שו"ת בית הלוי/א/ה

שו"ת בית הלוי א ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן ה

יחקור בהלכה אי מותר להשתין מים בתפילין בבה"כ עראי או אסור:

א

גרסינן בברכות דף כ"ג (ע"א) איבעי' להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים כו' אתו ושיילו לרבא א"ל אסור חיישינן שמא יפנה בהם ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתבו התוס' בד"ה חיישינן דבבה"כ עראי מותר דלא חיישינן שמא יפנה בעראי וכן כתב הרא"ש וכל הפוסקים מלבד הרמב"ם שכתב בפרק רביעי מה' תפילין דאסור אפי' בעראי וכתב הכסף משנה דאע"ג דבגמרא בלשון האיבעי' איתא בה"כ קבוע ומשמע דבעראי הוי פשיטא דמותר מ"מ לפי לישנא בתרא דקאמר דטעמו של רבא דאסור משום שמא יפיח בהן גם בעראי אסור וכן כתב השלטי גיבורים בפרק ג' דברכות דגם בעראי אסור שמא יפיח בהם דדרך המשתין להפיח והנראה בודאי דגם הפוסקים המתירים בעראי מודים להרמב"ם וש"ג בעיקר הסברא דגם בעראי איכא טעמא דשמא יפיח בהן והא דפסקו להתיר בעראי הוא משום דס"ל דקיי"ל כלישנא קמא דטעמו של רבא דאוסר הוי משום שמא יפנה בהם וטעם זה הא לא שייך בעראי דס"ל להני פוסקים דכיון דהוי בשל סופרים הלך אחרי המיקל וא"כ נראה דלדעת רש"י שהביאו התוס' במס' ע"ג דף ז' בד"ה בשל תורה דס"ל דבכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחרי המחמיר ובשל סופרים הלך אחרי הבתרא בין להקל ובין להחמיר וכן כתב רש"י בחולין דף נ' ועי' ברא"ש במס' ע"ג שם שהביא דעת הרי"ץ גיאות דלעולם הלכה כאיכא דאמרי ומקצת הגאונים פסקו בממונא כלישנא בתרא ובאיסורא לחומרא יעו"ש ועכ"פ לדברי כולם נראה דהכא קיי"ל כלישנא בתרא דהטעם הוי משום שמא יפיח בהן וא"כ צריך להיות אסור גם בעראי וכהרמב"ם.

ב

ולכאורה היה נראה להקשות מהא דביומא דף ס"ח מביא הגמרא הא דתנן בתמיד לא היו ישנים בבגדי קודש ופרש"י דשינה אסור בהם שמא יפיח בהם אלא פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן ומדקדק הגמרא מינה ש"מ תפילין מן הצד שפיר דמי פי' דאי הוי אסור בתפילין גם בבגדי כהונה היה צ"ל אסור וא"כ אם נאמר כהרמב"ם דאסור להשתין בתפילין גם בעראי משום שמא יפיח בודאי נראה דגם בבגדי כהונה צ"ל אסור להשתין והרי ביומא דף כ"ח תנן זה הכלל היה במקדש כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים ויהיה מוכרח לומר דהך כל המטיל מים איירי כשפשט בגדיו דבבגדים הא אסור וע"ש בגמר' דפריך בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים אמאי ומשני דמצוה לשפשף וקשה דהרי בלא זה צריך קידוש ידים ורגלים דהרי ביומא דף ל"ב ובמס' זבחים דף י"ט איתא אמר רב אחא בר יעקב דהכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש מ"ט דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה וא"כ הרי כשפושט בגדיו וחוזר ולובשן ממילא הא אידחי לי' קידוש ראשון שהיה מקודם דהרי לגבי העבודה שיעבוד עתה הא הוי קידוש הראשון שעשה מקודם מחוסר לבישה כיון דאח"כ היה בלא הבגדים וא"כ גם בלא מטיל מים צריך קידוש ולמה תני במשנה כל המטיל מים ומשום ניצוצות ומוכרח דהך כל המטיל מים איירי בהי' לבוש הבגדים ומוכרח דלכל הפחות בבה"כ עראי דליכא החששה דשמא יפנה מותר גם בבגדי כהונה וא"צ לפושטן וה"ה דמותר בתפילין כדמוכח ביומא דשוין הם:

ג

ואין לפקפק על עיקר הסברא ולומר דהך דמחוסר לבישה לא איכפת לן רק בהתחלת הקידוש אבל אם קידש כשהיה לבוש הבגדים אע"ג דאח"כ פשט בגדיו ולבשם לא הוי בכלל מחוסר לבישה ואע"ג דלכאורה הוי קצת דוחק לומר כן מ"מ הר' לכאורה בלא"ה מוכרח לומר כן דהרי ביומא דף ל"ב תני' בברייתא דר"א בר"ש יליף דכה"ג ביום הכיפורים צריך לקדש בין עבודה לעבודה מק"ו ומה במקום שאין טעון טבילה פי' בכל יום בשחרית דהטבילה הוי רק מדרבנן טעון קידוש מן התורה מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש אי מה להלן קידוש א' ת"ל ופשט את בגדי הבד ולבש כו' להקיש פשיטה ללבישה מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה טעון קידוש הרי דר"א בר"ש יליף ביוה"כ דצריך לקדש בין עבודה לעבודה אחר הלבישה בק"ו מכל השנה ולמה צריך לזה והרי ר"א בר"ש בעצמו קאמר בזבחים דף י"ט או בגישתם מי שאינו מחוסר אלא גישה ולא מחוסר לבישה וגישה וא"כ הא ממילא ידעינן דביוה"כ צריך לקדש בין עבודה לעבודה אחר הלבישה ולמה לו להביאו מק"ו דאע"ג דהך דמחוסר לבישה אינו מעכב בדיעבד ולא מחלל עבודה וכמו שיתבאר לקמן מ"מ הרי זה הקידוש של כה"ג ביוה"כ שבין עבודה לעבודה ג"כ אינו מחלל עבודה וכמו דמבואר ביומא דף כ"ט יעו"ש דמוכח בגמרא דליכא שום חולק על זה וכ"ע מודים דאינו מחלל עבודה דקאמר שם הגמר' דלבן זומא דיליף טבילה ראשונה שבכל יום דהנכנס לעזרה אפי' טהור צריך טבילה מק"ו מיוה"כ דצריך כה"ג טבילה בין עבודה לעבודה ואמרינן דלדידיה אם לא טבל בשחרית מחלל עבודה ופריך ומי מחלל והתניא כה"ג שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד עבודתו כשרה וכתבו שם התוס' ישנים דפריך מינה משום דעל הך ברייתא ליכא שום חולק [הן אמת דעיקר קושית התוס' ישנים דשם ומה שהביאם לזה יש לדחות לכאורה וצע"ג על קושייתם יעו"ש] וכיון דר"א בר"ש רק למצוה לכתחילה יליף לה הא קשה למה ליה הק"ו תיפוק ליה כיון דפשט הבגדים לטבול הא הוי מחוסר לבישה אלא ודאי מוכרח דלא אמרינן הך סברא רק בעת הקידוש דבעינן בשעה שמקדש בשחרית שלא יהיה מחוסר לבישה אבל אם היה לבוש בעת הקידוש שוב לא איכפת לן כלל במה שפשט אח"כ בגדיו וחוזר ולובשם והא דקאמר רב אחא ב"ר יעקב ביומא דף ל"ב על הא דפליגי תנאי בהקידושין של יוה"כ אם כשהוא לבוש מקדש או לאחר שפשט וקאמר דהכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש מ"ט דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה אין הפירוש דמש"ה אידחי ליה הקידוש הראשון של שחרית וממילא איצטריך הקידוש השני להיות כשהוא לבוש דזה אינו דהקידוש של שחרית הא לא אידחי ליה כלל בזה רק הפי' דבתר דידעינן דביוה"כ בעינן קידוש בין עבודה לעבודה הדר ילפינן קידושים אלו מקידוש של שחרית דכמו דבשל שחרית בעינן שיהיה כשהוא לבוש דכתיב או בגשתם וכמו כן ביוה"כ דכל היכא דאצרכה התורה קידוש ילפינן מהך קרא דאו בגשתם שלא יהיה מחוסר לבישה אבל בכל השנה אפי' פשט בגדיו א"צ לקדש כלל משום מחוסר לבישה כיון דבתחילה כשקידש הי' בבגדים ומיושב קושיתינו דלעיל:

ד

אמנם זה אינו דמלבד דהסברא דחוקה קצת לומר כן עוד נראה להוכיח להיפוך מסברא זו דבירושלמי דכלאים פרק ט' איתא תני אין עראי לכלאים במקדש פי' דאפי' לבישת עראי אסור בכלאים דבגדי כהונה שלא לצורך עבודה ופריך מהא דתני' כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ומשני כאן בבגדי זהב כאן בבגדי לבן פי' דלא היה בהם כלאים וכתב שם המפרש דה"פ דמקשה דהרי ע"כ הך ברייתא דכהן שיצא איירי בהיה לבוש הבגדים דאל"כ אף לשעה טעון טבילה דהא המשנה מבגדי חול לבגדי קודש טעון טבילה ומוכרח ע"כ דמותר ליצא עם הבגדים ודברים אלו אינם דמעולם לא שמענו דיהיה צריך טבילה בכה"ג ורק הנכנס פעם ראשונה לעזרה הוא דצריך טבילה וכמו דתנן ביומא דף כ"ט כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו וכן אם יצא והפליג דטעון טבילה דהוי כהכנסה ראשונה אבל מי שכבר טבל אפי' היה לבוש בגדי חול כל זמן שלא יצא והפליג אינו טעון טבילה והא ראיה מדתנן ביומא דף כ"ט כל המיסך רגליו טעון טבילה והרי בבגדי כהונה אי אפשר להסיך רגליו דהרי גם הפחה אסור בהו כדאיתא ביומא דף ס"ט וגם הרי הוא מוכרח לצאת לחוץ ואפ"ה אי לאו דהיסך רגליו לא היה צריך טבילה אע"ג דיצא ולבש בגדי חול כיון דלא הפליג וגם על הא דהיסך רגליו מקשה בירושלמי בפרק ג' דיומא למה צריך טבילה והרי מסיכה שעה קלה ומשני שאני מסיכה שעשו אותה כהפליג הרי מוכח דבלא"ה לא הוי צריך טבילה אע"ג דיצא לחוץ והיה לבוש בגדי חול וע"כ הנראה לי בירור דעת הירושלמי דמס' כלאים דפריך דהרי ע"כ איירי בהי' לבוש הבגדים מהא דתני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ואי איירי בלא בגדים גם בהיה בעזרה ולא יצא לחוץ כלל בעי לקדש שנית אחר שלבש הבגדים דקידוש ראשון אידחי ליה משום דלגבי העבודה שיעבוד עתה הא הוי מחוסר לבישה ואע"ג דאינו מעכב צריך לקדש לקיים המצוה דלכתחילה הא בעינן שלא יהיה הקידוש מחוסר לבישה:

ה

ובזה נעמוד ג"כ על ביאור דברי התוספתא במס' מנחות פרק א' ובתוספתא דפ"א דיומא נדפסה בשיבוש יותר] וז"ל כהנים שלא טבלו ולא קידשו ידיהם ורגליהם וכן כה"ג שטבל (צ"ל שלא טבל וכן איתא ביומא דף כ"ט] ולא קידש ידיו ורגליו בין עבודה לעבודה ובין בגדים לבגדים ועבד עבודתו כשרה אבל כהנים שלא טבלו [צ"ל שטבלו פי' אפי' טבלו] ולא קידשו ידיהם ורגליהם וכן כה"ג שטבל ולא קידש ידיו ורגליו מן הבוקר ועבד עבודתו פסולה עכ"ד התוספתא. ובודאי דראשית דברי התוספתא דנקטה דהכהנים הדיוטים שלא קידשו בין בגד לבגד עבודתן כשרה צ"ע דהרי בהדיוטים לא היה להם שום קידוש רק בבוקר בפעם ראשון והקידוש ראשון של שחרית הא בודאי מחלל עבודה כדתני בסיפא ויותר מקידוש הראשון לא מצינו רק בכה"ג ביוה"כ אלא ודאי כמש"כ דאע"ג שכבר קידש בשחרית מ"מ אם פשט בגדיו ולבשם צריך לקדש פעם שנית שלא יהיה מחוסר לבישה ודומה לכה"ג ביוה"כ בין עבודה לעבודה וקמ"ל דבדיעבד כשר אע"ג שלא קידשו וכמו שיתבאר הטעם לזה בסמוך:

ו

גם ניחא לי בזה היטב סוגית הגמרא דזבחים דף י"ט דמביא שם הגמרא הך ברייתא דכה"ג ביוה"כ שלא טבל ולא קידש בין עבודה לעבודה עבודתו כשירה וא"ל ר"א לר' יוחנן מכדי חמש טבילות ועשרה קידושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו לעכבי א"ל אמר קרא ולבשם לבישה מעכבת בהן ואין דבר אחר מעכב בהן צהבו פניו של ר"א א"ל וא"ו אאופתיה כתבי לך אי הכי דצפרא נמי אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם לחוקת עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו ובודאי דלכאורה קשה טובא מאי הקשה ר' יוחנן על תי' הראשון א"ה דצפרא נמי והרי כיון דליכא רק חדא קרא דולבשם דקידוש ידיו ורגליו אינו מעכב והאי קרא הא כתיב גבי יוה"כ א"כ הרי אין לנו למעט מיניה רק הני קידושין שבין עבודה לעבודה דהם רק משום יוה"כ דס"ד דלעכבי משום דכתיב חוקה וקמ"ל דאינם מעכבים אבל הקידוש דצפרא דלא הוי כלל משום יוה"כ רק איכא בכל יום ויום ובכל יום הא ודאי דמעכבי ומחללים עבודה וכדיליף לה שם בזבחים בג"ש דמחוסרי בגדים ומהיכא תיתי נמעט ביוה"כ דלא יהיה מעכב אפי' דצפרא כיון דליכא רק חדא מיעוטא הא אין לנו למעט רק חדא ולא גם דצפרא וצ"ע ועוד הקשו התוס' שם דמאי פריך דצפרא נמי והרי בצפרא אם עבד ולא קידש הוי במיתה א"כ אין לנו ללמוד מהך קרא דלא יחלל עבודה דהא נוכל ללמוד בק"ו דיושב שאינו במיתה ומ"מ מחלל עבודה כ"ש בלא קידש בצפרא ביוה"כ דהוי במיתה כ"ש דמחלל עבודה דהא ממיתה ליכא למעט ביוה"כ דצפרא מקרא דולבשם והוי כמו בכל יום דחייב מיתה וכ"ש דמחלל עבודה גם ביוה"כ ואין לתרץ קושית התוס' דהרי י"ל פרועי ראש יוכיחו דהוי במיתה ואינו מחלל עבודה וכמו דאיתא בסנהדרין דף כ"ב והניחא אם נאמר דכמו דאין דנין ק"ו מהלכה כמו כן אין אומרים יוכיח לסתור הק"ו מהלכה א"כ הקשו התוס' שפיר דהרי הא דפרועי ראש אינו מחלל עבודה הוי הלכה למשה מסיני וכמו דאיתא בסנהדרין שם גמרא גמירא לה אמנם דבר זה לא נמצא בשום מקום דרק אם באנו ללמוד ק"ו מהלכה אמרינן בכל דוכתא דאין דנין ק"ו מהלכה אבל למעבד יוכיח לסתור הק"ו עבדינן גם מהלכה ואפי' היכא דאמרינן יוכיח לקיים הק"ו דעת התוס' בב"ק דף כ"ד בד"ה דעבדינן מהלכה דתירצו שם דנאמר צרורות יוכיח וכבר דיבר בזה בארוכה הפרי מגדים בספרו גינת וורדים כלל ל"ג יעו"ש. וא"כ מאי הקשו התוס' דהא י"ל פרועי ראש יוכיח דאינו מחלל עבודה אכן זה אינו דשפיר הקשו התוס' דהא ל"ל פרועי ראש יוכיח דנאמר מה לפרועי ראש דלעולם אינו מחלל עבודה אבל אם לא קידש בצפרא דבכל השנה ודאי דמחלל עבודה מג"ש דמחוסרי בגדים ועל כל השנה הא ליכא מיעוטא שפיר נוכל ללמוד בק"ו מיושב דגם ביוה"כ יחלל עבודה כיון דגם ביוה"כ הוי במיתה דממיתה הא לא מעטיה קרא וא"כ הרי קשה טובא מאי הקשה לו ר' יוחנן א"ה דצפרא נמי:

ז

ולדברינו ניחא דנאמר כמש"כ דאע"ג דבשעה שקידש היה לבוש הבגדים מ"מ אח"כ כשפושטן הוי הקידוש הראשון לגבי העבודה שיעבוד אח"כ מחוסר לבישה ומש"ה הקשה ליה ר' יוחנן דכיון דגלי לן קרא דולבשם דביוה"כ אינו מעכב הקידוש שבין בגד לבגד דאי הכי דצפרא נמי לא לחלל עבודה ביוה"כ דהרי מיד כשפשט בגדיו הראשונים איפסיל ליה קידוש הראשון דהוי מחוסר לבישה והוי כלא קידש כלל דהא וודאי דלפי הסברא נראה דהך דינא דמחוסר לבישה צריך להיות מעכב גבי קידוש הראשון דהרי נפקא לן מקרא דבגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה וצריך להיות מעכב אם קידש בלא בגדים כל זמן שלא נמצא איזה דרשה להוכיח מניה דמחוסר לבישה אינו מעכב בדיעבד וכמו לרבי דדרש הך בגשתם לדרשה אחרינא בזבחים דף י"ט דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים ולדידיה הא לינה פוסלת גם בדיעבד וכמו כן למאן דדריש בגישתם מי שאינו מחוסר אלא גישה צ"ל מעכב גם בדיעבד וכמו כל הדרשת דקראי דדרשינן גבי קידוש כגון ממנו ולא בתוכו ועוד דרשות דאיתא בזבחים דכולהו לעכב נאמרו וכמו כן הך דמחוסר לבישה צ"ל מעכב וכיון דכשפושט בגדיו ולבש הא הוי ג"כ מחוסר לבישה וא"כ בכל השנה כהן שפשט בגדיו ולא קידש שנית מחלל עבודה ואפ"ה גלי לן קרא ביוה"כ דאינו מעכב עבודה ונהי דמוקמינן לקרא על הקידוש השני מ"מ הא ממילא מוכרח דאע"ג דנפסל הקידוש הראשון מ"מ אינו מעכב וא"כ מוכרח דגם דצפרא אינו מעכב ביוה"כ ועל זה משני חזקיה אמר קרא והיתה להם חוקת עולם לו ולזרעו לדורותם מקיש לו לזרעו דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו וידעינן מזה דכמו דבזרעו אינו מעכב בלא קידש בין עבודה לעבודה דהא לא בעי כלל לקדש כמו כן אינו מעכב ביוה"כ בכה"ג ושוב לא קשה דצפרא נמי דהרי מהך קרא ידעינן דגם בזרעו בכל השנה אינו מעכב אי הוי מחוסר לבישה דהרי בכה"ג ביוה"כ הוי מחוסר לבישה דהא מחליף הבגדים ולפי זה הוי זרעו בא ללמד ונמצא למד דילפינן שוב זרעו מכה"ג דגם בהו אינו מעכב לעולם אע"ג דנעשה מחוסר לבישה והך בגשתם לא נאמר אלא למצוה ושוב לא קשה דצפרא נמי כיון דידעינן דהך דמחוסר לבישה גם בכל השנה אינו מעכב א"כ אע"ג דידעינן מהך קרא דהך דבין עבודה לעבודה אינו מעכב מ"מ הך דצפרא שפיר מעכב כיון דקידוש הראשון לא איפסילא ליה כלל בדיעבד במה שפשט הבגדים:

ח

ולפי מה שכתבנו דמהסברא הוי הך דבגשתם לעכב וכמו כל הני דרשות הנאמרים באותה פרשה וגם כתבנו דלפי הסברא אע"ג דכשקידש היה לבוש הבגדים מ"מ אח"כ כשפשט הבגדים הוי מחוסר לבישה ממש ודומה כמו שלא לבש כלל וכמו שהוכחנו מהך דהקשה ר' יוחנן דצפרא נמי ורק מהך היקשא דלו ולזרעו ידעינן דבכה"ג אינו מעכב וגם ידעינן מיניה דבזרעו אינו מעכב ומוציאין הך בגשתם ממשמעותא דהוי רק למצוה [או דלכה"פ בכהאי גוונא שהיה לבוש הבגדים מקודם אינו מעכב ומ"מ מצוה איכא כיון דעיקר הלימוד דאינו מעכב בזרעו ידעינן מכה"ג ביוה"כ ובו הא איכא מצוה לכתחילה] א"כ הרי תיקשה דמנ"ל למדרש הך היקשה דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו דלמא כל היכא דהוי מחוסר לבישה מעכב ג"כ ונוקים קרא דבגשתם דלעכב נאמר ונדרוש לו ולזרעו דבר הנוהג בזרעו נוהג בו ודבר שאינו נוהג בזרעו אינו נוהג בו ונלמד מיניה דכה"ג א"צ כלל לקדש גם לכתחילה בין עבודה לעבודה ואע"ג דגמירי עשרה קידושין ביוה"כ מ"מ הא כתבו התוס' ביומא דף ל"ב דמחמת הך הלכה הי' יכול לקיימם כולם בשחרית ונלמד מיניה ג"כ דגם בזרעו א"צ לקדש כלל כשפשט הבגדים כיון דבשעת הקידוש היה לבוש כל הבגדים וקרא דבגשתם נוקמא רק על התחלת הקידוש דבעינן שיהיה בעת הקידוש לבוש בבגדים וזה מעכב ג"כ וגלי לן קרא להוציא מהך סברא שכתבנו דכשפשט בגדיו דומה למחוסר לבישה מקודם רק זה אינו דהא ההיקש דזרעו לא נאמר רק לענין דלא מעכב בכה"ג דהא לכתחילה ודאי דכה"ג ביוה"כ צריך לקדש בין עבודה לעבודה כדנפקא לן ביומא דף ל"ב וע"כ ההיקש הוי רק לענין עיכוב וממילא ידעינן דגם בזרעו אינו מעכב בכהאי גוונא וא"כ ניחא הא דהקשינו לעיל באות ג' בהא דאיצטריך ר"א בר"ש ללמוד בק"ו דכה"ג צריך לקדש בין עבודה לעבודה ואמאי לא סגי ליה בהך סברא דהא נעשה מחוסר לבישה כיון שפשט הבגדים והשתא ניחא דהא אי לאו הק"ו הוי ס"ד ללמוד ההיקש דלו ולזרעו דבר הנוהג בזרעו והיינו למדין מהך היקש דכהאי גוונא דבעת הקידוש הי' לבוש ואח"כ פשטן לא איכפת לן כלל בזה והוי סלקא דעתך דההיקש בא להוציא מסברא זו אבל השתא דידעינן מהק"ו דכהן גדול צריך לקדש לכתחילה ע"כ לא בא ההיקש בע"כ רק לאשמעי' דאינו מעכב וכיון דנתברר מדברינו דהא דבזרעו לא איכפת לן במחוסר לבישה לא ידעינן רק מהך היקשא אבל בלא"ה היינו פוסלין בזרעו גם כשפשט אח"כ בגדיו והרי הך ההיקשא ע"כ לא הוי רק לענין עיכוב גם בזרעו לא ידעינן רק דמחוסר לבישה אינו מעכב או דבכה"ג אינו מעכב אבל לכתחילה גם בזרעו אם פשט בגדיו ולבשם צריך לקדש דהא לפי הסברא הוי כמו בתחלה ומש"ה ס"ל להתוספתא שהבאנו למעלה באות ה' דצריך לחזור ולקדש וגם דברי הירושלמי ניחא דשפיר מדקדק דמהא דקתני כהן שיצא אם לשעה טעון קדוש ע"כ איירי בבגדים דאל"כ בלא"ה הי' צריך לקדש שנית לכתחילה:

ט

ונהדר לדידן דהרי זה חזינן להדי' מהתוספתא והירושלמי דכשפושט בגדיו צריך לחזור ולקדש ומהא דאיבעי לן בזבחים דף כ' טומאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים ומוקמינן שם האבעי' כשנטמא כל גופו והרי מוכרח לטבול ומוכרח לפשוט בגדיו וא"כ מאי מבעי לי' משום טומאה הא בלא"ה צריך לקדש משום מחוסר לבישה אין להוכיח דהש"ס דידן חולק על הירושלמי וס"ל דכה"ג לא צריך לקדש שנית זה אינו דהרי י"ל דהאבעי הוי לענין דיעבד אם עבד אח"כ בלא קידוש אם מחלל עבודתו דמשום מחוסר לבישה הא אינו מחלל עבודה ולגבי טומאה הא איבעי לן אי הוי הסח הדעת דגם בדיעבד מחלל עבודה וגם הרי משכחת לה טבילה בלא פישוט בגדים וכדאמרינן בעלמא נדה שטבלה בבגדי' ונהדר לדידן דלדעת הרמב"ם וש"ג דס"ל דללישנא בתרא דהטעם משום שמא יפיח בהם אסור גם בעראי א"כ לדבריהם תיקשה על הך לישנא בתרא מהא דתנן וכל המטיל מים טעון קידוש והרי בלא"ה צריך לקדש משום שפשט בגדיו:

י

ולכאורה הי' נראה לומר דהרי ביומא דף ל"ב פליג רב חסדא על רב אחא בר"י וס"ל לר"ח דלרבי הי' כה"ג ביוה"כ מקדש בין עבודה לעבודה שני הקדושין קודם לבישה ולא ס"ל הך דרשה דבגשתם למחוסר לבישה וא"כ נאמר דהני ב' לישני דבברכות דאמרי לה שמא יפנה ואמרי לה שמא יפיח פליגי בהא גופא ולישנא בתרא ס"ל כרב חסדא דלא איכפת לן כלל בהא דמחוסר לבישה ומוקים להך משנה דכל המטיל מים טעון קידוש כרבי ורב אחא דס"ל דכ"ע ס"ל הך סברא דמחוסר לבישה יסבור כלישנא קמא דברכות דהאיסור הוי משום שמא יפנה ומותר בעראי ומוקים להך דכל המטיל מים בעראי והנראה עוד לעשות סמוכין קצת לזה דהרי פלוגתא דרב חסדא ורב אחא הנראה דתלוי בהא דאיתא בזבחים דף י"ט דרבי דרש לקרא דבגשתם דלינה פסלה בקידוש ור"א בר"ש ס"ל לינה לא פסלה ומוקים שם להך בגשתם למחוסר גישה ולא מחוסר לבישה וגישה ושם בדף כ' קאמר ר' יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה ופריך למאן אי לרבי הא אמר פסלה לינה אי לר"א בר"ש האמר אין צריך לקדש אפי' מכאן ועד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה מדרבנן הוא ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה רבא אמר לעולם ר"א בר"ש וראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה ובודאי נראה דרב חסדא ורב אחא בר"י פליגי בזה דרב אחא ס"ל כאביי דגם רבי דקאמר דלינה פסלה הוי רק מדרבנן וא"כ גם לרבי לא אתי' הך קרא דבגשתם רק למעט מחוסר לבישה וגישה ומש"ה קאמר ביומא דגם רבי מודה בקידוש שני דכשהוא לבוש מקדש מ"ט דאמר קרא בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה דס"ל דגם רבי ס"ל הך דרשה ורב חסדא דס"ל דלרבי פסולה לינה מדאורייתא ונפק לי' מקרא דבגשתם והוי דרשה גמורה ולא אסמכתא ומש"ה אית לי' ביומא דלרבי גם קידוש שני הי' קודם שלבש דרבי לא ס"ל כלל הך סברא דמחוסר לבישה וא"כ הרי רבא נראה דס"ל דלרבי פסלה לינה מדאורייתא מדהוכרח לומר בזבחים תי' אחר ולא ניחא לי' בתירוצו של אביי וא"כ ס"ל כר"ח דלרבי לא איכפת לן כלל בהך סברא דמחוסר לבישה והרי בברכות קיימינן לפרושי טעמא דרבא דאמר אסור להשתין מים בתפילין ושפיר קאמר הלישנא בתרא לטעם דשמא יפיח ואסור גם בעראי דלרבא לשיטתו הא שפיר ניחא הך משנה דכל המטיל מים טעון קידוש דמוקים לה כרבי דלא איכפת לי' במחוסר לבישה כלל ואיירי כשפשט בגדיו ולפי מה שכתבנו לעיל אות זיין דהא דפריך ר' יוחנן אי הכי דצפרא נמי הוי רק משום הך סברא דמחוסר לבישה נאמר דר"י אזל לשיטתו בזה דהא ס"ל כר"א בר"ש לפי אוקימתא דרבא ולהאוקימתא דאביי הא כ"ע ס"ל הך סברא דמחוסר לבישה:

יא

אמנם זה אינו מספיק דהרי בזבחים דף כ' ע"ב איתא איבעי להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל לינה לא פסלה דלא פירש אבל יציאה דפירש אסוחי מסחא דעתא או דלמא כיון דבידו לחזור לא אסח א"ל רב זביד לר"פ ת"ש יצא חוץ למחיצות עזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים א"ל הכא במאי עסקינן כגון שיצא להסך רגליו ולהטיל מים הא בהדי' תנן לה כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים תני והדר מפרש והרי הך אבעי' אם פסלה יציאה לא הוי רק אם נאמר דלינה לא פסלה וכדאמר להדי' ואת"ל לינה לא פסלה וזהו לר"א בר"ש ומוכרח דס"ל לסתמא דגמר' דהך ברייתא דיצא ודכל המטיל מים אתי' גם כוותי' דר"א בר"ש מדרצה למפשט מינה דיציאה פסלה דס"ל לסתמא דהגמר' דהך ברייתא אתי' גם כוותי' ומשני כשיצא להסך רגליו אבל בלא"ה לא פסלה יציאה והרי זה לא הוי רק לר"א בר"ש דלרבי דלינה פסלה הא פשיטא דיציאה פסלה ולמ"ד לינה לא פסלה הא בע"כ מוקים להך קרא דבגשתם למעט מחוסר לבישה וגישה ואפ"ה תני בה כל המטיל מים ומוכרח דבלא הטיל מים לא הי' צריך לקדש ומוכרח לומר דאיירי בהטיל בבגדים ומוכח עכ"פ מהך סוגי' דזבחים דס"ל כלישנא קמא דברכות:

יב

אכן גם זה יש לישב דהנה זהו לשון הגמר' דזבחים שם איבעי להו יציאה מהו שתועיל בקידוש את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסחי דעתא או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסיח דעתי' הרי משמע דעיקר הספק ביציאה הוא אי הוי הסה"ד או לא הוי הסה"ד וע"ש ברש"י דכתב וז"ל יציאה חוץ לעזרה מהו שתועיל כדרך שפוסל בכל הקדשים שקידשו בכלי שרת דנפסלין ביוצא ובודאי דברי רש"י הללו צע"ג דלמה פי' דהספק הוי אם נפסלין ביוצא כמו שארי קדשים שנפסלין ביוצא והרי בגמר' מבואר להדיא הספק של בעל האבעי' אי חשיבא הסה"ד או לא וע"ש בתוס' ד"ה יציאם שפירשו באמת דלא כרש"י וכתבו כמש"כ דהספק הוי אם הוי הסה"ד והנראה לומר בכוונת רש"י ז"ל דאיהו מפרש דהוי שני אבעיות דבתחילה איבעי לי' אי חשוב קידוש כשארי דברים המקודשים דנפסלין ביוצא או לא ואבעי' זו הוי רק לרבי דס"ל לינה פסלה בקידוש וא"כ הוי ככל הקדשים ומבעי לי' אם יליף גם לפסול יוצא מכל הקדשים או לא והדר קאמר את"ל לינה לא פסלה פי' דגם את"ל כר"א בר"ש דלינה לא פסלה וא"כ הא לא שייך למבעי כלל אי ילפינן בו פסול יוצא מכל הקדשים מ"מ אכתי מבעי לן דלמא נפסל ביוצא משום הסה"ד כיון דפריש ולא דמי ללינה דלא פריש והוי ב' איבעיות בתחילה מבעי לי' אליבא דרבי והדר איבעי לי' אליבא דר"א בר"ש ושוב מצאתי בחידושי פנים מאירות על זבחים שפי' כן בכוונת רש"י והוכרח רש"י לפרש כן משום דאם נפרש כדמשמע פשטות לישנא דהגמר' דכל האבעי' הוי רק לר"א בר"ש אבל לרבי דס"ל לינה פסלה פשיטא לי' דגם יציאה פסלה א"כ מאי פשט לי' רב זביד מהא דתני' כהן שיצא כו' והוצרך ר"פ לדחוקי כגון שיצא להסך רגליו ואמאי לא משני לי' בפשיטות הא מני רבי היא דס"ל לינה פסלה ומש"ה פסלה ג"כ יציאה וכי קמבעי לן אליבא דר"א בר"ש גם יש לדקדק עוד דלקמן שם בסמוך איתא אבעי' להו טומאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי מסח דעתא או דלמא כיון דהדר חזי דק לי' ולא אסח דעתי' והרי הך אבעי' דטומאה לא הוי רק אם נאמר דיציאה לא פסלה אבל אם נאמר דיציאה פסלה הרי ליכא למבעי כלל בטומאה דכיון שנטמא הא מוכרח לצאת חוץ לעזרה ואם כן אם נאמר דהאבעי ראשונה ביציאה לא הוי' רק לר"א בר"ש דס"ל לינה לא פסלה אבל לרבי דפסלה לינה פשיטא לי' דיציאה פסלה א"כ יהי' מוכרח דגם הך אבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי ג"כ רק אליבא דר"א בר"ש ובודאי דלר"א בר"ש הא ליכא למבעי כלל ופשיטא דאיהו ס"ל דטומאה מועיל לקידוש דהרי ביומא דף ל"ב נפקא לי' לרבי דכהן גדול צריך לקדש ביה"כ בין עבודה לעבודה מקרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש ור"א בר"ש קאמר שם ק"ו ומה במקום שלא טעון טבילה פי' בכל יום בשחרית טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש ולדידי' הא ודאי דבנטמא בעי לקדש מהך ק"ו גופה דכיון דטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש דאם נאמר דבכל השנה גם כשנטמא א"צ לקדש א"כ היאך יליף לכה"ג ביוה"כ מק"ו והרי נוכל לומר נטמא יוכיח דטעון טבילה ואפ"ה אינו טעון קידוש ואע"ג דכתבנו לעיל באות ט' דהך איבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי רק לענין חלול עבודה דלענין דנבעי לכתחילה לקדש הא פשיטא דצריך ובפרט לר"א בר"ש דכיון שפשט בגדיו לטבול הא הוי מחוסר לבישה מ"מ הרי גם לענין דלהוי מחלל עבודה נוכל ללמוד ג"כ מהך ק"ו גופה דמה טהור בשחרית דאינו צריך טבילה ואפ"ה בעי קידוש ומחלל עבודה אם לא קידש זה שנטמא דטעון טבילה אינו דין שיהי' צריך קידוש ואם לא קידש מחלל עבודה דליכא למימר כה"ג ביוה"כ בין עבודה לעבודה דצריך טבילה וקידוש ואפ"ה אם לא קידש אינו מחלל עבודה וכדאיתא ביומא דף כ"ט דזה אינו דהא י"ל מה לכה"ג ביוה"כ שכן גם אם לא טבל בין עבודה לעבודה אינו מחלל תאמר בטמא שלא טבל הא מחלל עבודה מש"ה צריך להיות גם הקידוש מעכב בדיעבד בק"ו מקידוש של שחרית ובע"כ מוכרח דהך איבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי רק אליבא דרבי דלא ס"ל ביומא הך ק"ו והרי רבי ס"ל לינה פוסלת וא"כ פוסלת בו יציאה וא"כ הא בודאי פסלי בו טומאה דמוכרח ליצא ובדוחק צ"ל דהאיבעי' דטומאה הוי אליבא דר"א בר"ש בהך דלינה לא פסלה ולא נסבור כר"א בר"ש בהך ק"ו דקאמר ביומא והוא דוחק וע"כ פרש"י דהוי שני אבעיות ובתחילה נסתפק גם לרבי אי פסלה יציאה והדר קאמר דגם את"ל דלינה לא פסלה מ"מ עדיין יש להסתפק ביציאה כיון דפריש דלמא הוי הסה"ד ומש"ה שפיר פשט לי' רב זביד מהא דכהן שיצא דיציאה פסלה ואיפשיטא לכל הפחות אבעי' ראשונה דלרבי מיהא פסלה יציאה וכן האיבעי' שני' דטומאה מהו שתועיל הויא הכל אליבא דרבי כן נראה נכון בדעת רש"י וא"כ הא לשיטתו של רש"י שפיר נוכל לומר כמו שרצינו לומר לעיל דהני ב' לישני דברכות פליגא בפלוגתא דרב חסדא ורב אחא בר"י ביומא ולישנא דקאמר שמא יפיח ס"ל כר"ח דרבי לא ס"ל כלל סברא דמחוסר לבישה ומוקים להך משנה והברייתא דכל המטיל מים רק כרבי ואין הוכחה דסתמא דגמר' דזבחים ס"ל דלא כוותי' אבל לפי' התוס' בזבחים דפירשו דהאבעי' דיציאה מהו שתועיל הוי רק אי חשיבא הסה"ד וא"כ הוי' הך איבעי' דיציאה רק אליבא דר"א בר"ש לחודא ומוכרח מהך סוגי' דזבחים דס"ל דהך ברייתא דהמטיל מים מצי אתי' גם כר"א בר"ש דס"ל סברא דמחוסר לבישה ומוכרח דהך סתמא דגמר' ס"ל כלישנא דשמא יפנה בהם:

יג

וגם דאפי' לשיטת רש"י דזבחים מ"מ עיקר הדבר קשה לאומרו דהך לישנא בתרא יסבור כר"ח ומוקים המשנה כרבי דהרי ר"ח ור' אחא לא פליגא אלא אליבא דרבי ובודאי קשה טובא לומר דהך משנה דיומא דכל המטיל מים הוי כרבי דהא לר"ח אליבא דרבי כל הקידושין שהי' בין העבודו' הי' קודם הלבישה ובסיפא דהך משנה דכל המטיל מים תנן בדף ל"א הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו וכן בכל המשניות דסדר יומא תנן להדי' דקידוש שני הי' אחר הלבישה והטעם לזה כתב רש"י בדף ל"א משום דבעינן שלא יהי' מחוסר לבישה ולר"ח אליבא דרבי הא לא איכפת כלל במחוסר לבישה ולדידי' בע"כ הוי כל המשניות דסדר יומא דלא כרבי רק כר"א בר"ש דס"ל הך סברא דמחוסר לבישה וא"כ ודאי קשה על הך לישנא בתרא מהך משנה דכל המטיל מים ומוכרח לכאורה לומר דגם להך לישנא מ"מ גם חשש דשמא יפיח בהן לא גזרו רק בקבוע ולא בעראי דבעראי מזהר זהיר שלא להפיח וקשה להרמב"ם וש"ג דאסרי גם בעראי [ובאותו ענין קשה לי הא דבזבחים דף כ' דאיבעי לי' ביציאה אי פסלה ורצה לפשוט מהא דתני' כהן שיצא אם לשעה טעון קידוש ודחי ר"פ שיצא להטיל מים ואמאי לא פשט לי' מהך ברייתא דמביא בירושלמי דכלאים שהבאנו לעיל אות ד' דתני בה כהן שיצא לדבר עם חבירו אם לשעה טעון קידוש והרי תני בה להדי' לדבר ואי אפשר לדחות שיצא להטיל מים וצע"ג]:

יד

ולכאורה הי' נראה לישב עיקר הקושי' ולומר דלעולם איירי המשנה דכל המטיל מים כשפשט בגדיו והא דהוצרכה להטלת מים הוא משום דבזה קמחלל עבודה גם בדיעבד אם לא קידש וכמש"כ הרמב"ם בפרק ה' מה' ביאת מקדש אבל הך דמחוסר לבישה הא אינו מעכב בדיעבד וכמו שנתבאר למעלה אכן הרי זה תלוי במחלוקת גדולה דביומא דף כ"ט פריך על הא דהמטיל מים טעון קידוש בשלמא רגלים משום נצוצות אלא ידים אמאי אמר ר' אבא זאת אומרת מצוה לשפשף וכתבו שם התוס' ישנים דמזה מדקדק ר"ת דאם הטיל מים ולא שיפשף אינו צריך ליטול ידיו פי' לתפילה ולסעודה וכן כתב הג"א בפ"ב דברכות וכן סתם הרמ"א באו"ח סי' ק"ט וכתבו שם התוס' דהר"ר אלחנן הי' רוצה לדחות זה דהרי כל המטיל מים קתני דטעון קידוש ומשמע אפי' בלא שיפשף דלא פלוג רבנן גבי קידוש וה"ה גבי נטילה ודחו התוס' דנהי דלגבי קידוש לא פלוג רבנן מ"מ לתפלה לא מצינו שהצריכו בכל ענין עכ"ד התוס' הרי דס"ל דהמשנה דנקטה סתמא איירי בכל ענין ואיירי אפי' בלא שיפשף והטעם משום דלא פלוג רבנן רק הר' אלחנן ור"ת פליגי בזה דר"א ס"ל דכמו דמצינו דלא פלוג לענין קידוש לעבודה ה"ה דלא פלוג לענין נטילה לתפלה ור"ת ס"ל דרק לגבי קידוש מצינו דלא פלוג ולא מצינו כן לענין תפלה ואין ללומדו מקידוש דלגבי עבודה החמירו יותר ועכ"פ תרווייהו ס"ל דבלא שיפשף הוי רק מדרבנן וא"כ הא לא מצינן לומר דהא דתני כל המטיל מים טעון קידוש הוי לענין חלול עבודה דהרי כיון דנקט סתמא איירי גם בלא שפשף ובלא שפשף הא לא הוי רק גזרה דרבנן ומוכרח בע"כ לומר דהמשנה לא איירי רק לענין לכתחילה דצריך לקדש כל המטיל מים גם בלא שיפשף משום דלא פלוג וא"כ קשה קושייתינו דהא לכתחילה בלא"ה צריך לקדש משום דפשט בגדיו ומוכרח דאיירי בבגדים דמותר להשתין בבגדים אמנם יעויין ברמב"ם שכתב בפרק ה' מה' ביאת מקדש סתמא דהמטיל מים ולא קידש מחלל עבודה ולא חילק כלל ומוכרח דס"ל דגם בלא שיפשף מחלל עבודה והנראה בטעמו דס"ל דמדנקטה המשנה סתמא כל המטיל מים טעון קידוש מוכרח בודאי דאיירי גם בלא שיפשף דהרי כל המטיל מים נקט ובגמ' אמרינן על זה הטעם משום דמצוה לשפשף ולא נראה לו לפרש דמשום לא פלוג קאמר ועל כן מפרש לה הרמ"בם דה"ק דכיון דמצוה לשפשף משו"ה מיד כשיוצא להטיל בו מים מסיח דעתו משמירת ידיו והוי הסה"ד דהי' סבור שיצטרך לשפשף ומש"ה גם אם נזדמן שלא נצרך לשפשף מ"מ צריך קידוש מה"ת דהוי הסה"ד ומש"ה מחלל עבודה ולהרמב"ם לשיטתו הא שפיר נוכל לומר דהמשנה נקטה המטיל מים משום חילול עבודה ואזל בזה לשיטתו ואין להקשות על הרמב"ם דאם נאמר דגם בלא שפשף הוי מה"ת ומוכרח ע"כ לומר כשמטיל מים הוי הסה"ד משום דמצוה לשפשף וכיון דהוי הסה"ד גמור מה"ת הרי גם לתפלה ולסעודה יהי' נצרך ליטול מחדש דהרי גם בהו פסלה הסה"ד וכדתני' ביומא דף כ"ט הלכה בסעודה כו' דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו והרי אפ"ה מבואר שם ביומא הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת פי' אותה ששיפשף בה הרי דאפי' שיפשף מ"מ א"צ נטילה אלא אותה היד ולא השני' ומוכרח דכל כמה דלא שיפשף לא הוי הסה"ד כלל ורק משום השיפשוף הוא דצריך נטילה וא"כ גבי קידוש בלא שיפשוף אמאי יהי' צריך לקדש מדאורייתא ומוכח לכאורה מזה כר"ת דבלא שיפשוף הוי רק מדרבנן וה"פ דמצוה לשפשף ומש"ה לא פלוג רבנן והצריכו לקדש גם בלא שפשף דזה אינו דלעולם י"ל דמשום מצות השיפשוף מסיח דעתו משמירתן תיכף כשיוצא ורק דלא הוי הסה"ד רק לידו אחת דהא סגי לי' לשפשף בידו אחת ומש"ה לאכילה א"צ ליטול רק היד ששיפשף בה דלהשני' לא הי' הסה"ד כלל דהא לאכילה אם נגע בידו אחת במקום מטונף והשני' שמר מליגע הא א"צ ליטול רק אותה שנגע וכמו דחזינן דגם בשיפשף א"צ ליטול יד השני' אבל בקידוש ידים לעבודה הרי מיד כשמסיח דעתו משמירת יד אחת צריך לקדש שנית ידיו ורגליו ואי דתיקשה להרמב"ם דא"כ בסעודה כשלא שיפשף כלל איך יהי' הדין כיון דבע"כ הוי הסה"ד ליד אחת ואיזה מהם יטול ולומר דבאמת כיון דלא ידוע לנו איזה יד יצטרך ליטול שתי ידיו הרי ודאי קשה לומר כן דא"כ יהי' חמור לא שיפשף כלל מאלו שיפשף דבשיפשף הא א"צ ליטול רק יד אחת דזה אינו דכיון דבסעודה במה שמסיח דעתו משמירת יד אחת לא נפסלה השני' ומש"ה כשיוצא להטיל מים אע"ג דיודע דיצטרך לשפשף מ"מ אינו מסיח דעתו משמירתן דהא אינו יודע באיזה ישפשף וכל זמן דאינו משפשף אינו מסיח דעתו מב' ידיו ולא צריך נטילה כלל אבל גבי עבודה דאחת נפסלה ע"י חברתה והוא יודע דבא' יצטרך לשפשף הוי שפיר הסה"ד תיכף כשיוצא ותי' זה אמר לי אחד מן החברים ועכ"פ לדעת ר"ת ור"א קשה קושייתינו הנ"ל רק הא י"ל דהרמב"ם אזל בזה לשיטתו:

טו

ועוד נראה דאפי' לפי מה שנתבאר דלהרמב"ם נוכל לפרש דהך משנה דכל המטיל מים קאי לעניין חילול עבודה מ"מ מדברי הירושלמי הנ"ל שהבאנו לעיל באות ד' נוכל לדקדק דלא ס"ל כהך לישנא בתרא דהרי בירושלמי מדקדק דמותר ללבוש הבגדים מהא דתני כהן שיצא אם לשעה טעון קידוש דאיירי שיצא בבגדים דבלא בגדים בלא"ה הוי צריך לקדש ומאי מדקדק דלמא נקטה הברייתא יצא משום חילול עבודה דבלא יצא אינו מחלל עבודה וכמו שכתבנו דמחוסר לבישה כהאי גוונא אינו מחלל עבודה וכמו דמוכח מהא דיוה"כ דבלא קידש בין עבודה לעבודה אינו מחלל וצ"ל דס"ל להירושלמי דמהך ברייתא משמע דבלא יצא א"צ קידוש כלל אפי' לכתחילה דומי' דרישא של הך ברייתא דתני אם הפליג טעון טבילה דבלא הפליג אינו טעון טבילה אפי' לכתחילה דבדיעבד הא גם בהפליג אינו מחלל עבודה וכמו דאיתא ביומא דף כ"ט דאם לא טבל בשחרי' עבודתו כשרה וכמו כן הסיפא דתני דביצא לשעה טעון קידוש מוכח דבלא יצא גם לכתחילה א"צ לקדש ומש"ה מדקדק הירושלמי שפיר דאיירי בהי' לבוש הבגדים וא"כ כמו כן הא נוכל לדקדק ג"כ מהך משנה דביומא דתני זה הכלל כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים דבלא הטיל מים אין צריך לקדש אפי' לכתחילה דומיא דרישא דכל המיסך רגליו טעון טבילה דהוי רק לכתחילה וא"כ הא ע"כ איירי בהיה לבוש הבגדים מוכרח דשרי להטיל מים בבגדי כהונה וקשה ללישנא בתרא:

טז

וע"כ נראה דס"ל להרמב"ם ושלטי הגבורים דאע"ג דבתפילין אסור להשתין משום גזרה דשמא יפיח מ"מ בבגדי כהונה שרי להשתין דכהנים זריזין הם וזהירין שלא להפיח ומש"ה לא גזרו רבנן גבי בגדי כהונה דאינו אלא בכהנים והא דמדקדק הגמרא ביומא ר"פ בא לו ש"מ תפילין מן הצד ש"ד מהא דשרינן להניח בגדי כהונה נגד ראשיהן הוא משום דשם הא איירי בעת שינה דלא שייך כלל זריזות ואם היה אסור להניח תפילין מן הצד משום דלמא מגנדר עלייהו גם בבגדי כהונה צריך להיות אסור אבל לענין להשתין שפיר נוכל לחלק בין כהנים לשארי אנשים גם י"ל דקדושת תפילין חמיר טובא מקדושת בגדי כהונה דתפילין הא יש בהן אזכרות הרבה והרי אפי' לגבי ציץ דיש בו ג"כ אזכרה אמרינן במס' שבת דף י"ב לענין איסור הסח הדעת בתפילין דילפינן ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה א' אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכו"כ הרי דתפילין חמור מציץ וכ"ש דשארי בגדי כהונה לא דמיין כלל לתפילין ומש"ה אע"ג דאסרו להשתין בתפילין משום גזרה דשמא יפיח בהן מ"מ בבגדי כהונה י"ל דלא חששו לזה כלל דאע"ג דגם בבגדי כהונה. אסור להפיח בהן וכמו דמוכח ביומא דף ס"ט לא היו ישנים בבגדי קודש ומדקדק מינה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ש"מ ניתנו ליהנות בהן ופרש"י דשינה אסור שמא יפיח בהן מ"מ לא דמיא איסורא דידהו לתפילין דבתפילין דקדושתן חמורה גזרו גם שלא להשתין שמא יפיח דהוי איסור גמור אבל בבגדי כהונה דלא הוי רק משום גנאי לבגדי קודש לא גזרו כלל והא דמדייק ביומא שם ש"מ תפילין מן הצד ש"ד אין הכוונה דאי הוי אסור בתפילין דילמא מגנדר עליהם ואיכא בזיון תפילין כמו כן הוי אסור גם בבגדי כהונה משום בזיון דלענין זה אין לדמות קדושת הבגדים לתפילין כלל רק ה"פ דמדקדק לפי מה דאמר שם ר"פ דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן ומ"מ הא מניחין אותן נגד ראשיהן הרי דלא חיישינן דלמא מגנדר עליהם לענין איסורא דאורייתא דנהנה מבגדי כהונה ומדקדק מני' דכמו כן מותר להניח תפילין מן הצד דהא לא חיישינן כלל דלמא מגנדר עליהם ועי' במס' תמיד דף כ"ז שכתב המפרש שם להדיא כן דהדיוק הוי מהא דלא חיישינן בבגדי כהונה דלמא מגנדר ונהנה מן ההקדש וא"כ הא י"ל דלענין חששא דשמא יפיח בהן דתלוי בקדושתן אין לדמות כלל בגדי כהונה לתפילין וראיה ברורה לזה דהא רב אשי קאמר ביומא שם דלעולם תחת ראשיהן ממש דס"ל דניתנו ליהנות בהן ומותר להניח תחת ראשיהן ממש וכבר הקשה המשכנו' יעקב דהא בברכות דף כ"ד איתא דתפילין תחת ראשו אסור רק שלא כנגד ראשו מותר וכן פסק בשו"ע או"ח סי' מ' וקשה לומר דרב אשי יחלוק על הך סוגיא דברכות אבל לדברינו ניחא דלענין בזיון חמירי תפילין מבגדי כהונה ועוד יותר נוכל לומר דלפי המסקנא ליכא בבגדי כהונה שום איסור בהפחה כלל והרי דעת הקדוש מקורביל הובא במס' שבת דף ס"א בתוס' ד"ה דלמא דגם בתפילין של יד ליכא איסורא רק בשל ראש משום השי"ן ועיי' במג"א סי' ל"ח ס"ק ב' ובודאי נראה דכל בגדי כהונה לבד מציץ לא חמירא קדושתן מתפילין של יד ורק בתחילה דהוי ס"ד ביומא דף ס"ט דרצה הגמרא לדקדק מהא דקתני לא היו ישנים בבגדי קודש שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי דניתנו ליהנות בהן וכן מדקדק שם מהא דקתני בסיפא אלא פושטן ומקפלן תחת ראשיהן היינו מוכרחין לומר דהא דהיו אסורין לישן בהם הוי משום חשש הפחה דאסור בבגדי כהונה אבל לפי המסקנא ביומא שם דמסיק דלא ניתנו ליהנות בהן רק במקדש אבל לא במדינה א"כ הא חזינן דלא ניתנו ליהנות בהן רק דרך עבודתן וא"כ הא ודאי י"ל דשינה אע"ג דהוי בהר הבית מ"מ לא עדיפא מהילוך דמדינה כיון דלא הוי דרך עבודה ושוב נוכל לומר דהא דאסרה המשנה לישן בהם הוי משום דאז אסור ליהנות בהם אבל הפחה לא אסור בהם כלל:

יז

ועיין ברמב"ם פרק ח' מה' בית הבחירה הלכה ו' שכתב דלא היו ישנים בבגדי קודש אלא מניחין נגד ראשיהם והקשה הכ"מ דהרי במשנה תנן מניחין תחת ראשיהן ודייקינן מני' דניתנו ליהנות בהן וקדחי ר"פ אימא נגד ראשיהן וא"כ לפי מה דמסקינן דבמקדש ניתנו ליהנות בהן הא לא צריכינן לשבש לשון המשנה וה"ל למכתב תחת ראשיהן ממש ותי' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דרק דרך לבישה ניתנו ליהנות בהן ולכאורה צ"ע מנ"ל זה אבל לפי המשך דברינו מבואר היטב דהרמב"ם לשיטתו דפוסק כאן כלישנא בתרא דברכות וס"ל דגם בעראי אסור להשתין בתפילין שמא יפיח ומש"ה מוכרח דבבגדי כהונה ליכא איסור הפחה כלל דאי הי' אסור הי' אסור גם להשתין בהם והוי קשה כל מה שהקשינו למעלה ומוכרח דהא דתני לא היו ישנים בבגדי קודש הוי הטעם משום דבשינה לא ניתנו ליהנות בהן דהוי כמו בחוץ וא"כ הא מוכרח דהוי נגד ראשיהן:

יח

והנה מה שכתבנו בראשית דברינו דכל הפוסקים מודים לסברת הרמב"ם ושלטי גבורים דלטעם דשמא יפיח בהם שייך הך חששה גם בעראי והא דס"ל דבעראי מותר הוא משום דס"ל דקיי"ל כלישנא קמא דשמא יפנה בהם דבשל סופרים הלך אחר המיקל אמנם אחרי העיון לא נראה כן מדברי התוס' דבברכות שם פליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי דאסור להכניס תפילין בבה"כ קבוע אפי' אוחזן בידו וב"ה סברי דאוחזן בידו כנגד לבו ושם ע"ב תניא לא יאחז אדם תפילין כו' ולא ישתין בהם ואמר רבא אמר רב ששת הא מני ב"ש היא דלב"ה כיון דאפי' בקבוע שרי לאוחזן בידו כ"ש בעראי דשרי ופריך מהא דתניא דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן מאי לאו אתפילין התרתי לך בקבוע אסרתי לך בעראי דגם לב"ה אסור משום ניצוצות דאיכא בעראי וליכא בקבוע ודחי לא אטפח וטפחיים והקשו התוס' דה"ל לתרץ התרתי לך כאן דמותר בעראי להשתין כשתפילין בראשו אסרתי לך כאן בקבוע דאסור לפנות בהן כשהן בראשו ותירצו דהא זה לא תני בברייתא הא דמותר להשתין ולכך מתרץ יותר אטפח וטפחיים דתניא להדיא בברייתא כן ומאי הקשו דלמא מש"ה קאמר אטפח וטפחיים כי היכי דלהוי ניחא גם ללישנא בתרא דמפרש דהטעם דאסר רבא הוי משום שמא יפיח וא"כ גם בעראי אסור להשתין כשהם בראשו ומש"ה משני אטפח וטפחיים וניחא לכ"ע ומשמע דהתוס' ס"ל דגם להך לישנא מותר בעראי דבעראי ליכא חשש הפחה. ודברי התוס' הללו צריכין עיון דלמה כתבו אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות כשהן בראשו והרי בקבוע לשני הלשונות אסור לרבא גם להשתין וה"ל להתוס' למכתב הכל בלהשתין דמותר בעראי ואסור בקבוע כשהן בראשו וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף