שו"ת מבי"ט/א/צח
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן נתקוטט עם בני קהלו וחרה אפו ואמר אני מקבל נ"ש ב"מ ב"ד שלא אכנס עוד לבית הכנסת זה ועתה שככה חמתו ונתחרט על נדריו:
תשובה אין התרה לנזירות שמשון כמו שאמרו בסוף מכות משום דציווי של מעלה היה אבל יש לדקדק בלשון שנדר שהוא נדר בלשון שבועה ואמרי' בריש נדרים דנדרים וחרמים מתסר חפצא עלי' כלומר שאוסר דבר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי שבוע' דאס' נפשיה מן חפצא כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה וכתב הר"ן ז"ל שם בפירושיו ומיהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבוע' הלכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום ואיכא למידק וכו' י"ל דהני לישני לאו דוקא וכן דעת ר"ח ז"ל והרב בן מיגש ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ובירו' איפליגו בהאי דינא דר' יודן ור' מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר ואינהו הוי רבים לגבי רבי יוסי דפליג עליהו ומשמע דקיימא לן כרבים אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הנך סוגיי' ולמימר דלא דיקי וכו' אלא מדין ידות הוא דמהני נדר בלשון שבועה ואיפכא ע"כ לשון הר"ן ז"ל שם ובתו' ג"כ כתבו וא"ת מאי נפקא מינה אי אסר חפצ' עילויה או לא וכו' וי"ל דלענין זה שאם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן אם אמר גבי שבועה להפך ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל ג"כ בפסקיו והביאו הר"י בנו ז"ל בס' יו"ד שאם אמר אני נודר הוא לשון שבועה שאוסר עצמו בשבועה וכו' ומי' כיון דהאידנא מרגלא בפומא דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וכו' ובספר אדם וחוה הביא משם הרא"ש דנדר בלשון שבועה לאו כלום הוא בירוש' ומשמע דכי היכי דנדר שהוא בלשון שבועה אינו כלום הכי נמי בנזירות דהא כתיב ביה לשון נדר כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ובהאי קרא אקשי' נזירות לנדרים ונדרים לנזירות כדאיתא התם ריש נדרים ובלישנא דמתני' נמי תנן פ"ב יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל וכו' חייב על כל א' שבועה שלא אוכל וכו' אינו חייב אלא א' הרי שקורא התנא הנזירות נדר ובלשון נדר אם אוכל ולא קתני שלא אוכל שהוא לשון שבועה והרמב"ם ז"ל כתב הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר וכו' משמע דבנזירות בלשון נדר והא דתנן בנזיר פי' ב' שהיו ב'. מהלכין בדרך וא' בא כנגדן אמר א' מהם הריני נזיר שזה פלו' וכו' שאין זה פלו' וכו' ולא קתני אם זה פלו' ואם אין זה פלו' וכן בכולהו גווני דקתני במתני' ובמתני' דלקמיה גבי כוי הריני נזיר שזה חיה וכו' בכולהו נקט לישנא דשבועה ולא לישנא דנדר ואיפשר דלאו בדווקא נקט להו וכדתריץ הר"ן ז"ל בההיא דריש נדרים דמייתי לעיל ואיפשר נמי דדוקא כי התם דאיזהו אסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר הוא דהוי נדר בלשון שבועה דבלשון נדר הוה ליה למימ' אכיל' בשר אסור עלי כקרבן או כחרם אבל הכא דבין כך ובין כך אומר הריני נזיר מה לי אם א' שזה פלו' או אמר אם זה פלו' ולהכי לאו דוקא וה"נ אם אמר הרי עלי קרבן שאוכל לך חייב קרבן והוי כמי שאמר אם אוכל דהוי נדרי הקד' וכדמשמע ריש נדרי' במתני' דכנדרי רשעים וכמו שהבי' הרמב"ם ז"ל ספ"ק דהלכות נדרים ורבינו עובדיה ז"ל בפי' המשנית פי' בכולהו אם זה פלו' אם זה חיה משמע דבעי' לשון נדר אלא דקשיא לי ההיא סוגיא קמיימא דנדרים דאמרי' מ"ש גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו כינויין אלא כל כינוי נזירות ותו לא והכא גבי נדרים קתני לכולהו כינויי נדרי' כנדרי' וחרמים כחרמים ושבועות ונזירות ומשני משום דנדר ושבועה כתיבן גבי הדדי וכו' ופריך וליתני כינוי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתנא נדרים דמתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא וקשיא לי דאכתי קשיא דליתני נזירות נמי גבי נדרים וחרמים דהוי בלשון נדר וכדאמר לעיל ונר' דבנדרי' וחרמי' הוא דאשמועינן תנא דמתני' דאתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה אבל נזיר דלא בעי למימר אלא הריני נזיר פשיט דמדקאמר הכי מתסר עליה יין ותגלחת וטומאה והוי כאלו אתסר חפצא עליה והיינו דקאמר לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ולא מדכר נזיר וכן המפרשים רש"י והר"ן ז"ל לא הזכירו נזיר אבל מצאתי בפי' הרא"ש ז"ל שכתב לאפוקי שבועה דאסר נפשיה וכו' ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ותגלח' ובטומא' ע"כ משמע דסבירא ליה דנזירות הוי כשבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא וקשיא ליה דהא כתיב ביה לשון נדר בקרא ובלשון משנה וכדאמ' לעיל ובכל דוכתא תנ' לי' לנזירות בלשון נדר וכדתנן בההיא מתני' דלעיל הריני נזיר אם אוכל וכו' ותנא גביה שבועה שלא אוכל וכו' ואיפשר דלדעת הרא"ש ז"ל אע"ג דנזירות בגופו תלוי ולא אסר חפצא עליה היינו לומר דלא בעי למיס' חפצא עליה דמשעה שאמר הריני נזיר נאסר ביין וכו' ממיל' דהא בהדיא כתיב נדר נזיר מיין ושכר יזיר וכו' דמשמע דמשעה שאמר הריני נזיר הוא ידוע שנאסר בשלשתן אבל כשהוא רוצה לאסר איסר על נפשו דבר שהיה מותר לו צריך לפרש מהו הדבר שאוסר עליו אם הוא פת או פירות או איזה מין של מאכל והיינו דמתסר חפצא עליה מה שאין כן בנזירות דאינו צריך לכך דמדקאמר הריני נזיר הוא ידוע שהוא אסור בשלשתם כדאמר' והא תנן נמי ריש נזיר הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים וכו' כל דקדוקי נזירות עליו דמדקאמר הריני נזיר איתסר בכולהו ונקט נמי לישנא דנדר דקתני מן החרצנים ולא קתני לישנא דשבועה דהיינו שלא אוכל חרצנים ועל כל פנים נר' דאפי' לדעת הרא"ש בעינן בנזירות לשון נדר כשמקבל עליו נזירות על תנאי דבר אחר כמו שאומר הריני נזיר אם אוכל ככר זה בלשון נדר ולא בלשון שבועה הריני נזיר שלא אוכל ככר זה ואיני סומך. על זה אלא להלכה ולא למעשה כמו שאפר' ויצטרך התרה כשקבל נזירות בלשון שבועה ואפי' לדעת הני רברבי דאמרי דנדר בלשון שבועה לאו כלום הוא וכדמייתינן לעיל אבל בנ"ש דליתיה בשאלה כדאמר' היה איפשר לסמוך על טעם זה וכן יש להביא ראיה דנזירות הוא בלשון נדר מדאמר דמתפיס בשבועה לא הוי כשבועה ומתפיס בנדר הוי נדר וכן בנזירות וכדכתב הרי"ף ז"ל פ' שתי' בתרא אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליו כדתנן הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי כולן נזירין ותניא נמי וכו' ע"כ וענין ההתפסה שייכא באיסור חפצא דנדר וכמו שכת' הר"ן ז"ל בפי' להרי"ף ז"ל התם וז"ל וכ"ת לרבא היינו טעמא דהתפסה שייכא בנדרים ולא שייכא בשבועות משום דנדרים איסר חפצא נינהו וכי מתפיס ככר בדבר אחר שנדר עליו ואומר זה כזה שפיר חלה התפסה משום דאיסורא אחפצא רכיבא אבל מי שנשבע שלא יאכל וכו' ע"כ משמ' דנזירות כנדר לענין איסור חפצא כיון דהתפסה שייכא בנזירות וטעמא דהתפסה משום איסור חפצא כדאמר דאיסורי נזיר אסורים על הנזיר והוו איסור חפצא ולא הוי איסור גברא כשבועות וכמו שכתב אח"כ ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיסור קדושה הוא מה שאין כן בשבועות דאיסור גרידא נינהו וכו' משמע דנדר ונזירות כי הדדי נינהו וכדאמר' וכיון דנדר בלשון שבועה לאו כלום הוא לדעת ר"ח והרב בן מיגש והתו' והרשב"א ז"ל והירושלמי ה"נ בנזירות אלא שנראה ממתני' קמייתא דנדרים גבי נדרי רשעים דאם אמר קרבן עלי שאוכל או הריני נזיר שאוכל דחייל ודינו משום דכשאמר קרבן עלי חייב בקרבן אלא שהטיל תנאי אם יאכל וכן בנזיר הוי נזיר אם יאכל ולא מיקרי נדר בלשון שבועה אלא כשאומר הרי עלי שלא אוכל בשר כדמייתי הר"ן ז"ל ריש נדרים וכמו שכתבתי באורך בתשובה וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ע"ד בדפו' הא' על מי שהקניטתו אשתו ומתוך כעסו קפץ ונשב' אני מקבל בנדר על דעת המקום ב"ה ועל דעת רבים בלי שום פתח וחרטה שלא אבוא עם אשתי בבית א' עד אחר חג הסוכות כו' כתב דמסתברא שנשאל ומתירין לו אע"פ שנשבע על דעת רבים שאין זה עקר נדר שהרי הוציאו בלשון שבועה שהרי אמר שלא אבוא עמה וכל אעשה או לא אעשה הרי הוא כדבר שאין בו ממש כמו אישן ולא אישן אלא שאסו' משום בל יחל דברו וכו' ומשום הכי פותחין לו פתחים ומתירים לו וכו' ואפי' לדעת ר"ת ז"ל כו' כאן אנן סהדי דמסכימים רבים לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו וכיוצא בזה וכו' ועוד שהדבר קרוב להיות כתשמישי עליך אע"פ שיש לחלק קצת כו' עכ"ל משמע דנדר כזה הוי מדרבנן ואע"ג דבנדון זה הוי נ"ש דליתיה בשאלה כיון דמדאורייתא אי הוה נדר גרידא לא הוה בעי התרה (אי) הוי בלשון שבועה ובלשון שלא אעשה ה"נ בנ"ש וכדאמ' לקמן וכן הר' דוראן ז"ל בתשובת צ"ג כתב על מי שנאנס לאסור אשה עליו שאמר קונם עלי שלא אשא אשה זו שאין זה נדר שלא אסר האשה אלא אסר עצמו שלא ישאנה ואין בדברים אלו כלום אלא שחכמי' החמירו לפתוח להם פתח ממקום אחר כדתנן פ"ב דנדרים קונם שאני ישן וכו' וכיון דאינו חל אלא מדרבנן הכא דאיכא אונס אין צריך שאלה וכו' עכ"ל ובנ"ד נמי אי הוה חל מדאורייתא אין לך אונס גדול מזה דליתי' בשאלה כיון דהוה נ"ש מדאורייתא ומ"ה כיון דאינו חל אלא מדרבנן לא בעי שאלה ובתשובה בשם הרשב"א ז"ל מצאתי שכתב וז"ל והנדרים והנזירות אחת הן שהרי הקישן הכתוב דכתב נדר נזיר להזיר כו' ושנינו יש נדר בתוך נדר וקמפרש נזירות אלמא הנדרים והנזירות א' הן וכו' וכן יש למצוא צד התר בנדר זה וכיוצא בו כשאיפשר לימצא לו פתח לנדרו ואינו ניתר בחרטה לחודא דהא פ' ד' דנדרים אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ופירש רש"י ז"ל לעיל מינה גבי אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר אדעתא דהכי מי נדרת כדאמר לקמן אלא הנודר הוא יתחרט תחלה ויפתח ויאמר לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה ע"כ משמע לפי' דאיכא תלתא גווני בהתר נדר ושבועה או בחרטה לחודא או בחרטה על ידי פתח שפותח הוא עצמו לחרטתו או בפתח שפותחין לו ב"ד לחרטה דהיינו לישנא דאין פותחין בחרטה על יד ב"ד או פותחין בחרטה אבל בחרטה לחודא נראה דאין מתירין והתוספות פ"ד נדרים והר"ן ז"ל פי' אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים הללו כלומר שאין לו להתיר בחרטה אלא בפתח שהנדר כשהוא ניתר בפתח מוכיח מתוכו שהוא נדר בטעות והוי כעין ד' נדרים אבל בחרטה לא והיינו טעמא דעדיף פתח מחרטה לפי שכל נדר שהוא ניתר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אלו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאלו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשו מתוך הכעס או מפני מהירות נדרתי ואני מתחרט עכשו על שנדרתי מעולם ע"כ משמע לפירושו דאין פותחין בחרטה משמע דאין מתירין בחרטה לחודא אלא על ידי פתח ולא שני לן האי פתח אי פתחו ליה אחריני או פתח לה איהו גופיה וכי פסקינן הלכתא פותחין בחרטה ר"ל דלא הוה בעי' פתח אבל אי איכא פתח עדיף טפי דהוי כנדר טעות ולרש"י ז"ל כי פסקי' הלכתא פותחין בחרטה משמע דב"ד נמי פותחין לו פתח לחרטה וכ"ש אי איהו גופיה פתח לה אבל חרטה לחודא לא סגיא ואיפשר לומר דלפי' רש"י ז"ל נמי מתירין על ידי חרטה לחודא אלא דדייק לישנא דאין פותחין בחרטה דר"ל כשהנדר ניתר על ידי פתח לא יפתחו לו ב"ד אלא הוא עצמו ימצא הפתח דשמא מתוך שהוא מתבייש ישקר ויאמר שהוא מתחרט ואינו מתחרט אבל כשהוא עצמו מוצא פתח לחרטתו לא חיישי' להכי ופסקי' דפותחין בחרטה ולא חיישינן שמא ישקר כדאמר' אבל כי איכא חרטה לחודא נמי בלא פתח אפילו מעצמו מתירין לו וכדמשמע בהני עובדי דמייתי בתר הכי דמשמע דבחרטא לחודא מתירין לו והרא"ש ז"ל נמי פי' אלא כעין ד' נדרים עד שימצא לו פתח שיאמר אדעתא דהכי לא נדרי ונמצא שלא היה מעולם נדר כמו ד' נדרים אלו שלא היה בלבו לשום נדר ע"כ והריטב"א כתב בפי' אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים פי' שיש לו פתח ברור נראה לעולם עד שדומה לנדרי טעות או נדרי שגגות וחבריהם אשכחינן השתא דאיכא תלתא גווני התרת נדרי' ושבועות חרטה לחודא או חרטה בפתח דפתח לה איהו גופה או בפתח דפתחי ליה ב"ד ואי שרינן ליה בחרטה לחודא כ"ש בחרטה דע"י פתח דמשוינן ליה נדר טעות כהני ד' נדרים ואיפשר דמדאורייתא אפילו בלא חרטה נמי הוה מצי למישריה נדר ושבועה משום דכתיב לא יחל דברו אבל אחרי' מוחלין לו דמשמע אף בלא חרטה ואע"ג דבחגיגה פ"ק גבי מתני' דהיתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אמר' בגמרא רבי אליעזר או' יש להם על מה שיסמוכו דכתיב כי יפלא תרי זמני וכו' ופי' רש"י ז"ל שחוזר ומפרש אותה לפני חכם ואו' כן נדרתי כו' והרי הוא בא ליד חרטה ורבי יהושע אמר מקרא אחרינא עד דאתא שמואל ואמר לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו דמשמע דקאי אחרטה היינו משום דכיון דתקון רבנן שלא יתירו לו אלא ע"י חרטה מוקמינן ליה לפי' דקרא הכי אבל מדאורייתא בלא חרטה נמי הוה שרינן ליה דהא בחרמות ונידויים אפילו כשהם מדאורייתא כמו על ידי מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל דחייב העובר מיתה יש בו צד קל שמתירין לו בלא פתח וחרטה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ולא מצינו שום סמך להתר נדרים ושבועו' וחרמות אלא מדכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו ואי בעינן חרטה מדאורייתא לכולהו בחרמות אמאי לא בעי חרטה אלא משמע דמדאורייתא אפילו בלא חרטה הוה שרינן אלא דחשו חכמים שלא להתיר אלא בחרטה ונראה דטעמא דבחרמות מוקמינן להו אדאורייתא היינו משום דחיילי עליה בלאו דעתיה בהסכמת מלך או סנהדרין כדאמ' וכיון דמתחלה חל עליה בלאו דעתיה ה"נ בסוף בהתרה שרינן לה בלאו דעתיה בלא חרטה אבל נודר ונשבע דמדעתיה בעי' חרטה דידיה ואע"ג דכתבו המפרשי' ז"ל שאם או' הנודר שהוא מתחרט ואינו כן דאין התרתו התרה היינו משום דב"ד לאו דעתיהו להתיר אלא בחרטה דידיה:
ואפ"ה נר' דאפילו בחרטה בעי' נמי מדאורייתא התרה דקרא משמע הוא אינו מחל בין בחרטה בין שלא בחרטה אבל אחרים מחלין לו בין כך ובין כך ובחרטה בלחוד הוא דבעי' התר מדאורייתא אבל בפתח לא בעי' התר אלא מדרבנן והוי נמי נדר טעות כעין ד' נדרים אלא דבד' נדרים אלו לא בעי התרה כלל דחכמי' התירום כדאמר התם ובהני דפתחי ליה פתח לחרטה בעי התרת חכם וכדאמ' אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים אלו דמשמע דאע"ג דבאלו הד' לא בעי התרה בנדרים אחרי' דהוו טעות כעין אלו בעינן דהא כעין אלו הם אבל אינם ממש הם ובעו התרה מיהא דרבנן ולא מצי למימר דבעי התרה מדאורייתא כיון דאמר' דהוו כעין ד' נדרים אלו דלא בעי התרה כלל ולמ"ד דבעו התרה הני ד' נדרים לא הוו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' שם ובפ' ב' דנזיר ובהגה מיימונית ה' קנין סימן כ"ה תשובת ריב"א דאפילו למ"ד צריך שאלה לחכם ללישנא קמא אפי' אם יתחרט מיעקר' יתירו לו א"נ אפילו בלא חרטה כלל וא"כ בנדון זה אם הוא מתחרט ופתחי ליה פתחי שמים אי התר נדר זה גורם למצוה ולשלום וקיומו גורם לעבירה ולקטטה נראה דמשוו ליה כעין נדר טעות ולא בעי התר חכם אלא מדרבנן אי הוה נזירות לחודיה והשתא דהאי נדר דנזירות הוי כנ"ש דליכא שאלה נראה דשרינן ליה בלא התרה כיון דמדאורייתא בשאלה ליתיה דהוי בטעות כדמוכחינן ואע"ג דמדרבנן מיהא בעי' התרה בנדר כי האי כדאמרי' היינו משום דכשהו' נדר גמור בעי התרה מדאוריית' כדאמר' וכשאינו גמור בעי מדרבנן דכל היכא דאיפשר לתקוני שלא יקלו בנדרים מתקנינן אבל בנ"ש דליתיה בשאלה כלל מדאוריתא כשהו' נזירות גמורה כשאינו גמורה אלא כנדר טעות לא בעי התרה כלל דא"א לתקוני כדאמ' ואי הוה מחמרינן לומר דליבעי התר הוה נפיק מיניה חורב' דשמא אתו למימר דנ"ש איתיה בשאלה ומ"מ נ"ל דהוה שפיר למיעבד ליה התר' אנזירות לחוד בלא שמשון דהא כשנדר זה ואמר אני מקבל עלי נ"ש דעתיה למימר דמקבל עליו נזירות ולא נזירות סתם לחודיה אלא שיהא נזירות זה חמור כנ"ש דליתיה בשאלה והשתא כיון דבנ"ש לא בעי התרה משום נזירות בלחודיה דקאמר ברישא שרי' ליה ובשעת התרה אמרי' הכי על נזירות לחודיה אנו מתירין לך ואי לא הוה מדכר לישנא דנזירות אלא הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכו' כלישנא דמתני' לא הוה בעי התרה כלל אי הוה ליה פתח וחרטה כדאמרן דהוה כנדר טעות מעיקרא דלא בעי התר' כלל בנדרים מדאורייתא וכדאמר' וכד מעיינינן בה טפי נר' דלאו שפיר דמי למיעבד ליה התרה כלל משום נזירות לחודיה דאי כשאמר הריני נזיר קודם שיאמ' שמשון נתכוון לנזיר סתם הרי הוא אסור ביין ובטומאה ובתגלח' וכשאמר אח"כ שמשון לא היה יכול להתיר עצמו בטומאה ואי אמר שמשון תוך כדי דיבור כוונתו כשאמר נזיר הוא לומר נזירותו של שמשון דליתיה בשאלה וכד פתחי ליה לא בעי התרה מדאורייתא ומותר כדאמ' ומפני שראיתי כמה בני אדם שהורגל בפיהם קבלת נ"ש ונדרים בלשון זה שאעשה או שלא אעשה הפך כוונתם ועוברים עליו וצריכים כפר' וכמו שדרשו בנזיר על אשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים דצריכה כפרה כדכתיב אשה הפרה וה' יסלח לה וכל הני גווני דמייתי התם דבעי סליחה וכפרה ראיתי לצדד הוראה בהיתר זה כדי שלא יהיו צריכין כפרה ואע"ג דכל חד מהני תרי טעמי נראה דסליק אליבא דהלכתא אפ"ה משום דלפום מנהגא מיחזי כאלו שרינה תרבא לא סמכי' השתא אלא אתרוייהו כי הדדי לאורויי הלכת' למעשה אי סמכי נמי עליה מרבוות' דארעא דישראל והאל ית' יצילנו משגיאות נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |