שער אפרים/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:09, 1 ביוני 2023 מאת בן אבנר (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> ;שאלה ב תחלת דברי פיהו אשר הקשה לי מר וזהו תורף קושייתו מאי שנא גבי בדיקת חמץ דאמרי' בפ"ק דפסחים גבי השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק אינו יכול לחזור בו ולטעון מקח טעות ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה וכתב שם ה...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שער אפרים TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאלה ב

תחלת דברי פיהו אשר הקשה לי מר וזהו תורף קושייתו מאי שנא גבי בדיקת חמץ דאמרי' בפ"ק דפסחים גבי השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק אינו יכול לחזור בו ולטעון מקח טעות ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה וכתב שם הר"ן דהמשכיר בית אינו מחויב להחזיר להשוכר דמי האגר אשר נתן עבור הבדיקה מטעם דאמרינן דודאי ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולאפוקי מדעת הרמב"ן שסבר שמ"מ צריך להחזיר לו השכירות כו' ע"ש וגבי ס"ת אמרי' בגמרא דאילו מציאות גבי השואל ס"ת אינו רשאי להשאיל ואמרי' בגמרא שם מאי איריא ס"ת אפי' כל מילי נמי דארשב"ל וכו' ומשני ס"ת אצטריכא ליה סד"א ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה קמ"ל ומעל"ת הרבה להשיב אפו וז"ל דמר והשתא קשה טובא למאן דס"ל גבי בדיקת תמן דניחא ליה לאינש למעבד כו' ולהוציא הוצאות מביתו אע"פ שאינו נפרע א"כ למה לא ישאיל ס"ת לאחר שהרי מצוה הוא עושה והדברים ק"ו ומה בבדיקת חמץ שלא גילה דעתו אי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה או לא אעפ"כ אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ומכ"ש גבי משאיל ס"ת לחבירו דחזינן לדעתיה דבעי למיעבד מצוה בממוניה ומשאיל ספרו לאחר ואינו חושש לקלקולו לא כ"ש וא"כ מפני מה אסור להשאילו לאחרים ועוד צריך לדקדק מ"ש הטור בהל' ציצית גבי טלית שמותר לברך בטלית חבירו בלא דעתו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ובלבד שיקפול איתה אם מצאה מקופלת משמע טעמא משום שחוזר לקופלה כאשר בתחלה הא אם לא קפלה אסור בשביל שהטלית מתקלקל ויש להקשות ומ"ש מבדיקת חמץ דאמרי' דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אעפ"י שמוציא הוצאות משלו ועל הכל יורנו מורנו הרב נר"ו ושכרו כפול מן השמים:

תשובה הנה הקושיות הנזכרות המה של כת קודמין ובודאי לגבי הנה הקושיות הנז' המה מש"ה מילתא זוטרתי הוא וכיון בשכלו לדעת הקדמונים אשר הרגישו כבר בזה המרדכי בפ' אלו מציאות בס' רסג וזל סדא דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה קמ"ל אין להקשות מיהא שמסיק בפ"ק דפסחים דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה דהכח איירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו בודאי דניחא ליה. ול"נ דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא לכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא עכ"ל המרדכי. וגם בהגמ"יי בהל' חמץ ומצה כתב וז"ל ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה והא דאמרי' בפ' אלו מציאות דגרס מ"ד ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה קמ"ל פי' התוס' דמיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתיה ודאי ניחא ליה עכ"ל:

וגם הקושיא השני' אשר הקשה מר מטלית המקופלת יעיין בתומת ישרים סי' מ"ו שכתב וז"ל ועוד הוקשה לי שאם מטעם ניחא ליה מה לי קיפל הטלית או לא עד שאמרו שלא ניחא ליה אם לא קיפלו והרי בפסחים בההוא דהשוכר דמייתי עלה האי דניחא ליה לאיניש בדאיכא הפסידא דממון קאמר וה"נ דאפי' בלא קיפלו ניחא ליה עכ"ל. ונפלאה בעיני על מעל"ת אשר נעלם ממנו המקומות בפוסקים הנז' וביותר במרדכי בפ' אלו מציאות אשר אותו מקום במרדכי הנז' הביא מעל"ת בכתבו המחלוקת שבין הראב"ן ואבי העזרי בענין אי מקרי שולח יד בפקדון המשתמש בספר שלא מדעתו כו' וזהו כתוב שם במרדכי בסי' רס"ב וקושיא הנז' מקשה בסי' רס"ג אחר זה תיכף ע"ש אבל מ"מ להוציאו חלק א"א אף שהרגישו בזה הקדמונים בקושיא הזאת מ"מ הלא התורה מונחת בקרן זויות וכתר התורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול:

ואמינא לכאורה כד מעיינת בסוגית הגמ' פ' אלו מציאות שמקשה וז"ל מאי אריא ס"ת כו' אפי' כל מילי נמי דארשב"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל כו', ופירש"י כאן שנה ר' במסכת גיטין השולח גט בא"י כו' ואם אמר לו טול חפץ פלוני כו' לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואר"ל עלה כאן שנה רבי כו' דבכולהו שייך למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ומשני ס"ת איצטריכא ליה מ"ד ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כו' קמ"ל:

הנה עיקר קושית הגמ' הנז' הוא לפי מ"ש הטעם דאסור להשואל או להשוכר להשאיל או להשכיר מטעם דאמרי' בגיטין אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר וא"כ ה"ה כל מילי ועל זה מתרץ ס"ת איצטריכא ליה דה"א ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה כו' וא"כ אף שבעלמא אמרי' אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר משא"כ גבי דבר מצוה דניחא ליה לקיומי מצוה במצוה קמ"ל פירושו ר"ל דאף דבעלמא אמרי' דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה כמו בההוא דפסחים מ"מ כאן אין השואל רשאי להשאיל מטעם שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר כי שמא אותו אחר יכפור בפקדון. א"כ בזה מתורץ מה שהקשה מעל"ת וגם המרדכי והגמ"יי הנז' דגבי המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק אפי' באתרי דיהבי אגרא ובדקו לא שייך לטעון טענת מקח טעות לפי דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה ומשא"כ גבי ס"ת אין השואל רשאי להשאיל כו' אפילו ס"ת היינו מטעם דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שמא יכפור בו ואף דאמרינן דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה מכל מקום אינו רוצה שימסור פקדונו לאיש אחר כי שמא יכפור בפקדונו והוי מצוה הבאה בעבירה ואף אם ימסור לו בפני עדים יש עוד טעמים אחרים ועיין בתוס' פ' המפקיד דף ל"ו ד"ה אין רצונו שיהא פקדונו כו' ע"ש. אמנם עדיין לא יצאנו ידי חובתינו בישוב הנז' כי לפ"ז דברי המרדכי והגמ"יי הנז' תמוהים דהאיך לא הרגישו בכוונת סוגית הגמ' הנז' ודקארי להו מאי קארי:

והיה נראה לכאורה לומר דעיקר קושית המרדכי והגמ"יי הוא מהא דאמרינן שם בגמ' דא"מ אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר והיינו פירושו ששם דמיהן ומניחן בראשו לאלתר וקשה ל"ל שם דמיהן ואח"כ יניחן בראשו אמאי לא יניחן בראשו תכף הלא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה אלא ודאי דלא אמרינן ניחא ליה לאינש למעבד כו'. וכן מצאתי ראיתי בנ"י פ' המוכר את הספינה דף ר"ה שכ' על הא דאמרינן במתני' השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן כו' וז"ל שם אמר המחבר וכיון דקי"ל כרבנן דקאמרי גזלן הוי היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו שלא מדעתו אבל מורי נר"ו אמר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוני' עכ"ל הריטב"א ותמהני על פסק זה של רבותינו דבהדיא אמרינן סוף פ' א"מ מצא תפילין שם דמיהן ומניחן ואם לא ששם וקנאם לא היה מתירים אותו להניחם כשאר גוף האבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה גבי ס"ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל דאמרינן סד"א דניחא ליה לאינש כו' קמ"ל ואלו היה לרבותינו שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה עכ"ל הנמוקי יוסף ז"ל הנז' א"כ מוכח מדברי הנ"י דמכח מימרא דשמואל גבי תפילין ששם דמיהן כו' מוכח דלא אמרינן ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה ולכן מקשים המרדכי והגמ"יי מ"ש גבי השוכר את הבית בחזקת שהוא בדוק בפ"ק דפסחים דמסיק שם דניחא ליה לאיניש כו' ועל זה מתרץ דיש לחלק בין מדעתו בין שלא מדעתו. ואף שהמרדכי מציין קושיתו אהא דאמרי' בגמ' מהו דתימא ניחא ליה לאינש כו' וזהו אתמר בגמרא גבי השואל ס"ת ה"ז לא ישאילנו כו' וכמבואר שם ולפי מ"ש עיקר קושיתו הוא מהא דאמר שמואל כו' כי מהא דאתמר גבי השואל ס"ת אינו קושיא וכמ"ש דיש לתרץ ששם הטעם דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ היה לו לציין קושיתו על הא דאמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן כו' כי משם עיקר קושיתו אבל ז"א קושיא כ"כ על המרדכי הואיל ושם גבי שואל ס"ת איתמר בהדיא בגמ' מ"ד ניחא ליה לאינש למעבד כו' לכן ציין שם קושיתו אף שבאמת יש לתרץ שם הקושיא כמו שתרצנו מהא דשם הטעם משום שיוכל לומר דאין רצוני כו' אבל מ"מ הואיל דפשוט בגמרא שם במימרא דשמואל גבי המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר כו' ומוכח בהדיא דלא אמרינן ניחא ליה לאינש כו' אף במקום דלא שייך למימר הטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כו' ממילא גם גבי השואל ס"ת הטעם זה דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני כו' אינו עיקר ולכן מקשי' המרדכי והגמ"יי שפיר מ"ש ס"ת מהא דהמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק כו':

איברא נלע"ד דגם מסוגיא הנז' ממימרא דשמואל גבי תפילין ששם דמיהן כו' ג"כ ליכא להוכיח מידי ואי עיקר קושית המרדכי והגמ"יי ממימרא דשמואל הנז' ועל מימרא דשמואל סמכו ומקשי מהא דלא אמרינן ניחא ליה כמו גבי תפילין ששם דמיהן ומניחן כו' גם מהא קושיתם אינו קושיא שהרי הרמב"ם כתב בפיג מהלכות גזילה מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה וזהו פירוש המימרא דשמואל מצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר ויכול ליקחם לעצמו דהיינו שיהיו לחלוטין שלו ואף שאמרינן בגמ' דניחא ליה לאיניש כו' לא שיהיו לחלוטין שלו רק להשתמש בו באקראי בעלמא. ובזה מתורץ ג"כ קושיות הנ"י מה שהקשה על רבותיו של הריטב"א מה שאמרו דניחא ליה לאיניש וכו' ומקשה מהא דתפילין שם דמיהן כו' וכמו שהעתקתי לשונו לעיל. ולפי מה שכתבתי אין זה קושיא דמ"ש שמואל גבי תפילין שם דמיהן ומניחן היינו שמניחן בתמידות ולא באקראי ומש"כ רבותיו של הריטב"א איירי באקראי בעלמא. ואף לפי שאר פוסקים שפירשו פרושים אחרים על המימרא דשמואל בהא דשם דמיהן ומניחן וכמבואר בב"י סי' רס"ז בח"מ שחולקים על פירושו של הרמב"ם הנז' מ"מ הדין דין אמת והכל מתוקן שיש לחלק בין אי מניחן תדיר או באקראי בעלמא כו' וכ"כ הב"ח בא"ח סי' י"ד ע"ש:

וביותר נפלאה בעיני על בעל נ"י הנז' שמקשה עוד וכמ"ש לעיל וז"ל גבי ס"ת נמי אין השואל רשאי להשאיל כו' דאמרי' סד"א דניחא ליה לאינש כו' קמ"ל ולא שת לבו למה שכתבתי לעיל דגבי שואל ס"ת אינו ראיה דשם הטעם משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכמ"ש לעיל ואפשר שהטעם של הפוסקים שלא שתו לבם שהטעם גבי השואל ס"ת משום דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני כו' שכד מעיינת בגמ' דהמפקיד גבי שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ורבי יוחנן אמר חייב ואיתא שם מחלוקת אביי ורבא אליבא דאביי טעמא דר"י דאמר חייב משום דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ורבא סבר דטעמא דר"י הוא משום דא"ל את מהימנית לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ופסקו כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש כרבא ולא כאביי וע"ש בגמרא ובפוסקים הנפקותא לדינ' בין שני הטעמים הנז' אליבא דר"י וא"כ הואיל וסברת אביי במ"ש אליב' דר"י הטעם משום דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר גבי שומר שמסר לשומר היא סברא דחויה והלכה כרבא ולכן גם במה שמסיק בגמרא פ' אלו מציאות הטעם דשואל ס"ת אינו רשאי להשאיל כו' מהטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר נידחית גם כן סברא זו ולכן לא שתו לבם שהטעם גבי שואל ס"ת משום שיכול לומר אין רצוני כו':

אמנם אי מהא לא איריא דתיתי מהיכי תיתי אף שהטעם של אביי נידחה דמפרש אליבא דר"י דשומר שמסר לשומר חייב משום שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל מ"מ סברת רבא וטעמו אינו נידחים משום שיכול לומר את מהימנית לי בשבועה כו' וזה הטעם שייך ג"כ גבי השואל ס"ת שאינו רשאי להשאיל כו' ואף שיש נפקותא לדינא בין השני טעמים הנז' וכמבואר בפוסקים ועיין בטח"מ סי' רצ"א כגון אם דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני או במקום שהשומר השני אינו צריך לישבע וכמבואר שם ועיין בתוס' ד"ה אין רצונו כו' אבל מ"מ בנדון דידן לענין שאין השואל רשאי להשאיל אין שום נפקותא בין שני הטעמים הנז' ועיין בטח"מ סי' שמ"ב:

ובר מן דין אף אי אמרינן שהטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר בטל ונדחה מ"מ המימרא דרשב"ל שאמר גבי גיטין ואם אמר לו טול חפץ פלוני כו' לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא כו' וארשב"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו' ושם אינו נדחית סברא זו דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וע"ש בתוס' פ' המפקיד גבי פלוגתא דשומר שמסר לשומר רב אמר פטור ורי"א חייב והקשה שם התוס' ד"ה רב אמר פטור וא"ת והא דתנן פ"ג דגיטין אם אמר טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר וי"ל דאע"ג דאסור להפקידו ביד אחר מ"מ בשביל כך אינו חייב לפרוע עכ"ל וא"כ הדר' קושיא לדוכתי' למה לא שתו לבם לישב דל"ק מידי מההוא דשואל ס"ת מהא דמסיק מהו דתימא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה קמ"ל כו' על הגמ' דפסחים גבי המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק כו' ומסיק דניחא ליה לאינש כו' כי שם הטעם משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואף שי"ל דתירוץ זה אינו דיש לדחות דאף אי אמרינן גבי השואל ס"ת הטעם משום שאין רצונו כו' מ"מ קשה לפי מאי דאמרינן בפסחים דניחא ליה כו' נדחה זה הטעם דאין רצונו כו' כי למה יטעון אין רצוני שיהא פקדוני כו' הלא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה מה לי אם הוא ביד ראובן כשעושה מצוה בממונו או ביד שמעון כשעושה מצוה בממונו:

אבל ז"א כמ"ש לעיל ועיין בתוס' ד"ה אין רצוני כו' דאף אם נאנס ביד השני אותו האונס שאירע גם ביד הראשון מ"מ יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני כו' והראשון חייב וזולת זה יש עוד כמה טעמים במה שיכול לטעון אין רצוני כו' ודוק שם בסוגיא ואף שבודאי הטעם דאין השואל רשאי להשאיל היינו שלא מדעתו וכמ"ש במרדכי והגמ"יי אבל מ"מ במקומות אחרות כגון גבי טלית מקופלת או שאר דברים כמו שאכתוב לקמן אף שהוא שלא מדעתו אינו יכול ללמוד מהשואל ס"ת דלא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה שלא מדעתו כי דוקא גבי שואל ס"ת אמרינן כן ומטעם דאין רצוני שיהא פקדוני כו' ולכן אין השואל רשאי להשאיל ולאפוקי במקומות אחרות נדחה תירוצו של המרדכי והגמ"יי והוי להו לתרץ דהטעם גבי ס"ת משום שאין רצוני כו':

אכן כדי שלא לשוויה להני רבוואתא כקטלי קני באגמי בקושיתם הנז' אמינא דהוכחות הרבוואת' הנז' ועיקר קושיתם הוא מהא דאמרי' בגמרא ס"ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאינש למיעבד כו' לפי שמסיק שם בגמ' על סיפא דברייתא וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש פותחו וקורא בו ומקשי בגמ' שם מאי עבידתיה גבי' ופירש"י מאי עבידתיה גבי' קס"ד לצרכו קאמר ולא לצורך ס"ת כו' להכי פרכינן מאי עבידתיה דהאי גבי ס"ת לקרות בו לצורך עצמו ותו אם בשבילו פותחו אסור כו' ומסיק ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר ואם בשבילו פותחו אסור בו ע"ש וא"כ קשה על מסקנת הגמ' דלמה באמת אסור כשפותחו בשבילו נימא דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אלא ודאי דלא אמרינן ניחא ליה כו' לכן מקשי' המרדכי והגמ"יי מ"ש מבדיקת חמץ גבי המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק כו'. ואף שמקשים מהא דהשואל ס"ת שאינו רשאי להשאיל כו' ומשם אינו קשה כלום דאיכא למימר הטעם משום דיכול לומר אין רצוני כו' אבל מ"מ הרבוותא הנז' סמכי אסיפא דברייתא גבי וכן המפקיד ס"ת כו' ושם אין שייך לומר הטעם דאין רצוני כו'. וא"כ לפ"ז קושיתו דמר וקושית הגאונים הנז' קושיא אלימתא היא:

והנראה בעיני לתרץ שיש לחלק בין ההיא דחמץ לההיא דהשואל ס"ת עם מ"ש הב"י בשם ר"ת בח"מ סי' ע"ב גבי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דדוקא ספרא דאגדתא עשויין להשאיל כו' עד ור"ת כתב כי יש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן כו' וכ"כ הרי"ף בתשובה ע"ש:

וגדולה מזו כתב הרא"ש בפ' אלו מציאות וז"ל בדף קל"ד ע"ב אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר וא"צ לטפל בהם כדי שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות דתפילין מישכח שכיחי כו' אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר כו' א"כ מוכח מזה דיש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן ואף אם ירצה לשום דמיהן אסור שאדם חפץ בשלו יותר. והרי לפנינו אף דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' היינו דוקא בספרים כמו תפילין דשכיחי בי בר חבו וה"ה שאר דברים השכיחים ומצויין לקנותן ולאפוקי ספרים הנחמדים מזהב ומפז כמו ס"ת שאינו בנמצא לקנותו לא שייך בזה למימר דניחא לי' לאינש למעבד מצוה כו' ומשא"כ גבי חמץ דניחא ליה לאינש כו':

והנה ראיתי מה שמחלק מעכ"ת בין ההיא דחמץ לההיא דס"ת כי לא אמרינן דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה אלא דוקא היכא שהוא בעצמו עושה המצוה בידו כמו גבי בדיקת חמץ ובזה ניחא ליה אפי' שיש בו חסרון כיס ומשא"כ במצוה הנעשית ע"י אחר כגון שאלה בס"ת או עטיפת הטלית בההוא לא אמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני'. ובזה מישב מעכ"ת ג"כ קושיא אחרת מה שהקשה על מ"ש הרמב"ם סוף הלכות נחלות בדין מי שנשתטה או נתחרש שב"ד פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי כו' ותמה עליו הר"ן שאינו יודע מהיכן הוציא דין זה שלא אמרו בגמ' אלא שפוסקים לאשתו תכשיט אבל לא צדקה והכ"מ הליץ בעדו וכתב שטעמו של הרמב"ם הוא משום דמסתמא כל אדם ניחא לי' למיעבד מצוה בממוניה וכשהלך למד"ה אין פוסקים עליו צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא ומה שאין כן בנתחרש או נשתטה ע"ש והקשה מעכ"ת דזהו ממש כדברי הר"ן דס"ל דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה גבי בדיקת חמץ ואפי' שאינו חוזר ליטול שכר הבדיקה והב"י בעצמו כתב בהלכות ציצית שמותר ליטול טלית חבירו ולברך עליו ובלבד שיקפל אותו הא אם לא קיפלוהו דאיכא חשש הפסד ממון לא אמרי' דניחא ליה לאינש כו' זהו תורף דברי מעכ"ת ומישב אותו ג"כ בחילוק הנז' בין שעושה המצוה בידו או אם נעשה ע"י אחר. ובאמת זהו חילוק נכון אף שיש לפקפק קצת בזה דהלא גבי השואל ס"ת או הטלית כו' ג"כ המצוה נעשית על ידו כי הוא מקיים מאמר הכתוב עושה צדקה בכל עת זה הכותב ספרים ומשאילן וה"ה גבי טלית בציצית דהמצוה זאת נעשית על ידו שמשאיל ספריו לאחרים ואחרים קוראין בהם או משאיל הטלית בציצית שיברך עליו מכירו. אמנם מ"מ בעבור דהיה זו אינו כדי לדחות דבריו כי מ"מ זא דומה לבדיקת חמץ דשם כל המצוה נעשית על ידו ולפי מ"ש לעיל מיושב הקושיא שהקשה מעכ"ת מהא דמי שנשתטה או נתחרש דאמרינן ניחא ליה לאיניש כו' בענין אחר. ובעיקר הקושיא שלו שהקשה מהא דכתב הכ"מ גבי מי שנתחרש שפוסקין עליו צדקה מטעם דאמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה:

נלע"ד דקושיא הזאת מעיקרא ליתא כי האמת מעל"ת העתיק בקיצור דברי הרב בעל כ"מ וזהו גרם למעל"ת שמקשה שדבריו סותרים אהדדי אבל אעתיק למר דברי הכ"מ ככתבו וכלשונו ואז לא יקשה כלום. וז"ל הכ"מ בסוף הלכות נחלות ואפשר לומר שטעם רבינו דמסתמא כל אדם ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה וגם כי כל ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה כו' ע"ש וקשה לשון הכ"מ שכתב וגם כי ממונו של אדם משועבד לצדקה והלא הדברים האלה הם אך למותר אמנם הנלע"ד שגם הכ"מ לא רצה לסמוך על סברת דניחא ליה למיעביד מצוה בממוניה כי הוקשה לו ג"כ דיש בזה שיטות חלוקות וכמ"ש גם מעל"ת ולכן הוסיף עוד נופך משלו דשאני גבי צדקה שיש עוד טעם אחר שממונו של אדם משועבד לצדקה ובזה מיושב הקושיא דמר דאף דלא אמרינן בעלמא דניחא לי' לאינש למיעביד מצוה בממוניה כגון גבי טלית שצריך לקפלו כו' מ"מ גבי מי שנשתטה או נתחרש שפוסקים עליו צדקה היינו מטעם שממונו של אדם משועבד לצדקה והוי כמו חוב:

אכן לפי מה שמישב בעל תומת ישרים בסי' מ"ו קושיתו דמר דמ"ש גבי טלית מקופלת מהא דבדיקת חמץ גבי השוכר בית בחזקת בדוק כו' ומשני דכל הפסד ממון הצריך בעשיית מצוה ניחא לי' לאינש למיעביד ולכן בלבישת הטלית ניחא לי' ואע"פ שיהיה היזק בשעת לבישתו אבל בהיזק דהוי אחר לבישתו לא ניחא ליה ולכן אמרו דצריך לקפלו כיון שמצאו מקופל שאם לא יקפלנו נמצא הטלית ניזוק אחר עשיית המצוה ולא ניחא ליה שיוזק הטלית אחר עשיית מצוה עכ"ל בעל ת"י. א"כ בזה מתורץ ג"כ קושיתו דמר מה שהקשה בכ"מ שפוסקים צדקה על מי שנתחרש מטעם דניחא ליה לאינש כו' וזהו דוקא שבשעת עשיית המצוה הוא ניחא ליה כמו גבי צדקה וחמץ ומשא"כ בטלית מקופלת ההיזק נעשה אחר עשיית המצוה:

ונראה עוד לענ"ד לישב דברי הרמב"ם בההיא דנתחרש או נשתטה שב"ד פוסקים עליו צדקה עבורו מטעם דניחא ליה לאיניש למיעביד מצוה בממוני' אף שיש להסתפק דבשאר מקומות לא אמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כגון גבי טלית מקופלת או גבי ס"ת מ"מ אמרינן מה כח ב"ד יפה והרשות בידם להפקיר את ממונו כדין הפקר ב"ד ופוסקים צדקה מממונו דבודאי ניחא ליה למיעביד מצוה בממוניה ואף א"ת שיש להסתפק בדבר מ"מ הרשות ביד ב"ד לעשות כן ולפסוק צדקה עבורו ומטעם דהפקר ב"ד הפקר והרשות ביד ב"ד לוותר ממונו אף כי במקום מצוה ומשא"כ גבי השואל ס"ת שאינו רשאי להשאיל בעצמו וה"ה גבי טלית מקופלת אז אינו רשאי להשתמש בו כי שם אין שייך הפקר ב"ד כו' ולאפוקי גבי צדקה אמרינן מה כח ב"ד יפה וכמבואר בכתובות פ' אלמנה נזונית ובגיטין פ' השולח ובכמה מקומות דמה כח ב"ד יפה:

והנה הסברא הזאת דמה כח ב"ד יפה צריכין אנו לומר גם אליבא דהמרדכי והגמ"יי הנז' שמחלקים בין ההיא דפסחים כי שם איירי מדעתו ומשא"כ גבי השואל ס"ת איירי שלא מדעתו ולפי חילוק זה צריכין אנו לומר ג"כ מה שפוסקים צדקה על מי שנתחרש כו' אף שלא מדעתו אלא ודאי הואיל והב"ד פוסקים צדקה זה מקרי מדעתו דאנן אחר הב"ד נגררים וכמ"ש בגמרא דב"ב הוי עובדא ואכפייה כו'. גם מ"ש בתחלה דהטעם הוא שפוסקים צדקה על מי שנתחרש או נשתטה לפי דעת הכ"מ היינו מטעם שממונו של אדם משועבד לצדקה ג"כ אתי שפיר לסברת הגאונים המרדכי והגמ"יי אף שהוא שלא מדעתו מ"מ הוי כמו מדעתו דהוי כמו חוב שחייב שנשתעבד ממון שלו לצדקה ונפרעין ממנו אף שלא מדעתו דומיא דב"ח שבא בשטר מקוים שנפרעים ממנו שלא בפניו אם אין יכולין להודיע לו וכמבואר בגמ' ובטח"מ סי' ק"ו:

אמנם באשר שמעל"ת דלי לי מרגניתא ואשכח תותיה ואי קשיא לי הא קשיא לי בענין זה אי אמרינן דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה קשה מהא דאמרי' בפ' לולב הגזול דף ל' הא דקאמר רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגוים לא תגזזו אתון אלא לגזזו אינהו ויהבו לכו מ"ט סתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת כו' עכ"ל וקשה הלא אף שהקרקע אינה נגזלת נימא דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ומכ"ש בהנהו אוונכרי בודאי אמרינן דניחא ליה לאותו ישראל שגזל העכו"ם הקרקע ממנו שיקח הישראל חבירו משדהו לולב או הדס להושענא כי אם לא יקח הישראל הלולב או ההדס אזי ישאר ביד עכו"ם הגזלן:

ולולי פירש"י היה נראה בעיני לתרץ וליישב סוגית התלמוד הנז' דה"פ דסתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו ר"ל שסתם עכו"ם גוזל מחבירו עכו"ם וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזי אינהו כו' וכמו שמסיק בגמ' וא"כ לא שייך כאן לומר דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולכן אמר רב הונא להנהו אוונכרי דלגזזו אינהו לפי דקרקע אינה נגזלת והוי כאלו ישראל גזל מקרקע של עכו"ם הלולב או ההדס וגזל העכו"ם אסורוהיה נראה בעיני ישוב זה ישוב נכון. אמנם רש"י פי' בסוגי' הנז' ד"ה מ"ט דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל נינהו ושמא אותו קרקע גזל הוי מישראל הרי מפירושו נראה דמ"ש רב הונא דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל הוא ולפי זה יש לתמוה למה אמר רב הונא להנהו אוונכרי דלגזזי אינהו והדרא קושיא לדוכתיה לימא דודאי ניחא ליה לישראל הנגזל שיעשה ישראל חבריה מצוה משדהו שיקיים ע"י מצות לולב או הדס הלא אפילו במקום חסרון כיס אמרי' לפעמים דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' ומכ"ש בהנהו אוונכרי דודאי ניחא ליה לישראל הנגזל כי באם שלא יקחנה הישראל הדס או הלולב למצוה אזי ישאר ביד עכו"ם הגזלן וכמש"ל:

ובאמת דברי רש"י צריכין ישוב כי למה באמת פרש"י שהעכו"ם גזל קרקע מישראל ולמה לא פירש דסתם עכו"ם גזלי ארעתא מעכו"ם חבריה וקרקע אינה נגזלת ואסור לישראל לתלוש פירותם וכמ"ש בסמוך. וליכא למימר שאם היה מיירי בקרקע של עכו"ם שגזל מעכו"ם היה מותר לישראל לתלוש ממנו כי גזל העכו"ם מותר אבל ז"א שהרי כתב הטח"מ סי' שנ"ט אסור לגזול אפילו כל שהוא ל"ש מישראל ול"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם הרא"ש וכמ"ש הב"י והוא מבואר בפ' הגוזל ומאכיל:

וכדי לישב זה נלע"ד דרש"י אזיל לטעמי' שפי' בסנהדרין פ' ארבע מיתות דף נ"ז וז"ל שם בסוגיא ועל הגזל ב"נ נהרג והתניא על הגזל גנב וגזל וכן יפ"ת וכיוצא בהן עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וישראל בעכו"ם מותר ופרש"י דישראל בעכו"ם מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ולא עכו"ם ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום ח"ה בהגוזל בתרא וא"כ מוכח מדברי רש"י דגבי גזל ישראל מעכו"ם אין כאן לאו דלא תעשוק והוא מותר שהרי אמרי' בגמ' ישראל בעכו"ם מותר וממ"ש רש"י מדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חלול השם בהגוזל ומאכיל משמע שרש"י פוסק דלא כאותו מ"ד דאסור מדרבנן מאחר שכתב דאיכא למאן דאסיר משמע שהוא יחידאי ולא קי"ל כוותיה ולכן מוכרח רש"י לפרש בסוכה פ' לולב הגזול בסוגיא הנז' דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל נינהו לפי שאם הי' גוזל מעכו"ם חבירו אז הי' מותר לישראל שיגזוז הוא בעצמו לפי שישראל מעכו"ם מותר לגמרי ואפי' לאיכא מאן דאסר וכמ"ש רש"י היינו דוקא משום ח"ה וכאן בהני אוונכרי אין כאן ח"ה שהרי העכו"ם הגזלן בעצמו אומר לישראל שיגזוז וזהו נלע"ד ברור בדברי רשי:

אמנם מצאתי ראיתי בתשו' הרשב"א סי' תתצ"ב שכתב וז"ל ראיתי בני אדם שהולכים בשדה של עכו"ם ברשות העכו"ם וקוצרים הערבה להושענה רבא ונ"ל דשלא כדין הם עושים מדאמר רב הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזון אתון אלא לגזוזי אינהו כו' מ"ט סתם עכו"ם גזלי ארעתא כו' ובכי הא הוזהרו על הגזל ואפילו עכו"ם מעכו"ם כדמוכח בפ"ד מיתות כו' וקי"ל נמי בפ' הגוזל בתרא גזל העכו"ם אסור כר"ע מכאן אני אומר דבזמן הזה נמי סתמא עכו"ם גוזלי שדות הם בח"ל ואע"פ שפירש"י סתם עכו"ם גוזלי שדות הם מישראל לאו דוקא הוא מה לי עכו"ם מה לי ישראל שהרי שניהם תורת גזל נוהג בהם יואל בר יצחק הלוי עכ"ל:

הנה מ"ש הרשב"א בשם ריב"יה שמ"ש רש"י בסוכה סתם עכו"ם גוזלי שדות הם מישראל לאו דוקא דברים תמוהים הם לענ"ד כי מ"ש דרש"י אזיל לטעמיה כפי מה שפי' בפ' ד"מ הנז' הם דברים ברורים ומדוקדקי' בדברי רש"י במ"ש גוזלי שדות הם מישראל הוא דוקא לפי שיטתו שפוסק דגזל העכו"ם מותר וכמו שמוכח מפירושו בפ"ד מיתות הנז' ואישתמיטתיה דברי רש"י הנז' אף דסוגיא דפ"ד מיתות הנז' היה תחת לשונו וכמבואר בתשובה הנזכ' ולענ"ד דבריו בפי' רש"י צ"ע ולכאורה נראה מדברי הטור והרמב"ם שסוברים כדעת הרשב"א מ"ש בשם הריבי"ה וז"ל הרמב"ם והטור בח"מ סי' שנ"ט אסור לגזול כל שהוא לא שנא מישראל ולא שנא מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור א"כ מוכח מזה שגזל העכו"ם וישראל שוים הם לדינא וזהו כדעת הריבי"ה ושלא כדעת רש"י הנז':

אמנם כד מעיינת ברמב"ם ז"ל ובטור הנז' תמצא שדבריו מוכרחים כדברי רש"י וז"ל הרמב"ם בריש הל' גזילה כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול עד ואסור לגזול כל שהוא דין תורה אפי' כותי עע"א אסור לגוזלו או לעושקו ואם גוזלו או עשקו יחזיר עכ"ל. הנה לכאורה משמע שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי רש"י שכתב אפי' כותי עע"ז אסור לגזלו וזהו שלא כדברי רש"י שכתב שגזל העכו"ם מותר אם לא במקום שיש חילול השם אבל כד מעיינת ברמב"ם ודייקת במתק לשונו תמצא שדברי הרמב"ם לדינא המה כדברי רש"י שהרי פתח הרמב"ם כל הגוזל את חבירו (דהיינו ישראל) עובר בלאו כו' ואח"כ מסיים אפי' כותי עע"ז אסור לגוזלו ולא כלל עכו"ם וישראל בחד בבא משמע שגבי עכו"ם אין כאן רק איסור והיינו מדרבנן וכדעת רש"י. וכן מוכח מדברי הכ"מ שם שכתב וז"ל בריש ה' גזילה הנז' אפילו כותי עע"ז אסור לגוזלו או לעושקו יש לתמוה על זה דהא קרא דלא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עכו"ם כו' וי"ל שרבינו סובר כדפירש"י דהפקעת הלואתו שאינו גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם וכו' עד ודייק רבינו לכתוב אסור לגוזלו או לעושקו ולא כתב שעובר בל"ת לומר שאין זה אסור מן התורה עכ"ל וזהו ממש כמ"ש שדעת הרמב"ם כרש"י בסנהדרין שכתב שגזל העכו"ם מותר מטעם דלא תעשוק את רעך כתיב אינו אסור רק מדרבנן כו' ונפלאה בעיני על הכ"מ שכתב שרבינו סובר כפירש"י כל שאינו גוזל ממש שרי כי ליכא ח"ה ולא הביא דברי רש"י בסנהדרין הנז' שכתב רש"י בהדיא דגזל העכו"ם מותר מטעם דלא תעשוק את רעך כתיב כו':

ואפשר שלמד הכ"מ בדברי הרמב"ם שהרמב"ם ורש"י חלוקים הם בטעמם לפי שרש"י מסיים בסנהדרין פ"ד מיתות הנז' שגזל העכו"ם מדרבנן אסור מפני חלול ה' ולאפוקי הרמב"ם אוסר אף במקום שאינו ח"ה לפי שראיתי בדברי ה"ה מוהרש"ל בספרו ים של שלמה שכתב וז"ל בפ' הגוזל ומאכיל סי' ך' ומ"ש רש"י מפני חילול ה' לא נ"ל כלל דגזל העכו"ם אסור אפי' בלא ח"ה אלא נ"ל משום שירחיק עצמו מן הכיעור כו' ולא ירגיל את עצמו בגזילה וגניבה עכ"ל. אם כן זהו כוונת הכ"מ שהשמיט דברי רש"י בסנהדרין שסבר הטעם אליבא דהרמב"ם כמו הרש"ל שגזל העכו"ם אף שאינו אסור מדברי תורה מ"מ אסור מדרבנן אף בלא ח"ה והיינו מטעם שלא ירגיל עצמו כו'. ואף שלכאורה נראה מדברי הרמב"ם בריש הל' גניבה שעכו"ם וישראל שוים באיסור גניבה וז"ל הרמב"ם שם כל הגונב ממון מש"פ כו' עובר בל"ת כו' וא' הגונב ממון מישראל או מעכו"ם עע"א וא' הגונב את הגדול או את הקטן כו' ע"ש ואם כן משמע דישראל ועכו"ם שוים בזה כי כאן שינה בלשונו ממ"ש בריש הל' גזילה אבל מ"מ מוכרחים אנו לומר שבקיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה וכמו שפירשו בהל' גזילה שגזל העכו"ם אינו אסור מן התורה וה"ה לגניבתו דחד דינא אית לתרווייהו ולפ"ז נלע"ד דמדוקדקים דבר הטור ח"מ סי' שמ"ח שכתב וז"ל אסור לגנוב כו' וכל הגונב אפילו ש"פ עובר על הלאו דלא תגנבו וחייב לשלם א' הגונב מישראל בין קטן בין גדול וא' הגונב מעכו"ם שגניבתו אסורה עכ"ל ע"ש. וקשה למה שינה הטור מלשון הרמב"ם והלא דבריו לקוחים מדברי הרמב"ם וכמ"ש הב"י שם והרמב"ם כתב בריש הל' גניבה כל הגונב ממון עובר בל"ת וא' הגונב מישראל או מעכו"ם וא' הגונב את הגדול כו' א"כ כתב הרמב"ם תחלה הבבא דא מישראל כו' ואח"כ כתב א' הגונב מגדול כו' והטור שינה לשונו וכתב תחלה הבבא דא' הגונב מגדול כו' ואח"כ כתב הבבא א' הגונב מע"א כו' וע"ק שהטור מסיים גבי הגונב מעכו"ם שגנבתו אסור והרמב"ם אינו מסיים כן והדקדוקים אלו מוכרחים אנו ליישב כי לא דבר רק הוא. ולפי מ"ש דברי הטור מדוקדקים ובאים ליישב דברי הרמב"ם שלא תטעה בל' רמב"ם שגניבת העכום עובר ג"כ בלאו ודינן שוה לישראל לכל דבר וא"כ יהיו דברי הרמב"ם בהל' גניבה ובהל' גזילה הנז' סותרים זא"ז ולכן שינה הטור בלשונו דברי הרמב"ם וכתב תחלה הבב' דכל הגונב עובר בל"ת וסמך לזה הבבא דא' הגונב מישראל בין גדול כו' ואחר כך כתב וא' הגונב מעכו"ם ומסיים שגניבתו אסורה ר"ל שמ"מ אינו שוה ישראל לגניבת העכו"ם כי בגניבת העכו"ם אין שום לאו ואיסור דאורייתא רק שגניבתו אסורה וכמ"ש הכ"מ בהל' גזילה הנז' וזהו גם כן פי' דברי הרמב"ם. והארכתי בזה קצת לאפוקי ממ"ש ה"ה מהרש"ך בחיבורו לח"מ בסי' הנזכר שמדברי הרמב"ם משמע שאסור מן התורה וכ"כ ה"ה מהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא כו' וע"ש שמדברי הרמב"ם והטור משמע שגניבה וגזל העכו"ם אסור מן התורה כו' ע"ש ולפ"ז מקשה שם ממ"ש הרב בעל המפה בא"ע סי' כ"ח גבי קידשה בגזל או בגניבת העכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק משום קדוש השם כו' ע"ש ולא שתו לבם למה שדקדקתי בדברי הטור שמוכח משם שהטור סובר שאינו אלא איסור בעלמא וכן יש לפרש דברי הרמב"ם. ומה שמשוה הרמב"ם דין הגונב מישראל ודין הגונב מעכו"ם היינו לענין שחייב לשלם ומוציאין בדיינים ולא שיהא אסור מן התורה וכמ"ש הכ"מ בריש הל' גזילה והנך קראי דיליף בפרק הגוזל דגזל העכו"ם אסור אינו אלא אסמכתא וכמו שכתב ה"ה מהרש"ל. ואף שדברי הטור מוכרחים שחולק על רש"י בטעמו שכתב בסנהדרין שגזל העכו"ם אסור מדרבנן משום ח"ה והטור בסי' שמ"ח כתב א' הגונב מעכו"ם שגניבתו אסור אבל טעותו כו' או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חלול ה' עכ"ל אם כן משמע מזה דדוקא טעותו או הפקעתו אסור כשיש ח"ה ומותר כשאין שם ח"ה ולאפוקי גנבתו וה"ה גזילתו אסור אף כשאין שם ח"ה מכל מקום אפשר לומר שהטור סובר הטעם שכתבתי לעיל בשם הרש"ל דגזל העכו"ם וה"ה גניבתו אסור מטעם שלא ירגיל עצמו וירחיק עצמו מן הכיעור כו' וכמ"ש הטור בתחלת הסי' אסור לגנוב וכו' אפי' דרך שחוק אפי' על מנת להחזיר כו' שלא ירגיל עצמו בכך כו' ע"ש. אבל לדינא הרש"י והטור והרמב"ם שוים דאינו אסור אלא מדרבנן וזהו שכתב בעל המפה בא"ע סימן כ"ח דקידשה בגזל או בגניבת כותי דהוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק משום קדוש השם ועיין במהרי"ו סי' קל"ח ודוק שם:

כלל העולה ממ"ש שרש"י סבר דגזל העכו"ם מותר ולכן כתב רשי סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל נינהו ולא כדעת הרשב"א בתשו' הנז' בשם הר"י בי"ה דגזל העכו"ם אסור ובשמעתתא איירי דגזלי ארעתא בין של עכו"ם בין של ישראל. וראיתי בס' מלחמות ה' להרמבן פ' לולב הגזול דף שמ"ה שכתב וזה לשונו ומה שהשיב (פי' בעל המאור) ממאי דקאמר רב הונא להנהו אוונכרי ושקלינן וטרינן ונקטנהי בשינוי השם ואע"ג דמצוה הבאה בעבירה היא יש להשיב דארעתא דעכו"ם גזלי ולא של ישראל דלא שכיחי ומשום לכם אתמר דלמיקנייהו מינייהו בעינן יאוש ושינוי רשות ומיהו מצוה הבאה בעבירה ליכא כו' עכ"ל:

ודבריו צריכין ביאור שדעתו הוא דעה שלישי' דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דעכו"ם נינהו ולא של ישראל וזה שלא כדעת הרשב"א בתשובה הנ"ל ושלא כדעת רש"י גם כן שאליבא דרשב"א סוגיא דשמעתתא איירי דגזלי ארעתא נינהו בין משל עכו"ם בין משל ישראל ואליבי' גזל העכו"ם אסור ולפי מ"ש אליבא דעת רש"י פירושו הוא בסוגיא דשמעתתא דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל נינהו ולא של עכו"ם כי גזל העכו"ם מותר מה שאין כן הרמב"ן הנז' כתב דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דעכו"ם ולא של ישראל וזהו שלא כדעת שניהם:

אמנם מוכח מדבריו שבזה סבר כדעת רש"י דגזל העכו"ם מותר שהרי מסיים ומיהו מצוה הבאה בעבירה ליכא והיינו משום שפי' דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דעכו"ם נינהו וגזל העכו"ם מותר ולכן אין כאן מצוה הבאה בעבירה אבל לא מקרי לכם ולכן אמר ולקנינהו בשינוי השם ולאפוקי אי אמרינן דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל נינהו אז הוי אסור משום מצוה הבאה בעבירה אף דקנה בשינוי השם:

אבל זאת היא נפלאה בעיני על הרמב"ן בספר המלחמות הנז' שרצה לתרץ קושית הרז"ה בעל המאור במה שמקשה על המקשן שמקשה וליקננהו בשינוי השם ואף על גב דמצוה הבאה בעבירה הוא וגם תמיהני על הרז"ה הנז' שרצה להוכיח מכח קושיא הנז' דאין הלכה כר"י משום רשב"י שסבר הטעם משום מצוה הבאה בעבירה כי לפי דבריהם קשה על רש"י שפירש דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל וכתב אחר כך רש"י בד"ה קרקע אינה נגזלת כו' ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה אי אתם תחתכוה כו' תהיו אתם גוזלים כו' עכ"ל וא"כ לפי דבריו קשה מאי מקשה ולקנינהו בשינוי השם הלא קשה קושית הרז"ה דהוי מצוה הבאה בעבירה. וביותר קשה לפי דעת הרשב"א שסבר דגזל הגוי אסור וסוגיא דשמעתא איירי דסתם עכו"ם גזלי ארעתא בין בשל עכו"ם ובין בשל ישראל וא"כ איך יתורץ קושית הרז"ה על המקשן שמקשה ולקנינהו בשינוי השם ואף על גב דמצוה הבאה בעבירה ואין לתרץ תירוצו של הרמב"ן שהרי הרשב"א סבר גזל העכו"ם אסור ולאפוקי לפי דעת הרמב"ן צ"ל דסבירא ליה דגזל העכו"ם מותר ולכן אין כאן מצוה הבאה בעבירה:

איברא כד מעיינת בסוגית הגמ' הנז' תמצא שקושית הרזה מעיקרא ליתא ואין אנו צריכין לתירוצו של הרמב"ן הנז' דמ"ש בגמ' וקרקע אינה נגזלת איירי בין בקרקע של ישראל וכמ"ש רש"י ובין בקרקע של עכו"ם אליבא דעת הרשב"א שסבר דגזל העכו"ם אסור ולכן כ' רש"י אחר כך ואי נמי קני הוי מצוה הבאה בעבירה אם תחתכוהו בעצמם דבשעה שיחתכוהו הם גוזלים ואף אם יתחילו לקנות ביאוש ה"ל מצוה הבאה בעבירה ולאפוקי המקשן שמקשה אחר כך ולקנינהו בשינוי השם או בשינוי המעשה הכי פירושו דאף אם בשעה שיחתכוהו הם בעצמם הוי הם הגוזלים והוי מצוה הבאה בעבירה היינו אם היו יכולים לצאת כך בלי שינוי השם ושינוי מעשה ומשא"כ בשעה שחתכוהו וגזלוהו לא היו יכולין לצאת רק בשינוי השם ושינוי מעשה וא"כ בקנין שנוי השם ושינוי מעשה אין כאן גזילה הואיל וכבר נקנה לו מקדם ביאוש בשעת חתיכה שחתכו הם בעצמם וא"כ שוב אין כאן מצוה הבאה בעבירה (ועיין בחידושי רש"א) וא"כ לפ"ז דברי רש"י ותשו' הרשב"א בשם הריבי"ה נכונים וברורים וקושית בעל המאור אינו קושיא ואין להוכיח מקושית הגמ' דאין הלכה כר"י משום רשב"י ואין אנו צריכין לתירוצו של הרמב"ן בס' המלחמות:

והנראה בעיני לישב מה שדחק להרמב"ן הנז' בתרוצו לקושית הרז"ה לפי שהרמב"ן סובר כסברת התוס' שכתבו שם וז"ל בד"ה הא קניא ביאוש כו' וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כו' וזהו שלא כפי מ"ש אליבא דדעת רש"י ועיין בחידושי רש"א) ועיין בס' המלחמות שכתב סברא זו אחר כך (וע"ש מה שמאריך בזה וכתב גם כן בישוב אחר כסברת רשי ולפי שכל מאריך טירחא לא רציתי להאריך בזה יותר ממה שיש עוד לדקדק ולפלפל בענין זה):

וראיתי ברי"אז הובא בשלטי הגבורים ריש פ' לולב הגזול וז"ל הלוקח א' מד' מינים משדה העכו"ם הרי זה לא יתלוש בעצמו כו' עד תלשו העכו"ם ונתנו לישראל הרי זה קנה ביאוש ושינוי רשות כו' עד ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא במקום שיש בו רוב ישראל כגון בארץ ישראל כו' אבל במקומות שלא היו שם רוב ישראל אין חוששין שמא נגזלה מישראל ואפילו אם נגזלה מן העכו"ם הואיל ונתיאש אותו העכו"ם הנגזל הרי הוא הפקר ביד ישראל זה התולשו ויוצא בה י"ח אף על פי שהוא עצמו תולשו כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל בקיצור:

הנה הרב הנזכר הרחיק עדותו כמ"ש כמבואר בקונטרס הראיות אבל דבריו צריכין ביאור במה שמחלק בין שדה עכו"ם לשדה של ישראל אבל מכל מקום נראה מדבריו שדעתו כדעת רש"י במה שמפרש בגמרא דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל כו' ולא איירי בקרקע של עכו"ם ושלא כדעת הרשב"א בתשו' בשם הר"י בי"ה ושלא כדעת הרמב"ן בס' המלחמות הנז' (אבל לא מטעם רש"י הנז' שכתבתי שרש"י סבר דגזל העכו"ם מותר) ויש לומר עוד שסבר לגמרי כדעת רש"י דגזל העכו"ם מותר ומ"ש רי"אז ואפילו אם נגזלה מן העכו"ם הואיל ונתייאש העכו"ם הוי הפקר כו' היינו פירושו דאז מקרי לכם וכמ"ש ריא"ז לפני זה ודוק בזה:

אם כן לפי דעת הרמב"ן והרשב"א בתשו' בשם הר"י בי"ה שפירשו בגמ' דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דעכו"ם נינהו כו' וכמ"ש לעיל אם כן לפי זה מתורץ הקושיא שהקשיתי לעיל למה אמר רב הונא להנהו דמזבני אוונכרי דלגזזו אינהו שלא יהיה גזל ביד ישראל הלא אמרי' דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ומכל שכן בנדון זה. ולפי דעת הרמב"ן והרשב"א דאיירי דגזלי ארעתא דעכו"ם אין כאן קושי' דלא שייך לומר דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כי איירי בשל עכו"ם שגזל מעכו"ם. אבל לפי דעת רש"י ורי"אז הנ"ל דאיירי שהעכו"ם גזל קרקע מישראל אם כן קשה למה אמר רב הונא דלגזזו אתון שלא יהי' גזל ביד ישראל כו' נימא דבודאי ניחא ליה לישראל שיתעביד מצוה משדהו:

ואף [דשלא] מדעתו לא אמרי' דניחא לי' כו' הכא לא שייך חילוק זה לחלק אף שהוא שלא מדעתו דאנן סהדי דבודאי ניחא ליה לישראל הנגזל שיעשה ישראל חבריה מצוה משדהו שגזלה העכו"ם ממנו כי אם לא יקחנה הישראל אזי ימכרנה העכו"ם הגזלן לעכו"ם אחר או שיחזיקנה לעצמו. ואין לומר דלא ניחא ליה לישראל הנגזל שיקח ישראל חבירו הפירות משדהו לפי שעתידין בעלי זרוע ליפול ויכול ישראל הנגזל להוציא מהעכו"ם הקרן עם הפירות ומשא"כ כשיקח הישראל הפירות שלא מדעתו משדהו. אבל ז"א שהרי מה שאמר רב הונא לא תגזזו אתון אמר בהדיא כי זבניתו מעכו"ם משמע שישראל נותן המעות להעכו"ם הגזלן בעד הלולב והדס ואינו לוקח בחנם ואם כן אפי' כשעתידין בעלי זרוע ליפול יכול הישראל הנגזל להוציא מן העכו"ם הגזלן הקרקע עם הפירות ולעולם אנן סהדי בשעה שיגזזו ישראל האסא מן הקרקע של ישראל הנגזל בודאי ניחא ליה לישראל הנגזל וכמש"ל. והנה לפי הישוב שמיישב מר קושיתו שמחלק בין הוא בעצמו עושה המצוה אז אמרי' דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה יש ליישב גם כן הקושיא הזאת הא דאמר רב הונא להנהו אוונכרי דלא לגזזו אינהו כו' לפי שאין המצוה נעשית על ידו לא שייך לומר דניחא ליה לאינש כו' אף שזהו קצת דוחק דמהיכי תיתי לומר דהוי גזל ביד ישראל כשיעשה ישראל המצוה וכמש"ל. אבל לפי תירוצים של המרדכי הנז' ושאר תירוצים הנז' צריך לישב גבי הני אוונכרי למה אמר לגזזו אתון. ובדוחק יש ליישב אליבייהו דמ"ש ליגזזו אינהו היינו מטעם לכם אף שאינו גזל מכל מקום לא מיקרי לכם. ומה שנסתפק מר מה יהיה משפט המשאיל ס"ת השאול אצלו לאחר או אם לבש טלית ולא קיפל אותה כאשר בתחלה אם יש לקרותו גזלן ופסול לעדות ולשבועה ומתחלה רצה לדמות להנהו קבוראי דקברי מת ביום טוב ואחר כך החליט הענין שהוא מחלוקת בין הפוסקים הראב"ן וראבי"ה ז"ל במרדכי פרק אלו מציאות יפה כתב מעל"ת. וכבר ביאר הכל הרב בעל המפה בריש סי' ע"ב לטח"מ שהביא דעת הראב"ן וראבי"ה הנז'. וגם במ"ש מעל"ת שביאר הרמב"ם ג' הודעות כדי שיהיה פסול לעדות כו' יפה כתב וכמבואר בסמ"ע לטח"מ ס"ק נ"ז בסי' ל"ד. ונלע"ד דאף שאין הכרעת תלמיד כמוני מכריע בין ההרים הגדולים מכל מקום נראה דאף לפי דעת הראב"ן שכתב דמקרי שולח יד בפקדון מודה לפי דעת הפוסקים שהבאתי לעיל וכמו שהאריך הב"י בספרו גבי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דיש ספרים עשוים להשאיל ולהשכיר כמו ספרא דאגדתא ושאר ספרים דשכיחי כמו תפילין בי בר חבו ובעל הבית אינו מקפיד עליהם גם הראב"ן מודה בזה דלא מקרי שולח יד בפקדון ואמרי' ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה:

ואשר הקשה מעל"ת עוד וז"ל עוד כתב הטא"ח סי' תרצ"ד וז"ל בענין דומה לזה במעות שגבו העניים בפורים שאינם רשאים להוציאם לדבר אחר שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן כו' והקשה מעל"ת וזה לשונו ויש לתמוה שפסק נגד סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כו' עכ"ל. הנה יעיין מעל"ת במרן ב"י שהקשה קושיא הנז' וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק להאי ברייתא כו' שהרי כתבו הרי"ף והרא"ש דלית' וגם הרמב"ם השמיט כו'. ויש בסוגי' זו חילוף נוסח' בהא דאין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו דר"מ שאמר משום ר"ע והלכה כרע מחבירו וע"ז סמך הטור ועיין ב"ח ועיין במרדכי ובהגמ"יי אבל מכל מקום רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו והשמיטו הא דאין העני רשאי ליקח כו' ולית הלכתא כמ"ד כל המעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן כו' ואם כן ממילא אין כאן ספק אם העני פסול לעדות ולשבועה אם שינה העני מדעת בע"ה וכמעט הטור יחיד בדבר זה ולא אמרי' קים לי בזה במקום שכמעט כל חכמי ישראל בכף מאזנים חולקים עליו וכמ"ש מוהרי"ק ושאר פוסקי'. וכמ"ש מר בזה בענין ספק ספיקא שכתב ה"ה מוהרי"בל שמוציאין ממון מיד המוחזק וכמ"ש הרא"ש בפ' כיצד הרגל כו' לא רציתי להאריך בזה כעת כי כמה וכמה דיואות שפכנו וכמה קולמוסים שברו על עסק זה והוא מים שאין להם סוף ובודאי גלוי וידוע לו מה שכתב בזה ה"ה מהרי"ט בתשו' וגם ה"ה מהרח"ש וה"ה מהרש"ח בספרו הני שמואל יעוין שם:

וגם באתי כמזכיר את מעל"ת מ"ש בתחלת דבריו וז"ל מ"ש טלית מבדיקת חמץ וסיים מר אמנם אי סבירא להטור דגם גבי בדיקת חמץ חוזר ומוציא שכר הבדיקה מן המשכיר אתי שפיר. אמנם הטור לא פירש אי סבירא ליה דמוציא שכר הבדיקה אי לאו אמנם מדברי הרא"ש יראה דסבירא ליה כהרמב"ן דחוזר ומוציא שכר הבדיקה כו' שכתב בפ' כל הבשר וז"ל ונהגו להתעטף בטלית של חבירו כו' עד ואם מצא מקופלת יחזור ויקפלנו כו' משמע דסבירא ליה להרא"ש דלא אמרי' ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אלא דוקא במקום שאין חסרון כיס עכ"ל מעל"ת ודבריו תמוהים במ"ש שהטור לא פירש דבריו אי סבירא ליה דמוציא שכר הבדיקה והרא"ש פירש דבריו בפ' כל הבשר שהרי גם הטור בא"ח סי' י"ד כתב ממש כדברי הרא"ש וז"ל וליטול טלית חבירו בלא דעתו כו' י"א שמותר דניחא ליה כו' ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת עכ"ל:

ודבריו לקוחים מדברי הרא"ש בפרק כל הבשר ומעל"ת העתיק לשון הטור ממש תוך כדי דבור וגם בהתחלת דבריו וזה לשונו כתב הטור א"ח וליטול טלית חבירו כו' עד אם מצאה מקופלת כו' ואם כן דברי הטור ממש כדברי הרא"ש. ואי משום דהרא"ש סיים בדבריו ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלה כבראשונה דאי לאו הכי לא ניחא ליה ומה שאין כן הטור לא סיים הלשון דאי לאו הכי לא ניחא ליה אבל ז"א דקדוק דהלא דברי הטור לקוחים מדברי הרא"ש ובודאי טעמו של הטור במ"ש ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת היינו מטעם דלא ניחא לי' אם לא יקפל אותה. עוד ראיתי מה שהקשה מעל"ת על מה שכתבתי מקודם בדברי רש"י בפ' לולב הגזול גבי הא דאמר רב הונא להנהו דמזבני אוונכרי כו' לא תגזזו אתון ופירש"י משום דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל וכתבתי למעלה שדקדק רש"י גזלי ארעתא דישראל לאפוקי אלו היו גוזלים מעכו"ם אז היה מותר לישראל ליטול מהם לפי שרש"י אזיל לטעמיה שכתב בפ"ד מיתות דישראל בעכו"ם מותר לפי שגזל העכו"ם מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ומדרבנן איכא מאן דאסר בפ' הגוזל בתרא כו' משום ח"ה. והקשה מעל"ת דלפי דברי הלא דברי רב הונא בעצמו סותרים שרב הונא אמר בפ' הגוזל בתרא א"ר הונא מנין לגזל העכו"ם שהוא אסור שנאמר ואכלת את העמים אשר ה' אלהיך נותן לך וגו' בזמן שהם מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורים בידך ואם כן איך נוכל לפרש בדברי רב הונא במאי דקאמר דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל לפי שאם היה גוזל מעכו"ם היה מותר גם מה שדקדקתי מדברי רש"י בסנהדרין שסברת יחיד היא כו' לכאורה יפה הקשה מעל"ת על דברי:

ומעתה הכריחני מעל"ת להציג לפניו מ"ש הגאון מוהרש"ל בספרו יש"ש בפ' הגוזל בתרא וזה לשונו כתב הרמב"ם והסמ"ג והטור אחריו שגניבה וגזילה שוים בין ישראל להעכו"ם וכל הגונב מעכו"ם עובר בלאו כאלו גונב מישראל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה בכללה ובפרטה לישראל ניתנה. ולכאורה נראה מהאי סוגיא דדורש גזל העכו"ם מקראי לאיסור אינו אלא אסמכתא בעלמא ואף את"ל דדרשא גמורה היא מכל מקום אינו אלא לאיסורא בעלמא אבל אינו בכלל לאו דלא תגזול ולא תגנוב ורש"י פירש להדיא במס' סנהדרין בפרק ד"מ דאינו אלא מדרבנן על הא דאיתא התם סתמא דברייתא דישראל בעכו"ם מותר ופירש"י משום דלא תעשוק את רעך כתיב ולא עכו"ם ומדרבנן איכא למאן דאמר דאסור משום ח"ה כו' עכ"ל. אם כן נשמע מדברי מהרש"ל דהנהו אמוראי דדרשי גזל העכו"ם אסור אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואף דאת"ל דדרשא גמורה היא מכל מקום אין שום לאו וביותר שמדברי רש"י מוכח שאינו אלא מדרבנן. ואם כן לפי זה אינו קושיא מדברי רב הונא דסבר דגזל העכו"ם אסור דאינו אלא אסמכת' ועל כל פנים אינו אלא לאיסורא בעלמא ומדברי רש"י דסנהדרין ג"כ מוכח דהני דרשות אינן אלא אסמכתות בעלמא לפי פי' מוהרש"ל ולכן כתב רש"י דאינו אסור אלא מדרבנן משום חה. וזה מה שכתבתי בפי' דברי רש"י שמפרש דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל כו' לפי שסבר רש"י דגזל העכו"ם מותר כו' ואף לפי דברי רב הונא בפרק הגוזל בתרא שסבר דגזל העכו"ם אסור אינו אלא אסמכתא ועיקר משום ח"ה וכאן בהני אוונכרי אין כאן ח"ה שהרי ישראל הוא הקונה מעכו"ם הגזלן אשר גזל מעכו"ם ואם כן למה אמר לא תגזזו אתון לכן הוכרח רש"י לפרש דגזלי ארעתא מישראל גם אליבא דרב הונא דסבר גזל העכו"ם אסור. ומ"ש מעל"ת שמ"ש רש"י דגזל העכו"ם מותר היינו בזמן שהם מסורים בידינו כו' אם כן קשה לפי דברי מר ל"ל הלימוד דלא תעשוק את רעך ולא עכו"ם הלא מואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך נילף דדוקא בזמן שהם מסורים בידך ורעך הוא מיותר וצריכין אנו למודעי מה שגלוי וידוע לפניו סוגית הגמ' דהמקבל דיליף מלא תעשוק את רעך דגזל העכו"ם מותר וכתבו התוס' בסוגיא דהגוזל בתרא דבכל הני שמעתתא לא אייתי אלא הני דאסרי' גזל העכו"ם ולא מייתי תנאי דהמקבל דשרי כו' ולפי דברי מעל"ת דרש"י סבר דגזל העכו"ם מותר מלא תעשוק את רעך כו' סבר גם כן הלימוד דואכלת את כל העמים ומ"ש רש"י שמותר היינו בזמן שהם מסורים בידינו מואכלת את כל העמי' וז"א כמו שמוכח בסוגי' הנז' אלא ע"כ צריכין אנו לומר דרעך אתי לגזל העכום שהוא מותר ומ"ש רב הונא שגזל העכו"ם אסור מואכלת אינו אלא אסמכתא כו' ומדרבנן הוא אסור משום ח"ה וגם שם בתוס' משמע בהדי' דמאן דאסיר בהגוזל גזל העכו"ם היינו מטעם ח"ה וז"ל התוס' ד"ה הכי קאמינא נראה לר"י כו' עד דא"כ היה סובר דגזל העכו"ם מותר דאין חילוק כו' דבגניבה איכא ח"ה כשידוע לבסוף כו' דמשמע מזה דמאן דאסיר גזל העכו"ם הוי הטעם גם כן משום ח"ה כמו גבי גניבה דאם לא כן היאך מוכחים דברי ר"י שכך היה דעתו מתחלה ודלמא שהיה סובר כמו שהעכו"ם סובר מאי אמרת דאם כן היה מוכח דגזל העכו"ם מותר דלמא יש לחלק בין גניבה לגזל דדוקא גניבת העכו"ם מותר משום דאינו אסור רק משום ח"ה ומשא"כ גזל העכו"ם אסור אף בלי ח"ה אלא ודאי דמאן דאסיר גזל העכו"ם אינו אלא משום ח"ה וקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא:

עוד ראיתי מה שהקשה מעל"ת על דבריי בההיא דאמרי' השואל ס"ת לא ישאילנו לאחר כו' והיינו מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולכן לא אמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולאפוקי גבי בדיקת חמץ כו' והקשה מר על דבריי מהא דאמרינן במשנה מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום כו' ולמה לא יקרא בכל יום הלא שם לא שייך לומר אין רצוני כו'. הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שלא קרא כתבי הראשונים עד גמירא במה שדחיתי זה וכתבתי דלא לשווייה דברי המרדכי ושאר פוסקים כקטלי קניא באגמא והעיקר ראייתו מהא דאמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר ומה שנשאתי ונתתי בסוגית הנז' יהיו נכללין גם דברי מעל"ת. וגם מה שדקדק מעל"ת במה שכתבתי לפי מסקנת הגמ' שרבא חולק על אביי וסבר הטעם דאת מהימנת לי בשבועה וטעם זה מספיק גם לשואל ס"ת כו' והקשה מעל"ת דהיה ראוי ללמדנו שיהא מותר אם היה שם הנפקד הראשון או שהיה שם עדים או שהיה דרך המפקיד להפקיד אצלו כו':

הנה כאשר ידקדק בכתבים הראשוני' יראה שהכל מיושב דהלא גם לפי הטעם דקיי"ל גבי ס"ת דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר קשה ג"כ יהא מותר אם דרך הנפקד להפקיד תמיד כו' אבל [לפי[ מ"ש למעל"ת מקדם יתיישב הכל וגם יעיין בתוס' בפ' המפקיד ד"ה אין רצוני כו' ויובן הכל על נכון וקצרתי כי סמכתי על המעיין ולחכם כמותו יספיק הקיצור. וגם מ"ש מר דלפי זה הטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר יהא אסור ליקח טליתו של חבירו ולהתעטף בו משום שיאמר לו אין רצוני כו'. גם זה ישבתי שם דעיקר הטעם דאין רצוני שיהא פקדוני כו' לא שייך כי אם במי שנותן פקדון לשמור ליד אחר ואז האיסור והחיוב הוא על אותו השומר שאינו רשאי למסור הפקדון ליד אחר מטעם דאין רצוני או את מהימנת לי בשבועה כו' לאפוקי אם הטלית של חבירו מונח שאמרו דניחא ליה לעשות מצוה בממוניה אז רשאי להשתמש בו ולהניחו ולקפלו כבראשונה ולא שייך הטעם דאין רצוני כו' וגם לא שייך הטעם דאת מהימנת לי בשבועה כי זה האיש המתעטף בטלית שאינו שלו אין דעתו לנטלו ולא, להזיקו רק שאם הבע"ה מסרו לאיש אחר לשמור או גבי אבידה אז עיקר האיסור על אותו השומר שאסור להניח לאחרים להתעטף בו מטעמים הנז' כי פן הבע"ה יאמר אין רצוני או את מהימנת לי אבל אם לא מסרו לשומר רק איש א' מוצא בבית הכנסת טלית של חבירו מותר להתעטף בו ולא שייך טעמים הנז' וזה רמזתי ג"כ בכתבים הראשונים ובזה יתישב כל מה שדקדק מעל"ת הכל בטוב טעם ודעת ולחכם גדול כמותו יספיק הקיצור ודי ברמיזא: ומה שהקשה מעל"ת בכתב השני אשר שלח אלי במה שהקשה הר"ן בר"ה פ"ד מ"ש דגבי שופר ולולב גזרינן משום גזירה דרבה ומ"ש גבי מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר התינוק או האיזמל ד' אמות בר"ה עכ"ל הר"ן:

[הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל וזאת ליהודה ויאמר. הנה קושיתו של הר"ן כבר קדמוהו התוס' בפ"ק דמגילה דף ד' ד"ה ויעבירנה ד"א בר"ה שכתבו וז"ל אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וגם אין אדם מל אא"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר עכ"ל. ובזה מתורץ קושית הר"ן הנז' וכן קריתי קושיא הנז' כמדומה לי בתשו' הרב בעל תומת ישרים ע"ש וכעת התשוב' הנז' אינה בידי לעיין בה. אמנם בעיקר הקושי' שהקשה החכם השואל לא"א מ"ו הגאון ז"ל על הר"ן מאי דקשיא ליה אלולב כו' ואהיכא קאי אי קאי איום ראשון בזמן שבית המקדש קיים הא אמרינן שיום ראשון דוחה שבת כו'. ולענד"נ לפרש דברי הר"ן דודאי קאי על בזמן שבית המקדש קיים בין בשופר בין בלולב וזהו שמקשה מע"ש בשופר דאמרינן ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משום גזרה דרבה ומ"ש מילה דלא גזרו וכן מ"ש בלולב דאמרינן בגמרא דסוכה דף מ"ב ומ"ג וז"ל אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבתא אמר רבה גזרה שמא יטלנו כו' אי הכי ביום ראשון נמי ראשון הא תקינו ליה בביתו ופירש"י ומתוך שלא התרתה לו ליטול אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי עכ"ל ע"ש. ועל זה מקשה למה תקנו ליטול בביתו ביום ראשון במקדש אף שהוא מדאורייתא דגזרינן משום גזרה דרבה ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר כו' וזהו שמשני דהתם הכל טרודים ולא מידכר לכך גזר ליטול בביתו וזכור הוא וכמ"ש רש"י לעיל ומשא"כ במילה והנלע"ד כתבתי:]

והקשה מר מאי קשיא ליה אלולב דהא אמרינן בפ' לולב וערבה דמה שאין אנו נוטלין לולב ביום ראשון שחל להיות בשבת בזמן הזה הוי טעמא משום דלא בקיאינן בקביע' דירח' ודלמא אינו י"ט ומשא"כ במילה ואי קאי הר"ן איום ראשון בזמן שבית המקדש קיים הא אמרינן שיום ראשון דוחה שבת בזמן שבית המקדש קיים ואי קאי אשאר ימים של י"ט שאינו דוחה שבת אפילו בזמן שבית המקדש קיים גם לזה כבר נתנו בגמ' טעם מספיק לפי שאינו נוהג אלא בירושלים ולא בגבולין ולא חשיבה נטילה דידהו וגזרי בהו רבנן אף במקדש משום חומרא דשבת זהו תורף קושיתו דמר. הנה הוא מותיב והוא מפרק דודאי בזמן הזה אין שום מקום לקושיתו לפי שליום ראשון הוי טעמא משום דלא בקיאינןבקביעא דירחא כו' עד אלא מאי דקשיא ליה להר"ן משאר ימים בזמן שבית המקדש קיים דמפני מה גזרו ודאי מפני שאינו נוהג בכל ישראל אלא בירושלים בלבד ואינו נוהג בגבולין ומשום הכי לא חשיבה נטילה דידהו כו' א"כ נמצינו למידים דאף על גב דהך מצוה איתא בכל ירושלים אפ"ה מצות יחיד היא ק"ו במצות מילה כו'. הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שמה שאמרינן שם ובשאר מקומות לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א' או מ"ש בגמרא יום ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין היינו שאר א"י ומ"ש במקדש היינו בירושלים ועליה בנה מר את יסודו ותמיה לי שמחזיק זה לפשוט ובאמת זה מחלוקת בין הגאונים כי אליבא דדעת רש"י ותוס' ריש פ"ד דר"ה מ"ש במקדש היו תוקעים או במקדש היו נוטלין לולב היינו דוקא במקדש ומ"ש אבל לא במדינה ולא בגבולין היינו בירושלים ושאר א"י וא"כ במ"ש מר שהך מצוה איתא בכל ירושלים זה אינו ובודאי דברי מר המה אליבא דדעת הרמב"ם שסבר שבמקדש פירושו בכל ירושלים ובמדינה או בגבולין היינו בכל א"י ויעיין מר בשקלים פ"ק משנה ג' ובתוס' בר"ה פד הנז':

אבל בעיקר הענין מה שהקשה מעל"ת דקושית הר"ן אהיכא קאי אי קאי אי"ט ראשון בזמן הזה שאינו דוחה אפילו בי'ט ראשון הא טעמא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא כו' נפלא' בעיני למה לא הקשה מעל"ת גם אשופר כי בשופר גם כן צריכין אנו לומר אליבא דהר"ן הטעם דאינו דוחה שבת משום שברוב השנים אין אנו יודעים בשעת תקיעת השופר בקביעא דירחא ואם כן ליקשי מר אליבא דהר"ן מאי מקשי משופר אמילה בשלמא שופר הטעם משום שברוב השנים לא ידעינן בקביעא דירחא, וז"ל הר"ן פ' לולב וערבה אינהו דידעי בקביעא דירחא כו' וא"ת והא שופר דאיתא בגבולין דאורייתא ואפילו הכי לא דחי שבת ואפילו בזמן שבית המקדש קיים כו' י"ל דהיינו טעמא לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשעת תקיעת השופר בקביע' של חודש זה לפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעים כו' עד וכתב הרמב"ן שלזה כיון הרי"ף שכתב כו' מפני מה אין לולב דוחה שבת הלא מצותו מן התורה אפי' בגבולין משום דלא ידעינן בקביעא דירחא כו' והיינו טעמא דשוכר כו' ואם כן אליבא דהר"ן שהסכים בזה להרמב"ן ודלא כהרז"ה וא"כ קשה קושיתו דמעל"ת מאי מקשה מ"ש שופר ולולב ממילה לישני לפי שלא ידעינן בקביעא דירחא דשוכר בודאי הטעם משום דלא ידעינן ברוב השנים בקביעות החודש:

אמנם נלע"ד הדברים פשוטים דקושית הר"ן הוא בין אשאר ימים בזמן שבית המקדש קיים ובין אי"ט ראשון דהיינו גבי שופר בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן הזה וגבי לולב קאי גם אי"ט ראשון בזמן הזה וזהו קושית הר"ן לפי שמקשו שם אמאי טלטול בעלמא ולידחי שבת וכן גבי שופר גם כן חכמה ואינו מלאכה וכמבואר בר"ה שם ואם כן אף שאין אנו יודעים בקביעא דירחא כמו בשופר ברוב השנים אף בזמן שביה"מ קיים ובלולב בזמן הזה ואם כן לידחי שבת אלא ודאי צ"ל משום גזירה דרבה דחינן מצוה דאורייתא מטעם שמא יעביר ד"א בר"ה וזהו ספק איסור דאורייתא ואם כן גבי מילה גם כן נגזור משום גזירה דרבה מאי אמרת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא הלא אין שום מלאכה בנטילת לולב ובתקיעת שופר ומשום גזירה דרבה דחינן מצוה דאורייתא וא"כ ה"ה מילה נידחי משום גזירה דרבה. וק"ו הוא דבשופר ובלולב הוא מצוה עוברת ואפ"ה דחינן המצוה לגמרי משום גזירה דרבה ומכ"ש מילה שהוא מצוה שאינו עוברת ובדבר קל דחינן מצות מילה כגון נולד בין השמשות ושאר דברים וא"כ נידחי גם כן מצות מילה משום גזירה דרבה וע"ז משני הר"ן דהתם הכל טרודים ולא מידכר ומשא"כ במילה:

ואגב זה ראיתי להגאון מהרמ"י בלבוש החור סי' תכ"ח שכתב וז"ל אין קובעין ר"ה ביום אד"ו והטעם ביום א' אין קובעין ר"ה כדי שלא יבא הו"ר ביום השבת שאין חובטין ההושענות בשבת שהוא איסור דאורייתא והחביטה אינה אלא מנהג כו' עכ"ל. ולענ"ד דבריו תמוהים במה שכתב שאין חובטין ההושענות בשבת שהוא איסור דאורייתא מה איסור דאורייתא יש בחביטת הערבה הלא זהו בתלוש ואין כאן משום תולש וגם כן משום קלקול הערבה. ולפע"ד כבודו במקומו מונח ושגגה יצתה מלפניו הטעם דאינו דוחה שבת אינו משום חביטת הערבה רק משום גזירה דרבה כמו גבי לולב ועיין בר"ן פרק לולב וערבה באריכות והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפרים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:



שולי הגליון


Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף