדם העושה זאת היא בהסכמה גמורה ובדיעה החלטה ולכך א"י לחזור בו ולפ"ז שם בהך גיטא דחתנא דירמי' בראי דר"י אשקלי' והדר אשקלי' וא"כ לא רצה ליתנו בדיעה שלימה וא"כ בכה"ג אף בגיטין מועיל תכ"ד לבטל הדיבור שאמר שלא יועיל ביטול. והשבתי ת"ל תכ"ד דבאמת הא דאשקלי' וע"כ הי' מד"ת שיכופו אותו דאל"כ הי' גט מעושה וכבר כ' הרמב"ם פ"ב דלכך יכולים לכפותו דכל שכופין אותו ואומר רוצה בלי ספק נתרצה בלב שלם דכבר כפה יצרו הרע שהסיתו לחטוא ע"ש וכיון שכן כל שנתן גט ע"י כפייה ואמר שלא יועיל שום ביטול אנן סהדי שנתרצה בלב שלם ובפרט בכה"ג דמצוה לשמוע דברי חכמים וא"כ פשיטא דהוה כמו שאר גיטין דל"מ חזרה תכ"ד וז"ב מאוד ועיין ב"ב דף מ"ח. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו במכות דף ט"ו אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר והרי התוס' פירשו שם דלמ"ד קיימו ולא קיימו הוה בתכ"ד אחר הגירושין ע"ש ד"ה הניחא וא"כ קשה כיון דתכ"ד כדיבור דמי רק בגיטין מדרבנן החמירו כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קנ"ט וא"כ גם כהן אמאי לוקה הא יכול לחזור מה"ת וכבר נתקשה בזה המחנה לוי בחידושיו למכות אך ז"א קושיא כלל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור א"כ בכה"ג ל"ש מצות התור' ולו תהיה לאשה דבעינן דוקא אשה הראויה לו וכל שמדרבנן הוה גרושה לא גרע משניה דרבנן דכ' הרמב"ם פ"א מנערה בתולה ה"ה דל"ש ולו תהיה לאשה ועכ"מ ומלמ"ל באורך בזה וא"כ גם כאן כיון דמדרבנן א"י להחזיר שוב ל"ש לקיים המצוה של ולו תהיה לאשה וא"כ גם כאן שפיר לוקה ואינו מחזיר. אך לפמ"ש עדיין קשה דכל הטעם הוא משום דעשה בהסכמה מוחלטת ולכך א"י לחזור תכ"ד ולפ"ז כאן באונס דעי"ז מבטל מ"ע דולו תהיה לאשה מה"ת לומר דעשה כן בהסכמה מוחלטת נימא דלא עשה כן בלב שלם דאנן סהדי דכל ישראל ניחא להו לקיים מצות ולשמוע דברי חכמים ובפרט התורה וא"כ אף מדרבנן לא יהי' גט ויוכל לחזור בו ולהחזיר אשתו והיא קושיא נפלאה. אך לפענ"ד היה נרא' להוסיף תבלין בדברי הר"ן דבאמת יש ספק אם עשה כן בהסכמה גמורה ולא יוכל לחזור בו או לא ולפ"ז בשלמא בכל הקניינים וכדומה דמתחיל ענין עי"ז א"כ אף בספק אם היה בדעה מוחלטת כיון שחוזר מעמידין הדבר על חזקתו הראשונ' אבל בקידושין וגיטין ל"ש לאוקמ' אחזקתה הראשונ' דהרי אתרע עכ"פ החזקה במה שקידש או גירש וכבר כתבו התוס' בכתובות דף כ"ב דבזרק לה קידושין וגיטין אתרע חזקתה וא"כ בכה"ג יותר מסתבר לומר דאנן סהדי שהסכים כן בהחלט ואח"כ חזר בו ולכך א"י לחזור בו וז"ב בכוונתו ולפ"ז שפיר הקשה הר"ן כיון דעכ"פ ספק הוא שוב אינו מועיל בטולו בתכ"ד כיון דעכ"פ ספק יש ול"ש לאוקמ' אחזקה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה הגט ואומר שלא בטלו וז"ב ודו"ק:

והנה במ"ש למעלה בהך דב"ב דף פ"א הנ"ל לא ביארתי היטב כוונתי. וכעת נ"ל בזה דהנה במה שהקשיתי היאך חל ההקדש מספק והא אין הקדש חל על ההקדש. אך נרא' בזה דהנה כל הטעם דאין הקדש חל על ההקדש הוא משום דליכא רווחא להקדש דמה נ"מ בין הקדש זה לזה ולפ"ז כאן דפריך והא בעי מכלינהו דפריק להו וא"כ שוב יגיע רווחא להקדש ושפיר חל ההקדש. ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל דשפיר פריך והא מפקע מתרומה ומעשר ולא שייך לומר דיקדיש קודם שחל עונת המעשרות ואז נגמרו בידי הקדש ואף שפדאן אח"כ נפטרו דז"א דכל הטעם הוא משום דהמירוח היה ביד ההקדש והקדש פוטר ממעשר ואף שפדאן אח"כ כבר נפטרו אבל כאן דבעת שלא פדאן לא היה חלות להקדש דאין הקדש חל על הקדש וליכא רווחא להקדש דמה נ"מ להקדש אם הוא ביכורים ונתנו לכהנים או שיהי' קרבן וינתן לכהנים שבאותו משמר ורק כשפדאן איכא רווחא להקדש דבכורים בלא"ה מחוייב לתנם והפדיון הוא ג"כ להקדש וא"כ כיון שעיקר חלות ההקדש הוא לאחר שפדאן עכ"פ לא נפטרו ממעשר קודם שנפדו ודו"ק היטב כי חריף הוא:

והנה אחר שנים רבות כאשר למדתי מס' מנחות בעיון ראיתי בדף פ"א בתוס' בד"ה תודה שכתבו דלכך כשאמר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא הכל מן החולין ולא אמרי' נדרו ופתחו עמו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכבר נתחייב להביא מן החולין ולא מצי לחזור בו אף תכ"ד ובהשקפה ראשונה תמהתי דא"כ מה פריך הש"ס שם על האומר תודה בלי לחם נדרו ופתחו עמו והא א"י לחזור בו וצ"ל דבאמת זהו תירוצא דש"ס דמשני דע"כ לא אמרו ב"ה רק באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר אבל כל דהדר ביה כופין והיינו דלחזור בו א"י משום דבהקדש א"י לחזור אף תכ"ד רק באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר בזה יכול לחזור והנה למדתי מזה דבר חדש דאף אם נימא כשיטת הרמב"ם והתוס' דבהקדש א"י לחזור אף תכ"ד מ"מ בכה"ג שאומר שלא כוון לידור כך ומטעי קטעי בגוף הנדר בכה"ג ודאי יכול לחזור בו:

ובזה מיושב היטב קושית הש"ך הנ"ל דמ"פ בב"ק על ר"י מאמר תמורת עולה תמורת שלמים והא בהקדש ל"מ חזרה. ולפמ"ש א"ש דהרי בהקדש טעות מועיל שאלה אבל בתמורה אף בטעות ג"כ מקרי תמורה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מתמורה ה"ג וא"כ בתמורה דאמר ר"י דבנמלך ל"מ ממילא לא מועיל אף בכה"ג שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי ממיר בכה"ג ובזה שוב יקשה דהא תכ"ד מועיל חזרה ול"ש לומר דבהקדש ל"מ דהא בכה"ג אף בהקדש מועיל חזרה וניהו דתמורה מרבינן שוגג כמזיד היינו דל"מ חזרה לאחר כ"ד אבל תכ"ד פשיט' דלא עדיף משאר הקדש וא"כ שפיר קשה על ר"י. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י מה דלא מקשה מריש' דפליגי בהיא שלמים וולדה עולה דנחלקו ר"מ ור"י ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבהקדש הו"מ לשנויי דבהקדש ל"מ חזרה ובאמת אלו אומר אם הייתי יודע לא הייתי מקדיש בכה"ג היה יכול לחזור ולכך הקשה מתמורה דאף בכה"ג אינו מומר ושפיר מקשה דבכה"ג עכ"פ מועיל חזרה תוך כ"ד ודו"ק איברא דרש"י לא פי' כך הא דאמרו אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר אלא כך פירש"י דלכך אין פתחו עמו שאמר בפי' אלו הייתי יודע שאין תודה בלא לחם הייתי נודר תודה ולחמה עמה ומשמע אם לא אמר שכך היה נודר אף שבתחלה כשנדר תודה היה דעתו על תודה ולחם לא הי' יכול לחזור בו ואמאי הא תכ"ד כדיבור דמי וע"כ נרא' לפענ"ד דשאני התם דבאמת אין הלחם מעכב את התודה ולחם בגלל תודה ואין תודה בגלל לחם א"כ ל"ש אמירה לגבוה דא"י לחזור בו דגוף התודה נתחייב אבל הלחם לא אמר ויוכל לחזור בו תכ"ד ושאני התם דגם כעת אינו חוזר מהלחם רק שרוצה להביא ממעות מעשר שפיר אמרי' דכיון דתודה הוא חולין א"כ הלחם גריר בתר תודה וא"י להביא מהחולין ולא יוכל לחזור ולומר שיביא מן המעשר דלענין זה הוה כמסירה שא"י להביא מן המעשר אבל אם אמר בלא לחם לענין שלא יביא לחם כלל שפיר יכול לחזור בו תכ"ד דהא לא הזכיר כלל לחם וז"ב מאד:

ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכ' בפי"ג ממעה"ק הלכה י' גבי תודה בלי לחם דאם אמר אלו הייתי יודע שאין תודה בלא לחם הייתי נודר דחייב להקריב כדרך המקריבין ותמה הכ"מ דאמאי לא כתב דשואלין אותו כדרך שהתנה בהלכות שלפני'. ולפמ"ש א"ש דכאן שאין הלחם מעכב א"צ לשאול ובסתם פטור עד שיאמר בפירוש שאלו ידע היה הקריב כדרך המקריבין אבל באינך דאין שייכות להקרבה כלל צריכין לשאלו ועכ"פ מה שלמדתי מהסוגיא דאם היו נדרי טעות היה מועיל חזרה תוכ"ד נלפענ"ד דמוכרח מהך הלכה ט' ועכ"מ שם ומלמ"ל באורך ודו"ק היטב שם:

אחר זמן רב הראני הרב המאוה"ג אבד"ק צעשניב דברי הגהת מרדכי פי"נ לענין תכ"ד ומשם מבואר דשם לענין תפוס לשון ראשון או אחרון אינו ענין לשאר תכ"ד אי כדיבור דמי ואמר שבזה יתיישב דברי הש"ס וגם הפ"י כוון לזה בב"ק שם מדעתא דנפשיה אבל בתוס' מנחות דף פ"א ע"ב ד"ה תודה לא משמע כדברי הגהת מרדכי הנ"ל וגם הך דתפוס לשון ראשון הוא בכלל שאר תכ"ד כד"ד ע"ש ודו"ק:

והנה ק"ל בהא דכתיב בד"ה א' כ"א קח לך ויעש אדוני המלך הטוב בעיניו ראה נתתי הבקר לעולות וגו' ויאמר המלך דוד לארנון לא כי קנה אקנה בכסף מלא וגו' ויתן דוד לארנון וכו' וק"ל הא ארנון אמר שיתן לו ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואיך מועיל חזרתו ולמה נתן לו דוד כסף. וצ"ל כיון דלההקדש אין רווחא אם ארנון יתן במתנה או שיקבל במכר אם כן ל"ש אמירתו לגבוה כל דליכא רווחא להקדש וכמ"ש התוס' בקידושין דף כ"ח ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ו כ"ד שבט אמר לי תלמידי החריף מוה' ישראל אלימלך נ"י דלדעתו הטעם דתכ"ד לאו כדיבור דמי בכל הני מגדף ומקדש ומגרש וע"ז משום דיש להסתפק בענין תכ"ד דיכול לחזור בו אי נימא דהוה כמו עוקר לדיבורא קמא דבתחלה אמר כך ולבסוף חזר ועוקר הדבר מעיקרו או דלמא דרק גייז לדיבורו ומבטל מכאן ולהבא ולפ"ז אם נימא דאינו רק מבטלו מכאן ולהבא א"כ במקדש דכל דקדשה לא נפקע הקידושין וכן בגירושין לא מועיל מכאן ולהבא דכל דפסקה פסקה וכן בע"ז או מגדף כל שכבר אמר אלי אתה או שגדף אלקים חיים מה מועיל חזרתו מכאן ולהבא ולכך גם בהקדש חידש הרמב"ם דל"ש תכ"ד דכל שהקדיש שוב לא נפקע בכדי ובשלמא במכר ומתנה י"ל דרצה שיהי' המכר לזמן ואח"כ נפסק אבל כאן ל"ש חזרה מכאן ולהבא. ובזה רצה ליישב קושית הש"ך הנ"ל דלר' יוסי שם בעדות דאמרי' דלר"י כי מתזמי אטביחה אתזמי אגניבה אלמא דתכ"ד הוה עקירה למ"ש בראשונה שוב שפיר אף בהקדש שייך עקירה ובאמת שדפח"ח. אמנם לא על אדני האמת יסודתו דהרי הר"ן בחידושיו לגיטין דף פ"ד כ' דבהא דאמרו כיון דפסקה פסקה שמעינן דהנותן מתנה לחבירו גוף ופירות יום א' אמרי' ג"כ דזכה מקבל לעולם וא"כ שוב יהי' גם במתנה ומכר ג"כ תכ"ד לאו כדיבור דמי וזה א"א וע"כ דהוה כעוקר דבריו וא"כ גם בהנך נמי יועיל ובאמת בע"ז ודאי א"ש אף אם נימא דעקר דבריו ואתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ הרי אז עבד ע"ז וחייב וכן במגדף אבל במקדש ומגרש למה לא יוכל לחזור וגם לענין קריעה דאינו חוזר וקורע כל דהוה תכ"ד לא א"ש הך טעמא דאף תכ"ד לא יועיל דמ"מ בעת הקריעה לא יצא י"ח מיהו מקריעה גם לפיר"ת לא א"ש וצ"ל משום לא פלוג כמ"ש התוס' בב"ב דף קכ"ט אבל באמת מבואר דתכ"ד הוא משום דחוזר בו ועוקר הדברים וע' בכתובות דף ל"ג דאמרו דאי נתרי בהו תכ"ד הדרי בהו והיינו ע"כ שיחזרו ויעקרו דיבורם דאל"כ הרי כבר העידו וכן בהוזמו בשעה שהעידו בב"א בתכ"ד ע"כ דעוקרין לדיבורם דאל"כ מה בכך שחזרו אח"כ והלא כל שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והרי בק"ס קיי"ל דכל שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו ומטעם דעוקר הקנין מעיקרו דאל"כ ל"ש לומר שיחזור בו מכאן ולהבא הא כבר נקנה לו וע' בב"י חו"מ סי' קצ"ה דבכל הקניינים יכול לחזור בו תכ"ד במשיכה והגבהה וכדומה והרי כבר עשה משיכה וע"כ דעוקר המשיכה והקנין וה"ה בזה וא"כ גם כאן ה"נ ודו"ק:

והנה בשנת תרח"י ט"ו כסלו למדתי סי' רנ"ה ואמרתי בישוב קושית הש"ך על הרמב"ם מתמורה דהנה אף לפמ"ש הרמב"ם דבהקדש גם בתכ"ד ל"מ חזרה הוא דוקא מדרבנן כמו כל אינך דחשיב. ולכאורה צ"ב דא"כ מה"ת יכול לחזור והיאך יכלו רבנן לאפקועי הקדושת עולה דאמר אח"כ. אמנם נרא' דהנה קיי"ל בתמורה דף י"א דהאומר רגלה של זו עולה כלה עולה דפשטה קדושה בכולה ואף בדבר שאין הנשמה תלויה בו וע"ש ברש"י דר' יוסי ס"ל כן ולפ"ז אם נימא דעובר ירך אמו וע' תמורה דף כ"ה דפשטות הלשון משמע דעובר ירך אמו ולפ"ז הרי פשטה קדושה בכלה רק דלפי מה דאמרו בקידושין ז' כל דאיכא דעת אחרת המעכב לא פשטה קדושה בכולה וא"כ כאן שהוא בעצמו חזר בו וא"כ לא פשטה קדושה בכולה ולפ"ז כל דבהקדש מדרבנן תכ"ד ל"מ חזרה וא"כ ליכא עכ"פ דעת אחרת המעכב ובכה"ג ודאי מועיל אף דמדאוריית' יכול לחזור היינו כל שחוזר בכל הקדש אבל כיון דאינו חוזר רק על הולד והרי פשטה קדושה בולד מצד עצמו רק דאיכא דעת אחרת המעכב וכל שרבנן אמרו דא"י לחזור עכ"פ דעת אחרת ליכא ושוב פשטה קדושה בכולה וז"ב:

ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שהקשה בב"ק שם דלמה פריך מסיפא מתמורת עולה ותמורת שלמים ולא פריך מרישא. ולפמ"ש א"ש דמריש' ל"ק דבאמת שם שייך פשטה קדושה בכולה ומדרבנן תכ"ד ל"מ חזרה אבל בסיפ' דתמורה דהדין הוא שירעה עד שיסתאב והרי שם אינו רק קדושת דמים ובזה ל"ש פשטה קדושה בכולה וא"כ מה מועיל מה דרבנן תקנו שלא יכול לחזור נגד דאוריית' ושפיר מקשה ולפ"ז מיושב קושית הש"ך ג"כ דשפיר מקשה מתמורה ודו"ק. ולפ"ז י"ל דבמקדיש מנה לבדה"ב כיון שמה"ת יכול לחזור ורבנן לא תקנו תקנה לענין ממון כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט וא"כ שוב צדקו דברי הסמ"ע בזה ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף