בנין ציון/א/לה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אלטאנא, תשרי תרי"ט לפ"ק.
ראיתי לחקור מי שאכל ביוה"כ ככותבות בשר חי אם חייב עליו ולכאורה יש ראי' דפטור דהרי כלל אמרו במתניתן דיומא (פ' ח') אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה פטור ובפסחים (דף כ"ד) אמרינן אכל חלב חי פטור וכתבו התוספ' והא דאמר בחולין (דף ק"ב) אכל צפור טהורה בחיי' בכל שהו במיתתה בכזית שאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתן עכ"ל הרי שרק בשר עוף שהוא רך מקרי חזי לאכילה כשהוא חי משא"כ בשר בהמה חי וכן מוכח ממה דאמרינן שבת (דף קכ"ח) שאני בר אווזא דחזי לאומצא ופי' רש"י כשהוא חי אוכלין אותו בלי מלח הרי בפירוש דרק בר אווזא דרכיך קרי' לי רב חסדא שם חזי לאומצא אבל שאר בשר לא שהרי אסר לטלטל בשר תפל וזה ע"כ משום דלרוב בני אדם לא חזי לאכילה שהרי מה דחזי לאחד מותר בטלטול בשבת לאחר שישראל מותר לטלטל תרומה כיון דחזי לכהן ואעפ"כ חשיב רב חסדא בשר תפל לא חזי והיינו ע"כ משום דמי שאוכל אותו חי באומצא בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ ודאי גם לענין יוה"כ מקרי אוכל שאינו ראוי לאכילה ופטור ואין להביא ראי' ממה דאמרינן ביומא (דף פ') אמר רב פפא אכל אומצא ומילחא מצטרף ואע"ג דלאו אכילה היא כיון דאכלי אינשי מצטרפין הרי דחשיב אומצא בר אכילה שחייב עליו ביוה"כ דיש לומר דהתם איירי באומצא דעוף דרכיך שלא רצה להשמיענו אלא דמלח אף דלאו בר אכילה הוא מצטרף לאומצא או י"ל דרק בשר חי בלא מלח מקרי אינו ראוי לאכילה אבל ע"י מלח שנחשב כרותח נעשה ראויי' לאכילה קצת וכשנראה מדברי רש"י בשבת הנ"ל ואעפ"כ קרא התנא במנחות להבבליים שאכלו שעיר יוה"כ בשבת חי שדעתם יפה אף שמסתמא אכלו אותו במלח. ובהכי הי' נראה לי ליישב מה דאמרינן בכריתות (דף ז') כרת דיומא לרבי דס"ל דיוה"כ בכל שעתא ושעתא מכפר אפילו בלא שב היכי משכחת לה ומשני דילמא בהדי דקאכל נהמא חנקתיה אומצא ומית דלא הוי לי' שעות ביומא דלכפר לי' וקשה דלמאי צריך בהדי דקאכיל נהמא חנקתיה אומצא ולא אמר בקיצור דחנקתיה אומצא ומית ואף דבסוגיא דשבועות באמת נאמר כן קרוב יותר לומר דשם הוגה כן מפני קושיא זו משנאמר דהכא נוסף הך דקאכיל נהמא בטעות אבל על פי הנ"ל נראה דגירסא דכריתות עיקר דזה ודאי מה דנקט דחנקתי' אומצא היינו כיון דאומצא הוא בשר חי שלא נתרכך ע"י בישול ומלח הוא דבר קשה ודרך להחנק בו יותר מבשאר מאכלים אבל יקשה האיך יתחייב על אכילת אומצא כזה משום יוה"כ הרי הוי אוכלין שאינן ראויין לאכילה לזה נקט דקאכל נהמא שדרך לאוכלה עם אומצא כנראה בחולין (דף ק"ז) בתוספ' והחיוב הוא משום הלחם מכל זה הי' נלענ"ד דאוכל בשר בהמה חי בלא מלח ביוה"כ פטור.
אמנם אחר עיון מצאתי בשאגת ארי' (סי' ע"ו) שכתב איפכא מזה שהביא שם קושית התוספ' בכריתות (דף כ"ג) שהקשו אמה דאמרינן בגמרא שם ומי אמר רבי שמעון איסור חל על איסור והתניא רבי שמעון אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דמאי פריך דילמא שאני יוה"כ משום הכי לא חל על איסור נבילה משום דאינו רק איסור כולל אבל הכא גבי נותר הוי לי' איסור מוסיף דחמיר ועל זה כתב השאגת ארי' ולדידי לא קשה מידי דע"כ רבי שמעון לית לי' איסור מוסיף דיוה"כ הוי איסור מוסיף לגבי איסור נבלה משום דקיי"ל בפרק כל שעה כל איסורים שבתורה אין לוקה עליהם אלא דרך אכילתן וטעמא משום דאכילה כתיב בהו והא ודאי גבי יוה"כ דלא כתיב בי' אכילה אלא כל הנפש אשר לא תעונה אפי' אם אכלן שלא כדרך אכילתן כגון אוכל חלב חי וכש"כ בשר בהמה חי כמשכ' התוספ' שם אפילו הכי חייב משום לא תעונה ביוה"כ וביומא (דף פ') לא פטרינן אלא באוכל אכילה גסה ביוה"כ משום דכתיב אשר לא תעונה פרט למזיק אבל בשלא כדרך אכילתן דאינו מזיק הוא ודאי חייב הרי איסור יוה"כ הוי איסור מוסיף אחפצא דנבילה שלא כדר"א שריא משום דאכילה כתיבי בה ואם אכלו חי פטור ומשום יוה"כ חיב ומדפטר ר"ש אוכל נבילה ביוה"כ ש"מ דאפילו באיסור מוסיף לית לי' אחע"א עכ"ל השאגת ארי' ולענ"ד דעת התוספ' כמו שכתבתי דממה דאמרינן אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור גם באוכל שלא כדרך אכילתן כגון בשר חי פטור ואין לומר דזה דוקא מה שאינו ראוי להיות אוכל לעולם כגון שאכל עשבים המרים כמו שפי' הרמב"ם דזה אינו דממה דקרי להו אוכלין דקאמר אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה משמע שאוכלין הם באמת רק כשהם עתה אינן ראויין לאכילה ובכלל זה גם אוכל בשר חי ומה דהוכיח השאגת ארי' דחייב גם באוכל שלא כדרך אכילתן ביוה"כ מדלא כתיב אכילה ביוה"כ לענ"ד אינו ראי' דהא כתיב אשר לא תעונה ומזה ילפינן דבעינן דבר דמייתב דעתי' אם רב אם מעט כדאמרינן ביומא (דף פ') מתקיף לה ר' זירא בשר שמן בככותבות ולולבי גפנים בככותבות אמר לי' אביי קים להו לרבנן דבהכי מייתבה דעתא בציר מהכי לא מייתבי דעתא מיהו בשר שמן טובא לולבי גפנים פורתא ע"ש ולכן כל שאוכל אוכל שעתה אינו ראוי לאכילה אינו בכלל אשר לא תעונה דלא מייתב דעתי' כמו אוכל עשבים מרים ואין להביא ראי' דבשר חי מקרי אכילה שהרי לענין הכשר אוכלים כתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים דנקרא אוכל ואעפ"כ בשר אפילו חי מקבל הכשר כדמוכח ממה דאמרינן פסחים (דף כ"ב) כגון שהי' פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עלי' וכן מוכח בכמה דוכתי' דדבר שעתה אין ראוי לאכילה מכ"מ כשיהי' ראוי לבסוף מקרי אוכל והכי אמרינן בעירובין (דף כ"ח) ולענין טומאת אוכלים שאני כדאמר ר"י הואיל וראוי למתקן ע"י האור די"ל דלענין טומאת אוכלים דכתיב מכל האוכל אשר יאכל דמשמע כל שיאכל לבסוף לא בעינן רק שיהי' שם אוכל עליו וזה ודאי דבשר חי אוכל נקרא רק שנקרא אוכל שאין ראוי לאכילה ואינו מייתב דעתי'. כן הדעת נוטה ועכ"פ מדפשיטא להו להתוספ' דיוה"כ על נבילה לא הוי מוסיף נראה דדעתם כן דאוכל שלא כדרך אכילתן מקרי לא מייתבי דעתי' ופטור ויש נפקותא במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו אם יש להסב הסכנה ממנו ע"י אכילת בשר חי וכדומה שאסור להאכילו דבר שחייבין עליו כרת. כנלענ"ד |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |