שערי ישר/א/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א ט

גרסינן בגמ' פרק הגוזל קמא ד' צ"ט ע"ב ההוא מגרומתא דאתאי לקמי' דרב טרפי' ופטרי' לטבח לשלומי דמי פגעו בי ר"כ ור"א בההוא גברא אמרו לי' עביד בך רב תרתי אילימא תרתי לגריעותא איבעיא לי' לאכשורי' כר"י בר"י וטרפה כרבנן ואי נמי כרבנן דאיבעי' לי חיובא לטבחא ומי שרי למימר כה"ג והתניא לכשיצא לא יאמר אני מזכה וכו' אלא תרתי למעליותא דלא אוכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה עכ"ל הש"ס. ופירש"י דלא אוכלך ספק איסורא דמספקא לי' הילכתא כמאן אי כרבנן דאסרי אי כר"י בר"י דמכשר ומנעך מספק גזילה דאי כשרה היא הוי טבח פטור עכ"ל. ולכאורה קשה טובא כיון דספק תורה אסור ודאי להרשב"א מה"ת ולהרמב"ם מדרבנן ועכ"פ עשה הטבח מעשה לאסור את הבהמה הרי הזיקו ודאי ולמה יפטר הטבח מספק מאי נפ"מ לענין היזק אם אסר מטעם זה או מטעם אחר, עוד קשה טובא דהרי מערב תרומה בחולין הוי היזק ודאי ולמ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק חייב מה"ת אף דבאמת לא נאסרו החולין והם מותרים כבתחילה, דגם לשיטת הראשונים דאמרינן בשאר איסורין חתיכה נעשית נבילה, הוא רק בלח שנבלע ביבש אבל בתערובות יבש ביבש לכו"ע לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, ואפ"ה חשיב היזק גמור משום דאסר את החולין מחמת ספק שמא הם תרומה:

ונראה לע"ד דאף דספק איסור אסור לנו בתורת ודאי אבל איסור זה לעולם יהי' כאיסור מן החוץ ונחשב כהיזק שאינו ניכר, דהנה לפמש"כ בחי' הרמב"ן בכללי גרמי בזה"ל, אבל במחיצת הכרם שנפרצה הרי יש מחמת יאושו שהוא הגורם ערבוב שהו מבטל השורה ואוסר תבואתו של זה והיזק ניכר הוא שמאחר שנתיאש הערבוב אוסרו ואיסור ניכר לכל ואעפ"י שאתה יכול לעקור הגפנים ולא יהא האיסור ניכר שם, שנוי החוזר לברייתו בכגון זו שנוי הוא והרי עושה בו, מעשה ניכר בגרמתו של זה ולא דמי למטמא דאגע בהו שרץ שהערבוב שנוי הוא עד שאתה מחזירו לבריתו עכ"ל ולשיטתו בספק הגרמה אף דאסר את הבהמה ודאי אבל הוי רק ספק חסרון ניכר דאם עפ"ו האמת הוי שחיטה כשירה ואין זה הגרמה ליכא חסרון במעשה השחיטה עצמה, ורק הגרמה זו גרמה שיסתפק לנו הדין ויהי' אסור לנו מחמת ספק וחסרון זה ליכא בגוף הבהמה במעשה השחיטה דשמא שחיטה מעליא היא ואין בזה ענין הגרמה כלל ונמצא דהוי ספק היזק ניכר וודאי היזק שאינו ניכר ובמזיד חייב ובשוגג פטור כדין מטמא ומדמע, ואף למ"ד היזק שאינו ניכר שמו היזק ובשוגג פטור כדי שיודיעו, י"ל דגם בהגרמה שייך כדי שיודיעו דלאו כו"ע בקיאים להבין אופני מקום השחיטה ומשו"ה פטרי' רב מספק, ואפי' לשיטת תוס' שכתבו הטעם לחלק בין אגע בהו שרץ למחיצת הכרם שנפרצה משום דאינו ידוע אם הוכשרו הפירות ע"י דבריהם בב"ב ב' ע"ב ד"ה וחייב ולשיטתם אם יטמא משקין דלא בעי הכשר יהי' היזק ניכר דלשיטתם דלא בעינן שיהי' רשומו ניכר בתוך דבר הניזוק רק שיהי' ניכר וגלוי שנאסר הדבר דלכאורה לפי שיטת תוס' בספק הגרמה שניכר לכל דע"י שחיטה כזאת תאסר הבהמה מחמת ספק ראוי להחשיב כהיזק ניכר אבל באמת י"ל דגם לשיטת תוס' בעינן שיהי' לכה"פ בשעת מעשה ההיזק ניכר הדבר שאוסר את החפץ כמו באגע שרץ אל משקין אבל בספק הגרמה דמעשה זו אפשר דלא הוי כדבר המזיק רק גורם שיסתפק לנו הדין ויאסר מחמת ספק ונמצא דמה שניכר אינו דבר האוסר ומה שנאסר אינו ניכר והוי ספק היזק ניכר, דגם לשיטתם אינו תלוי רק בידיעה דהרי חמץ שעבר עלי' הפסח הי' ידוע לכל שבפסח הי' אסור בהנאה והי' היזק ניכר ומ"מ אומר לו הרי שלך לפניך ולא אמרינן כבר נתחייב בדמים בפסח ומשמע דגם בפסח הי' היזק שא"נ, אלא ודאי דשאני אגע בהו שרץ מחמץ דגם לשיטתם בעינן שיהי' חסרון בדבר הניזוק רגע אחד ואותו חסרון הי' מורגש ע"י התחדשות טבעי כמו ע"י הגעת שרץ אל המשקין, ורק בזה נטו משיטת הרמב"ן דהרמב"ן סובר כיון דאפשר לסלק את השרץ מן הפירות אינו נקרא חסרון מורגש בפירות והתוס' ס"ל כיון דע"י סלוק השרץ לא יתוקן הנטמא הוי חסרון, אבל בספק הגרמה דמה שנאסר ודאי איסור אחר גרם לי' וחסרון ההגרמה הוי ספק משו"ה פטור מספק. וענין זה בדבר שיהי' בשעת מעשה היזק ניכר ואח"כ חזר לאינו ניכר אם יכול אח"כ לומר לו הש"ל צריך ביאור והרחבת דברים, לענין שומר וגזלן. ואכ"מ לזה:

ועפי"ז יש מקום לתרץ קושית הסמ"ע בחו"מ סי' שפ"ה שהקשה מסתירת הטוש"ע דביו"ד סי' ד' הביא ב' דעות בשוחט לע"ז אם אוסר חלק חבירו באית לי' שותפות בה, ובחו"מ סי' הנ"ל פסק בסתמא דאוסר וחייב לשלם, ולפמש"כ דבכל ספק איסור עכ"פ עושה היזק ודאי מה שנאסר משום ספק אלא דחשיב כהיזק שאינו ניכר ובמזיד חייב ובשוגג פטור ניחא בפשטות, דבח"מ דמיירי במנסך במזיד דבלא"ה ע"כ מיירי במזיד כדין מטמא ומדמע ומנסך ובמזיד חייב אף בספק איסור ומשו"ה אף דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מ"מ הזיקו בודאי וחייב לשלם, ובמגרומתא פטרי' מספק משום שהי' בשוגג, ובש"ך יו"ד סי' ד' סק"ה כתב לתרץ כעין זה אבל דברי' הם מקושי הבנה דז"ל אלא נראה לי דאע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דילמא קיי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר שמא קיי"ל כהמכשיר א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק וקח לך אחר במקומו ודו"ק עכ"ל. ועיי"ש בנה"כ שהרחיב הדברים עוד אבל אינם מתישבים על הלב ולדברי' צריך לחלק בין מגרומתא לכאן דשותף ראוי לי' למכור גם חלק חבירו ובמגרומתא דהוי איש נכרי פטור בספק איסור וכ"ז הוא בלי טעם ורחוק מן הדעת, ולפמש"כ הוא פשוט:

ובח"מ סי' ש"ו כתב המחבר וז"ל בד"א שניבלה בודאי אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק כגון ששהה במיעוט סמנים פטור וכן אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחילה כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק ובהגה שם ואע"ג דאנו נוהגים לאסרו אפ"ה פטור מממון וכן נראה לי, ואעפ"י שיש מי שחולק – תה"ד סי' קפ"ו – ומ"מ שכרו הפסיד דדילמא בסכין פגום שחט עכ"ל. והש"ך שם סק"י הכריע כתה"ד ומחלק בין דין המצוי שידוע להשוחטים שעי"ז תאסר הבהמה דאז חייב לשלם ובדין שאינו מצוי כ"כ ואינו מפורש להדיא בספרי השוחטים לא הוי לי' לאסוקי אדעתי' יעו"ש. ולענ"ד דין זה עדיין אינו מבורר דהלא טבח בשכר חשוב כשומר שכר וחייב אף באונס שכעין גניבה ואיך אפשר לומר שאם לא למד כראוי הלכות שחיטה מהגמ' ופוסקים שיתחשב אונס גמור יותר מכעין גניבה ורוב הראשונים סברי דש"ש חייב בכל האונסים אם רק הי' סבה מצדו ולמה יפטר בכה"ג ששגגת תלמוד עולה זדון, ועוד מוכח היפוך זה מהש"ס דמגרומתא שהבאנו דמבואר שאם הי' רב מכריע שטריפה בודאי הי' מחייבו לשלם ורק מחמת, שאינו אלא ספק משו"ה פטרי' ואם כשיטת הש"ך מאי נפ"מ בין שאסר מחמת ספק ובין שאסר מחמת ודאי והכל תלוי אם הוי לי' לאסוקי אדעתא, וכן קשה לי כל דברי הראשונים מאי נפ"מ בין ספק לודאי והכל תלוי בפשיעת השוחט, אמנם לפמש"כ מתורץ הכל על נכון דהיכא, דאיכא איסור ודאי והוי היזק ניכר חייב לעולם אם עשה בשכר ובחנם פטור משום דהוי אנוס, אבל היכא דאינו אסור רק מספק דהוי היזק שאינו ניכר דגם שומר פטור ע"ז, אלא אם ידע בבירור ומכון להזיק חייב מדרבנן משום קנס ובכה"ג יש מקום לומר דיש חילוק בין דברים המצוים ומפורסמים בין השוחטים שעי"ז תאסר הבהמה הוי כמכון להזיק וחייב משום קנס ואם אפשר שלא ידע או שגג פטור כמטמא ומדמע ועי' ט"ז יו"ד סי' י"ח סק"ה שכתב כמש"כ הש"ך בח"מ הנ"ל ועפ"י מש"כ מיושב הכל על נכון:

אמנם עדיין לא יצאנו בזה חובת ביאור דהנה מדברי הר"ן במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל משמע דספק איסור לא הוי אף היזק שאינו ניכר וכן איסור דרבנן לא חשיב היזק, ונעתיק לשונו בזה, דבגמ' שם נט: איתא אמר רב אשי האי עכו"ם דנסכי' לחמרא דישראל אע"ג דלזבוני' ומישקל דמי' אסור, מישקל דמי' מההוא דנסכי' שרי מאי טעמא מיקלא קליי' אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא עכו"ם שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים אסור, ר"י בן בבא ור"י בן בתירא מתירין משום שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני עכו"ם ואחד שאומר לו לא כל הימנך שתאסור יינו לאונסי ועי' פירש"י ותוס' שם שדחקו בפי' הגמ' וכתב הר"ן ע"ז וז"ל ונ"ל דרב אשי ה"ק מנא אמינא לה דשרי משום דמיקלא קליי' דילמא רבנן משום גזירת בנותיהן רמו עלי' נמי איסור הנאה ונמצא דעכו"ם לא קליי' אלא הרי הוא מותר מן הדין וחכמים הוא שהחמירו עלי' לאוסרו אף בהנאה משום דאיכא יין נסך ודאי דמיתסר בהנאה וכמו שכתבתי בפ' אין מעמידין, ומוכח לה מפלוגתייהו דרבנן ור"י ב"ב דהא לר"י ב"ב משום דלית לי' למיחש לניסוך גמור שרי לי' בהנאה אלמא משום בנותיהן גרידא לא מיתסר בהנאה ומינה נשמע לרבנן דלא אסרי לי' בהנאה אלא משום דמחמרי וחיישינן שמא נסך אותו לעכו"ם וכיון דמהאי טעמא מיתסר פשיטא דשרי למישקל דמי חמרא מיני', דאי לא נסכו מיקלא קלי עכ"ל ולמדנו מדברי' דספק יין נסך לא חשיב אפילו היזק שאינו ניכר דהרי אם ודאי נסך ג"כ לא הוי רק היזק שאינו ניכר ולמה לי' לבוא משום ממ"נ, הל"ל דכיון דאסרי' משום ספק יין נסך שרי למישקל דמי דמיקלא קליי' דהרי הזיקו כמו נסכו ודאי, אלא ודאי סובר דמה דאסור לנו מחמת ספק לא הוי היזק ודאי רק ספק היזק והי' מקום לומר דאסור למישקל דמו ע"ז ביאר דהכא איכא ממ"נ להיתרא דאם לא נסך הא שרי בהנאה ואם נסך מיקלא קלי ובכה"ג לא שייך לומר ולאסור שמא לא נסכי' ולא הזיקו ועכ"פ אסור להנות מחמת ספיקא דכל היכא דאיכא ממ"נ ליכא למיסר משום ספק איסור, וא"ל דכיון דהוי ספק היזק פטור הנכרי משום המע"ה וליכא ממ"נ דאף אם נסכי' פטור מדין המע"ה דז"א דכיון דשקיל הנכרי היין חייב ממ"נ או מטעם לוקח או מזיק. ועוד מוכח מדברי' להדיא דמה שאסרי' בהנאה מדרבנן משום גזירת בנותיהן לא הוי כמזיק את היין ולכאורה מאי נפ"מ כיון דמ"מ נאסר היין בהנאה:

וע"כ נלענ"ד לבאר בעיקר ההפסד שנעשה ע"י איסור דהנה במקדש באיסורי הנאה דרבנן הביא בשו"ע אה"ע סי' כ"ח חלוקים בין אם יש לו עיקר מדאורייתא או לא יעו"ש וכשיטת תוס' והרא"ש שהוכיחו כן מפשטות סוגית הש"ס בקידושין ד' נ"ח דאמרינן דלר"ש דסובר מקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ע"ש בתוס' רא"ש ור"ן. ולכאורה קשה טובה מאי נפ"מ לענין קידושין אם הדבר אסור בהנאה מה"ת או מדרבנן מ"מ קדשה בדבר שאינו שו' כלום וכן הקשה בב"ש שם ונשאר בצ"ע יעו"ש וע"כ נראה לי דהא דאיסורי הנאה אינו ממון אין הטעם משום דאי אפשר לאדם להנות בהם עי"ז שמוכרח לשמוע אזהרת התורה שהזהירה אותו על כך אלא דמה שאסרה תורה איזה דבר באכילה דבר זה אינו דבר מאכל לישראל אלא הוי כדבר המזיק לגוף האוכלו והוי כסם המזיק לאדם אף שהאוכלו טועם בו טעם מתוק לחכו וכן הוא באיסורי הנאה דמה שאסרה תורה בהנאה כחמץ ערלה וכלאי הכרם הם נחשבים כעפרא בעלמא שאין בהם שום תשמיש מועיל לישראל דהנה מבואר בגמ' פרק הנזקין דאם נסך יין חבירו או טמא טהרותי' והודיעו אח"כ מאיסור המעשה בשלו דלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק דחייב לשלם מה"ת ואם נאמר דהיזק של חפץ הנאסר באכילה או בהנאה הוא ע"י מניעת יכולת הבעלים מלהנות בו עי"ז שעלי' לשמור ולציית מה שמוזהר מן התורה א"כ לפ"ז אם בשעה שנאסר החפץ לא ידעו הבעלים מהאיסור הנעשה בשלהם הרי לא נפסד עדיין החפץ כלום דהרי לא הי' מוכרחים אז לפרוש מהנאת החפץ ועיקר ההפסד נשלם אצל הבעלים רק משעה שנודע להם מהאיסור של החפץ ועל ההודעה ודאי לא יתכן שיתחייב ועל איזה מעשה אנו מחייבים את המפסיד דזה דוחק לומר כיון דמצו' להודיעו הוי משעת המעשה כאילו כבר נפסד מן הבעלים, אלא ודאי דעיקר ההפסד הוא מה שהחפץ נאסר באמת וגם קודם שידעו הבעלים הי' כבר דבר שאינו ראוי לאכילה וחייב על מעשה האיסור כמו ששרפו או אבדו מן העולם דע"י חלות האיסור נעשה באמת כדבר המזיק לישראל:

ויש לדון לפ"ז אם טמא טהרות של חבירו או נסך יינו והודיעו וחבירו אינו מאמינו באופן שמן הדין אינו מחויב להאמינו דלא הי' בידו וכדומה היכא דליכא דין ע"א נאמן באיסורין או דאיכא שני עדים המכחישין אותו דמותר לבעלים להנות מהחפץ שלהם דמ"מ יתחייב המודה שטמא או נסך לשלם משום הודאת בע"ד כיון דבאמת הפסיד את החפץ רק הבעלים אינם יודעים ומכירים את ההפסד והעלם ידיעתם אינו מיפה גרעון והפסדו של החפץ וכן משמע לכאורה מהריטב"א לחי' במס' גיטין ד' נ"ד ע"ב בד"ה אמר אביי שכ' בזה"ל והא דקתני שורת הדין אינו נאמן - באחד שאמר נטמאו טהרותיך - דמשמע שורת הדין הי' נותן שלא יהא נאמן אבל נאמן הוא דהכי דייק לישנא דשורת הדין, י"ל דמשום מזיד נקטי' דהיכא שיאמר במזיד טמאן או פגלן הדין נותן דלא יהא נאמן דהא אינו מחויב לשלם דהא היזק שא"נ הוא וקיי"ל דלאו שמי' היזק, אבל עכשי' שתקנו שמזיד משלם מהימן דמתוך שנאמן על עצמו נאמן הוא לטמאן או לפגלן יעו"ש שהאריך. ובפשטות נראה דמתוך שנאמן על עצמו נאמן לאסור הוא רק אם על עצמו נאמן על כל פנים אף אם לא יהא נאמן על הדבר, אבל אם הא בהא תליא שאם לא יהא נאמן לאסור גם הוא יפטור אז לא שייך כ"כ לומר מתוך שנאמן ע"ע דהרי אם לא יהא נאמן לאסור גם ע"ע אינו נאמן ומשמע מדברי הריטב"א דאם אומר טמאתו יתחייב לשלם אף שלא יאמינו אותו הבעלים. אבל באמת נראה לי דאם הודאתו אינה מועלת שיאמינו לו הבעלים יפטר מתשלומין דאף דלפ"ד הוא מודה שהפסיד את החפץ במה שאסרו אבל כיון דהיכולת ביד הבעלים למכור וליטול כל דמי' לא נפחת משווי' כלום דהרי מצינו בבורר צרור מגרנו של חבירו דחייב לשלם וביאר שם הנמ"י בפ' המוכר פירות דחשיב כמזיק גמור משום דעפרות זהב הם נחשבים לבעלים כיון שעפ"י שורת הדין מותר למכור העפרורית בשיעור זה יחד עם התבואה וכל הסוחרים קונים ומוכרים בדרך זה ע"י תשמיש זה נעשה העפר לדבר הראוי לסחורה ושו' ממון ממש, ולפ"ז גם בנידון זה לו יהא שהפסידו במה שחסר ממנו תשמיש אכילה כמש"כ דאף אם הבעלים אינם יודעים ויאכלו את החפץ הם יאכלו עפרא בעלמא או סם המזיק אבל כיון דיכול למוכרו וליקח עבורו כסף מלא הוי דבר הראוי לסחורה ולא נפחת שיעור שויו, ואף דלפ"ז הדרא הקושיא איך מתחייב מטמא ומדמע ומנסך דקודם שידעו הבעלים עדיין שויה כל הדמים ע"י מכירה ולא הזיקו כלום, אבל באמת אינו כן כיון דחסרון בגוף ההשתמשות נעשה מיד וחשוב מזיק ומיד חייב לשלם רק שיצרף מה שנשאר בחפץ שיעור דמים והצטרפות זה שמין רק משעת ידיעת הבעלים כמו בפחת נבילה קודם ידיעת הניזק עי' תוס' ב"ק ד' י' ע"ב ד"ה לא ניצרכא שהטעם דמשעת ידיעתו יכול למוכרה יעו"ש. ומדברי הריטב"א אינו מוכח כ"כ די"ל דענין מה שאמרו בגמ' מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת הוא לפי דעתו שסובר שיאמינו לו ומתרצה להפסיד את עצמו מסתמא קושטא קאמר ומשו"ה אף שאם לא יאמינו דברי' גם הוא לא ישלם מ"מ יש מקום לומר כדברי הריטב"א דנאמן משום מתוך דהרי אומר בכדי שיאמינו לו וחושב להפסיד מסתמא קושטא קאמר. אכן נלענ"ד דאיכא הבדל בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה דמש"כ בטעמא דמילתא דהיכא דאינו נאמן פטור מלשלם משום דנשאר בהאי חפץ תשמיש של סחורה שמעלהו בדמים מעולים בלי גרעון כלום ענין זה שייך רק בדבר שבאמת הוא מותר בהנאה ורק נאסר באכילה והנאת מכירה הוי הנאה כשירה אז שייך לומר כמש"כ עפ"י דברי הנמ"י דהוי כעפרות זהב, אבל באומר נתנסך יינך שלפי דברי' היין אסור בהנאה שאם ימכרנו תהי' הנאתו הנאת איסור שאינה חשובה הנאה שמזיק עצמו יותר מכדי הנאתו ונמצא שהפסידו לגמרי את החפץ דאף שהבעלים לא יאמינו לו וימכרו את היין לא יהנו ממכירה זו כלום. וצ"ע:

וביסוד זה שאמרנו שעיקר החסרון ע"י איסור הוא במציאות החפץ כ"כ יש להוכיח מהא דכתב הר"ן בנדרים ד' פ"ה בשם הרשב"א דאם אדם אוסר הנאת פירותי' על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבים לשלם כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשיל הוויין להו הנך פירות כאילו לא איתסרו עלי' מעולם עכ"ל. והנה עקירת האיסור למפרע אינו מועיל רק לגלות שלפי דין שמים הי' דבר זה כדבר הראוי לאכילה אבל לענין יכולת האדם להשתמש בו לא שייך זה כלל דמ"מ מעיקרא הי' מוכרח עפ"י אזהרת התורה שלא להנות ואם נאמר דהא דאיסורי הנאה הוי כהפקר לשיטת הרשב"א הוא משום העדר היכולת ע"י שעל הבעלים לשמור חוקי התורה על ענין זה אינו מועיל מה דאיתשיל אחר זכית אחרים או אחר שאכלו וזה נלענ"ד ראי' שאין עלי' תשובה, אבל קשה לפי"ז הא דמבואר בגמ' כתובות ד' ל' בתוחב תרומה לתוך פי' של חבירו דמחויב הי' לשלם אלא משום קלב"מ פטור למ"ד מיתה בי"ש פוטרת יעו"ש. הרי דחשיב הנאה אכילת איסור, אמנם בלא"ה הקשה בס' הפלאה שם על שיטת תוס' דסברי דגם בשוגג כן וזה נגד הדין המבואר ביו"ד קי"ט וח"מ רל"ד עי' לקמן פ' זה. ע"כ נלענ"ד דתרומה שאני דאחר בליעתו נעשה לדבר הראוי דנתחללה ע"י ת"י שם ושטמ"ק. ואף דלפי"ז חיוב תשלומין בא אחר חיוב מיתה בכה"ג חשוב באים כלאחד עי' תוס' שם. ואף דבירושלמי אמרו סברא זו על תרומה על משנה דמאכיל את פועלי' תרומה דאכילתם אינה חשובה אכילה משום דנפשו של אדם חותה באכילת איסור, י"ל דשאני התם דהחלול נעשה על ידם ומשו"ה קצה נפשם באכילה זו אבל בתחב לחבירו תרומה במקום שאפשר לאהדורי ע"י הדחק נתחללה התרומה ע"י התוחב ומשו"ה מה שנהנה אח"כ חשוב הנאה:

ובזה אפשר לתרץ מה דקשה לי על דברי הרשב"א מהא דאיתא בגמ' בכורות ד' י"א דפטר חמור חשוב ממון משום דביני ביני ויכול לקדש בו את האשה ואם הזיק אדם חייב לשלם וגנב משלם כפל יעו"ש. והנה פטר חמור לר"י דקי"ל כוותי' הוא אסור בהנאה ככל איסורי הנאה רק משום דיש תקנה לאיסורו ע"י פדי' בשה ויתהני מה דביני ביני מה דישו' פטר חמור יותר משה ולמה לא נימא גם באוסר על עצמו פירות שיתחשבו ממון ע"י דאפשר למיתשל אף אם לא איתשל כמו בפטר חמור אף שלא פדאו שחייב הגנב לשלם וכמו בפטר חמור עומד לפדי' כ"כ בנדרים מצו' לאיתשולי עליהם כדאמרינן בנדרים ד' נ"ט, וע"פ מש"כ דאיסורי הנאה אובדים תורת ממון ע"י דין שמים שהתורה אבדה מהם איכות התשמישים יש לחלק קונמות מפטר חמור, דבפטר חמור שנתנה תורה תקנה לאיסורו, ע"י פדיון ובזה יתהני הנאה כשירה נמצא דגם עכשי' איכא בהאי פטר חמור איכות תשמישים כיון דאפשר להנות ממנו ע"י תקנה, אבל בקונמות מה דאפשר לתקן ע"י שאלה אין זה תקנה לאיסורו רק אם נשאל על הנדר נעקר האיסור למפרע כאילו לא הי' נאסר מעולם, אבל לפי צד זה שעכשי' הוא דבר האסור אין שום תקנה לאיסורו לעולם ועכשי' הוא עפרא בעלמא לגבי' הבעלים ואף שהיכולת בידו לתקנו מ"מ הרי לא איתשיל, וכ"ז רק אם נאמר דדין שמים משווהו לעפרא בעלמא אבל אם נאמר דהעדר יכולת האדם להשתמש ע"י מצוות שמירת התורה משווהו להפקר למה יגרע כח השאלה על הנדר מכח פדיון בפטר חמור, ובלא"ה הוא תמוה אם רק משום העדר היכולת הוא דהרי היכולת בידו למיתשל ולהנות בהם ואיך יהי' כהפקר דבר שאפשר לבעלים לעשות תחבולה לאיתהנויי מיני' ומה"ט נראה דלא דמי לשור הנסקל שהוזמו עדי' דהוי כהפקר והכא באוסר על עצמו אם איתשל אמרינן דחייבים לשלם אחרים שנטלו, דהתם נתיאש או הפקיר דלא ידע שיוזמן עדי' כמו דמחלקינן שם בגמ' כריתות ד' כד בין נרבע שורך ובין רבעת שורך, אבל באוסר הלא ידע דיכול למיתשל ומוכח מזה דסובר הרשב"א דסבת הדבר שגורם למשווי איסורי הנאה לדבר של הפקר הוא דין התורה ולא משום מניעת האפשרות להשתמש ע"י שהאדם מצוו' לשמור דין התורה:

ועד"ז יש לבאר דברי הרשב"א בחי' לקידושין על המשנה המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת וז"ל וא"ת עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שילהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר וכו' ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי להו ה"ל כגופא אחרינא ולאו זהו שקדשה בי' הילכך אינה מקודשת עכ"ל הצריך לעניננו ואם נאמר דהעדר יכולת האדם משווי איסורי הנאה לאינו ממון הרי כיון שהיכולת ביד האדם למשווי לדבר ממון אף שעי"ז יתהפך לגוף אחר למה יאבד חשיבותו הלא כמה דברים חשובים בעולם שעיקר תשמיש שלהם הוא ע"י שמשנים אותו לגוף אחר ואח"כ נהנים ממנו ודוחק לומר דגם שם לא הי' חשוב ממון ורק משום תשמיש משא ומתן משווי לי' לדבר שבממון כמו שכתבנו בשם הנמ"י פרק המוכר פירות לענין בורר צרורות, דא"כ אם יהי' באופן שנשבע שלא למכור יתחשב כאיסורי הנאה וכל עצים להסקה עפ"י רוב הנאתם לאחר בעורם, אלא נראה דכל חפצים שבעולם אף שאינם ראוים לתשמיש רק אחר שיתהפכו לדבר אחר מ"מ הוי דבר הראוי לתשמיש אדם דחלק, הראוי להנאה כלול בתוך עצם זה של עכשי' וע"י איזה פעולה ומעשה יוצא אח"כ חלק ההוא שהי' טמון ונעלם מקודם ומשו"ה גם עכשי' הוא דבר חשוב שנמצא בו דבר הראוי להנות בי' בני אדם והוי ממון מעליא, אבל באיסורי הנאה כערלה וכלאי הכרם דעכשי' גם חלק האפר הטמון בהם הוא אסור ואין בהם כלל דבר המותר אף שאם ישרפו יהי' האפר מותר משום דישתנה לדבר המותר ויהי' לגוף אחר, אבל גוף זה התורה אסרתו לגמרי בלי כל שיור ותורת היתר ומשו"ה אין בהם שום דין ממון כלל, ול"ד לפטור חמור דחשיב ממון משום דאפשר לאיתהנויי מיני' ע"י פדיון, דהתם אפשר לתקן גוף זה בעצמו שיהי' מותר ונמצא דלא אסרה תורה לגמרי דיש תקנה לאיסורו, אבל מה דיתוקן ע"י התהפכות לגוף אחר לא חשיב תקנה להחשיב גוף זה לדבר שבממון וכן נראה בהא דאמרינן בגמ' פסחים ד' כ"ט בחמץ של הקדש די"א לא מעל משום דאין פודין קדשים להאכיל לנכרים ומשו"ה לא הוי רק כדבר הגורם לממון ולמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מעל יעו"ש. דלכאורה קשה כיון דרשות הגבוה אינו מצוו' לבער חמץ ומותר להשהותו עד לאחר הפסח דמשו"ה חשיב דבר הגורם לממון למה לא יתחשב מטעם זה כממון ממש נימא שדבר שאינו ראוי היום לתשמישו וראוי לאחר איזה ימים שהי' רק גורם לממון אם לא שנימא ג"כ דע"י תשמיש מכירה הוא חשוב ממון וזה דוחק כמש"כ לעיל, אלא נראה ברור כמש"כ דאיסור התורה מאבד מן החפץ כל תורת ממון משו"ה בחמץ של הקדש דכל תשמישו הוא אכילת ישראל ועכשי' נאבד ממנו תשמיש זה דהתורה עשתה את זה כסם המזיק לאכילת ישראל הוי כחפץ שאין בו צורך כלל ובטל ממנו דין ממון. ואף דלאחר הפסח ישובח ויוחזר לתורת אוכל הראוי לישראל הוי רק כדבר הגורם לממון דלא דמי לחפץ שאינו ראוי עכשי' וראוי לאחר זמן מחמת השתנות הטבע בחפץ או חלוף זמן הטבע דשם כלול בחפץ של עכשי' השתנותו הטבעי ונמצא דגם עכשי' הוא דבר הראוי לאדם ע"י כח הנמצא בחפץ שראוי להנות ממנו בהשתנות טבעו או זמן הטבעו, אבל חמץ שאסור עכשי' לישראל ליתא בחמץ עכשי' כח וחלק שיהי' ראוי לאחר הפסח דלא שנוי זמן הטבעי גורם היתר לאחר הפסח ונמצא דמה שיהי' מותר לאחר הפסח הוא ענין מחודש דאינו כח וחלק המתיפה ומשתבח עפ"י דברי הטבע ורק בידיעת השכל אנו יודעים שיהא מותר, לאחר הפסח משו"ה לא הוי רק כדבר הגורם לממון ועכשי' אינו ממון ותלוי בפלוגתא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא וכל אלו החולקים לא שייך רק אם נחליט שהכל תלוי באיסור האמתי של שמים אבל אם נימא שמניעת אפשרות להשתמש ע"י שירא האדם לעבור על מצוות התורה מגרע כח חשיבות ממון מן החפץ אין מקום לכל אלו החלוקים וכיון דיש השתמשות ע"י שריפה בערלה, או ע"י שהוי זמן בחמץ של הקדש מהראוי להיות כממון גמור וע"כ נלענ"ד ברור כמש"כ דהכל תלוי רק בדין שמים שע"י אזהרת התורה נתהוי הדבר כסם המזיק שאין בו איכות כלל הראוי לאדם שאסרה עלי' התורה. וכן מוכח שיטת רש"י כריתות ד' כ"ג ע"א ד"ה בגסה שכ' דקדשים שנפלו שו' ממון לגבוה משום שאם עלו לא ירדו אף שאסור להקריבם ועי' שם ד' י"ג ע"ב תוס' ד"ה ואשם ובגליון רע"א ועי' נה"מ סי' כ"ח:

וכן נראה ענין זה ממבשל גיד ביו"ט דאינו לוקה למ"ד אמרינן מתוך שהותרה, ולב"ש דס"ל מתוך לוקה, כמ"ש בגמ' ביצה ד' י"ב וכתבו בתוס' כתובות ד' ז' ע"א הטעם דלב"ש לא חשיב אוכל נפש כיון דאסור באכילה, ולב"ה דסברי מתוך אף דצריך צורך היום מ"מ כיון דאכיל והי' בדעתו לאכול זהו צורך היום יעו"ש. והיינו דצורך היום חשיב מה שאוכל אף דבר הנאסר, ואוכל נפש חשיב רק מה שמותר באכילה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף