שערי ישר/ז/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה הדרך שכתבנו לעיל הוא לענין חלות התפסת קדושין, אם קדשו בפני ע"א, ומעתה עלינו לבאר גם לענין בירור הדבר כשבא ע"א ומעיד בפני נתקדשה או גם אם מעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפני שנים, דלכאורה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים לענין בירור לפני בי"ד איך תאסר בכה"ג ע"י ע"א, וזה דוחק לומר דלענין להאמין שהי' קצת התפסת קדושין לא חשיב כדבר שבערוה, משום דלא מעכב ענין זה תפיסת קדושין מאחרים, דהרי עכ"פ יהי' שינוי בתפיסת קדושין, דאם תתקדש אח"כ גם קדושי שני לא יהי' קדושין גמורים כמו במעכשיו ולאחר ל' לר"י דאפילו קדושי מאה תופסים בה, ומלבד זה בארנו לעיל דכל דין שהוא התחדשות בדין האישות הוא בכלל דבר שבערוה, ועוד אם מעיד אחד שנתקדשה בפני שנים הרי הוא מעיד בדבר שבערוה ממש, ואיך נאמין לו לחצאים, לומר שהי' קדושין רק בפני ע"א, ונלענ"ד דבע"כ למ"ד חוששין לקדושין אם נתקדשה בפני ע"א, דיש לע"א זה כח להעיד אח"כ לפני בי"ד, דהרי עיקר הענין שאמרה תורה שיהי' קדושין דוקא בפני עדים כשרים, הכונה שאם יעידו אח"כ לפני בי"ד יהיו נאמנים לאוסרה על העולם, דמה זה ענין של עדות בראי' לחוד אם לא יוכלו להעיד אח"כ, ולקמן יתבאר ענין זה בס"ד, ומשו"ה כיון דסובר האי מ"ד דחוששין לקדושין בע"א, משום דמפרשינן דהך גז"ש נאמרה שמועיל ע"א על קיום הדבר של תפיסת קדושין לפי חלקו, היינו חצי קיום כמו דמהני בהגדת עדים לפני בי"ד, והתם אמרה תורה שעל חצי קיום לענין ממון מהני בירור של ע"א, שלענין להועיל לחייב שבועה סגי האי בירור של ע"א, כ"כ סגי בירור של אחד כשמעיד, לפני בי"ד שנתקדשה, בין אם מעיד שנתקשה לפני שנים לענין זה שיפסקו בי"ד דין חצי חלות של קדושין, ולא יהי' הבדל בזה בין אם שנים יעידו שנתקדשה בפני ע"א, בין אם אחד מעיד שנתקדשה שנתקשה בפני ע"א, ורק לענין הכחשה יהי' הבדל בזה כמו שיבואר לקמן, אבל בלא הכחשה אין חילוק ביניהם, דלענין דין זה לפסוק דין קצת התפסת קדושין כקדושין בפני ע"א סגי לן בעדות של ע"א, ומשו"ה גם במעיד ע"א שנתקדשה בפני שנים מהני עדותו על חצי דין קדושין, כמו דמהני עדותו בממון להועיל על חצי דין שבממון כעין חיוב שבועה, דאם לא הי' מועיל לענין בירור לפני בי"ד לא הי' מהני כלום לענין קיום הדבר והענין הוא דגם בדבר שבערוה האמינה תורה לע"א כפי חלקו כמו לענין קיום כ"כ לענין בירור לפני בי"ד, והא בהא תליא, דלפי כחו לענין בירור אצל בי"ד כן הוא כחו בקיום התפסת קדושין, והוא דרך נכון ומסתבר לענ"ד. אמנם לפי"ז קשה טובא הא דמבואר בסוגיא שם דאף למ"ד חוששין לקדושין במקדש בע"א הוא דוקא אם שניהם מודים, אבל אם מכחישים אותו הבע"ד או עד אחר אין חוששין כלל לדברי העד, ושם בסוגיא ע"ב דאמרינן שם ותיסברא ע"א בהכחשה מי מהימן כתב רש"י ז"ל בז"ל, ע"א בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' מי מהימן, ואפי' לא מכחשא לי' אלא איהי ליכא למ"ד, דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, עכ"ל עפ"י הגהת הב"ח. וכל ענין זה מתמי', דאם יש תורת נאמנות לע"א בקדושין כמו בדיני ממונות לענין חיוב שבועה הוא בע"כ שמועיל עדותו לאסרה על העולם, וא"כ האיך תתבטל עדות זו ע"י הכחשת בע"ד, דבאיסורים שגם לבע"ד יש תורת נאמנות, ועוד יש יתרון קצת לנאמנות הבעלים, התם מובן לנו כח הכחשת בע"ד, אבל הכא איזה כח לבע"ד לבטל עדותו של ע"א כשר שהאמינתו תורה ולבע"ד אין דין עדות כלל, ואם נדמה זה לדיני ממונות לגמרי הי' ראוי לומר דלא מהני כלל קדושין בפני ע"א, כיון דשם ליכא בפועל שום דין אחר היכא דלא שייכא שבועה, ולפי מש"כ זהו טעמא דמ"ד דאין חוששין לקדושין ולמ"ד חוששין לקידושין סובר דרק לענין זה שוה דבר שבערוה לממון דבעינן שני עדים לקיום הדבר כמו בממון, וכן לענין זה דחצי קיום נעשה עפ"י עד אחד וחצי עפ"י עד השני, וכן אח"כ כשנוגע לענין הבירור, אבל מה שבממון ליכא שום דין בפועל היכא דלא שייכא שבועה לענין זה לא מדמינן לממון, וכמש"כ לעיל בפ' הקדום, דסובר מ"ד זה שלא הקישה תורה דשב"ע לדיני ממונות לגמרי, ולפי"ז קשה למה מהני בענין זה הכחשת בע"ד, וכ"כ צריך ביאור בדין ע"א בממון אם איכא ע"א דמכחיש לי' אם בטלה עדותו לגמרי, או דומה לשני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל דהוי ספק, ואיכא מ"ד דהוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה, ולמ"ד דסובר שהוא מדרבנן הוא משום דמוקמינן אחזקה והכא פריך בגמ' ע"א בהכחשה מי מהימן, דמשמע דלא מהימן כלל:

והנה לענין הכחשת בע"ד אפשר לומר דלענין זה ילפינן מממון, שהתורה נתנה כח לבע"ד להכחיש את העד, דמה שאמרה תורה שישבע, הוא שיכחיש את העד, ולא משום בירור ונאמנות לחוד, דהרי בנסכא דר' אבא שהעד מעיד שחטף ובע"ד אומר אין חטפי ודידי חטפי, הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, כמבואר בגמ' פ' ח"ה, ולא מהני אם ישבע שדידי' חטף, ואם הי' ענין השבועה רק לברר שאינו חייב כלום, הי' נאמן בשבועה שדידי' חטף, אלא שלא נפטר רק אם יכחיש את העד ע"י שבועתו, ומשו"ה לא מהני מה שישבע ששלו חטף, כיון דלא הוכחש עדותו של העד, עדיין מחויב שבועה הוא ואינו נפטר עד שיכחישנו בשבועה או ישלם, ובקדושין דילפינן לענין זה מממון, דחצי קיום נעשה ע"י ע"א בין בשעת חלות הקדושין ובין בשעת הגדתו לפני בי"ד, כ"כ יש להשוות לממון, כמו התם מתבטל כל כח הדין של העד ע"י הכחשה דשייכא התם, היינו הכחשה ע"י שבועה, כן הכא לענין קדושין לא מהני חצי קיום הנעשה ע"י ע"א לפני בי"ד רק כשמודים, אבל אם מכחישים ע"י הכחשה דשייך בדשב"ע מתבטל כח עדותו לפני בי"ד, וכן מוכח מדברי הב"ש באהע"ז סי' מ"ב ס"ק ו' שמדמה ענין זה לממון ממש, כמו שיבואר דבריו דז"ל, אם אחד מכחיש והשני מודה לדברי העד מחלק הב"ח וכתב אם אחד מכחיש ואומר שלא הי' קדושין כלל, אז זה שאמר כדברי העד שהי' קדושין צריך לחוש, אבל אם אחד מכחיש ואמר שהי' קדושין אלא שכונתו הי' לשחוק, אז אף השני אי"צ לחוש, אע"ג דאיתא בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי היינו כששני עדים מעידים, אבל נגד ע"א נאמן במיגו שהי' יכול להכחישו, ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במיגו דהי' יכול להכחישו, כמש"כ בתוס' פ' ח"ה בשם ריב"א ובח"ה סי' ע"ה גם ח"מ משיג עליו, ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בשעת הקידושין אמר בפירוש להשטות ולא לשם קדושין עכ"ל:

ובס' בית מאיר בסי' זה תמה על הב"ש מה ענין זה לנסכא דר' אבא דשם הוי הטעם שע"א לשבועה הוי כשנים לממון וכל שאינו יכול לישבע כדינו, המיגו לא מהני, והכא שאין מקום לשבועה, כמש"כ רש"י והת"ה בפסקיו ביאר דאפי' שבועת היסת לא שייך בזה, א"כ הכא שפיר שייך מיגו, עיי"ש שהאריך הרבה בזה לדחות דברי הב"ש ולפי מה שכתב דברי הבית שמואל נכונים ומסתברים לפי שיטתו שפי' דברי הב"ח משום מיגו, היינו דמצד עצמה טענתה שכוונה לשחוק לא מהני, דאף דנאמר דלא הוי דברים שבלב, כמו שכ' הנוב"י והח"ס הובא דבריהם בפתחי תשובה סי' הנ"ל דשאני קדושין בפני שני עדים דאין בידה להכחיש את העדים, לכן אם חשבה לשחוק הוי כדברים שבלב, אבל בקידושין בפני ע"א שיש בכחה להכחיש אותו לא הוי דברים שבלב, ולדעתי צריך להוסיף בזה דל"ד לקנינים הנעשים שלא בפני עדים, דאם חשב לשחוק הוי דברים שבלב, משום דאם יכחישנו יהי' שבועת היסת, אבל בכ"ז לענין נאמנות אינה נאמנת לומר שכוונה לשחוק, דכיון דע"א נאמן לחוש לקדושין מה"ת למ"ד דס"ל דחוששין לקדושין, מאיזה טעם תהי' נאמנת ע"ז הלא דבר שבערוה הוא, כמו שהחליט בס' בית מאיר שם, ולכן פי' הב"ש בטעמו של הב"ח שנאמנת משום מיגו, וע"ז הקשה הב"ש בטוב טעם, כיון דבע"כ עלינו לומר דרק במכחשת את העד נאמנת כמו שהאמינה תורה בממון אם מכחיש את העד ע"י שבועה, והכא דליכא שבועה סגיא בהכחשה גרידא, נמצא דכל כחה לבטל עדות העד הוא רק בהכחשה ולא בטענה אחרת, והרי זה דומה ממש לדין נסכא דר"א, דמש"כ בס' ב"מ דשם הוי כשנים, זה אינו דהרי גם אם היו שנים מעידים שחטף הי' מהני אם היה ביד החוטף לברר ששלו חטף ע"י מיגו הי' מהימן, ובע"כ עלינו לומר דבכה"ג המיגו לא מהני, כיון שכל עיקר כחו בטענה ראשונה ע"י החלשת כח העד ע"י הכחשה, ובטענה השני' שכח העד נשאר בתקפו, משו"ה לא מהני האי מיגו, כ"כ הכא שאין בכחה רק להכחיש העד ולבטלו עי"ז, וכשטוענת טענת השטאה, אינה מכחשת את העד, ובלי הכחשת העד אענה נאמנת בשום טענה, ודברי הב"ש נכונים ומסתברים, דלא כמש"כ להחליט בס' ב"מ והח"ס הובא דבריהם בפתחי תשובה:

אמנם במה שכתב בס' בית מאיר דטענת האשה אי אפשר להאמין בתורת עד אחד, משום דהוי דבר שבערוה צריך ביאור, ואף שבהשקפה ראשונה מסתברים דבריו, דהנה מה דמהני הכחשת המקדש או המתקדשת שכתבנו דהטעם בזה דכאן סגיא בהכחשת בע"ד כמו התם בשבועה, וענין זה שייך רק לכל דין השייך לבע"ד עצמם כמו לענין לאסור אותו בקרובותי' או איזה איסור עליו לגבי דידה, אבל בנוגע להקרובים או לכל העולם מה שייך בזה לומר שהכחשת הבע"ד תהני להם, והנה אפשר לומר דמהני הכחשת בע"ד גם בנוגע לאחרים, שעי"ז שהוכחש העד ע"י הבע"ד הוחלש כל כח של העד, עוד נראה לי עפ"י דברי תשובת מיימוני שהביא בש"ש שכתב דמשו"ה נאמן השליח לבטל את הקדושין במה שאומר שטעה, משום דלענין לברר שלא חלו הקדושין לא חשוב כמעיד בדבר שבערוה דאדרבה מעיד שלא נתקדשה, והוי כמעיד בשאר איסורים, וגם לא הוי כמעיד נגד חזקת איסור שאומר דלא הי' כאן איסור, כ"כ הכא נאמנים הבע"ד כע"א דעלמא באיסורים, והרי זה כהכחשת עד אחר, ומהני הכחשת הבע"ד בזה משני טעמים משום בע"ד ומשום ע"א, ונראה לענ"ד דיש לומר במה שהוכרח לפי' רש"י לפרש בזה משום הכחשת בע"ד לדמות לממון ולא הונח לו לפרש דלעולם הוי הכחשת ע"א, דלענין זה גם הבע"ד הוי כעד דעלמא כמש"כ, דהנה לפי מש"כ לעיל שע"ו פי"ז דלכל ענין לא מהני עדות לגבי' עצמו, אם דרוש לו העדות להנצל מיד בי"ד, דלענין כזה אין אדם מעיד על עצמו, לפי"ז בנידון זה שע"א מעיד על הקדושין למ"ד חוששין לקדושין הלא הכח ביד בי"ד לכוף הבע"ד שלא לעבור, וע"ז לא מהני לא עדות בע"ד ולא טענת ברי, דרק במקום שלבי"ד הוי תורת ספק מהני טענת ברי, משו"ה צריך לומר דלהכי מהני הכחשת בע"ד בכה"ג מתורת הכחשה דמהני בממון, ובמה שנוגע לאחרים מהני הכחשת בע"ד משני טעמים יחד כמש"כ, ולפי"ז בדינו של הב"ח שכ' דאם אחד טוען שכוונתו בזה לשחוק דאז מותר גם השני לפי מש"כ דברי הב"ש מוכיחים מכל צד, דלפי מש"כ בכה"ג דלא הוכחש העד שהרי מודה לדבריו, אלא שטוענת מצד אחר, לא מהני עדות של הבעלי דברים לגבי עצמם כלום, אם לא מתורת מיגו, וע"ז הקשה שפיר הב"ש מדין נסכא דר"א, ועלינו לקבל הדוחק שמפרש הב"ש בדברי הרשב"א שכתב דמהני טענת השטאה, היינו שטוען שאמר בפירוש משעת מעשה שמכוון לשחוק, ומכחיש את העד, ובלא"ה קשה לפרש הנאמנות מדין מיגו לגבי השני, דהרי אם הי' מכחיש לא הי' מהני לגבי מי שמודה לדברי העד ובטענה זו תיהני הנאמנות גם לגבי השני כמש"כ הב"ח, ע"כ עלינו לפרש דברי הרשב"א כמש"כ הב"ש. כנלענ"ד בענין זה. והנה עפ"י מה שבארנו אף למאן דסובר דחוששין לקדושין הוא דוקא בנתקדשה בפני ע"א כשר וגם אח"כ אם מעיד עד כשר וכמש"כ רש"י ז"ל משום דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות, וכן לגבי הכחשה מדמה ענין זה להכחשת בע"ד בדיני ממונות, וכן כתב בתשו' תשב"ץ חלק א' סי' ע' וז"ל, עוד שאלת מי שקדש אשה בפני נשים והיא מודה בדבר אלא שאומרת משטה הייתי בך, כיון שהייתי יודעת שעדות נשים אינו כלום מהו לחוש לקדושיו. תשובה זו שאילתן של נשים היא, שדבר ברור הוא שאין נשים בתורת עדות כלל, מדכתיב ועמדו שני האנשים ולא נשים ובעדים הכתוב מדבר וכו' דהא קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, ושמא נסתפקת בזה משום דקיי"ל בכ"מ שהאשה נאמנת מאה נשים כע"א וכו' וכיון דאיכא מ"ד בפ' האומר בקדושין שהמקדש בע"א חוששין לקדושין, ה"נ חוששין, והא ודאי ליתא, חדא דלא קיי"ל הכי אלא כמ"ד שאפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, וכן פסקו הגאונים ז"ל והסכימו עמהם האחרונים ז"ל, שהרי שיטה מפורשת היא בכל התלמוד שאין דבר שבערוה פחות משנים, ועוד שאפילו לדברי בעל ספר המצוות שחוששין לעדות ע"א, לעדות נשים לא חיישינן כלל, דע"א עדיף טפי מעדות נשים דחזי לאצטרופי בהדי אחר וקם הוא לשבועה, אבל נשים לא, ועוד דאפי' בע"א לא חשש החושש אלא כששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם אין חוששין לקדושיו, וכ"כ הרשב"א ז"ל, וכיון שהאשה טוענת שלא לקחה אותן בתורת קדושין ומשטה היתה בו ליכא מ"ד חוששין לקדושיו אפי' בע"א המכחישה וכש"כ בעדות נשים. עכ"ל, מביאה הב"י בקצרה בסי' מ"ב דבעדות נשים ליכא מ"ד. יעו"ש. ומש"כ התשב"ץ בעדיפות דעד כשר דחזי לאיצטרופי יש להעמיס בזה גם את הדרך שכתבנו דבעדות של ממון ודשב"ע לעולם נתקים חצי עפ"י ע"א וחצי עפ"י השני ומשו"ה סובר חד מ"ד דלענין קדושין חייל דין איסור קצת עפ"י ע"א. אמנם בשטמ"ק למס' כתובות ד' כ"ג הביא שיטת הרא"ה דמוכח לכאורה בהיפוך דגם בעד פסול חוששין לקדושיו, דז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב פפא תרגומא בע"א אומר נתקדשה וכו' תרווייהו בפנוי' קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים קשיא לן בלא"ה נמי אטו ע"א בקדושין כלום הוא, ורבינו נר"ו תירץ דר"פ לטעמיה דאמר התם בקדושין דהמקדש בעד אחד קדושיו קדושין, ומיהו אכתי קשה לי היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמרת דר"פ סבר דקדושי וקדושין ואי דקא מכחשו אהדדי הא פשיטא דהוי ע"א בהכחשה דכו"ע לאו כלום הוא וכו' ואפשר לומר דר"פ היינו דקמ"ל לטעמי' דסבר דהמקדש בע"א קדושיו קדושין מהו דתימא כיון דהכי הוא דתיהוי אילו אתי בקמייתא ניהימני' כתרי וכי אתי אידך הוי לי' גבי האי חד במקום שנים דומיא דע"א אומר מת וע"א אומר לא מת דהימנוהו רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותיתסר אפומי' קמ"ל דכי קיי"ל דע"א נאמן בקדושין לומר שהוא כשאר איסורים דקיי"ל דע"א נאמן, וכל דאיכא אחרינא דמכחיש לי' לא מהימן כלל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הילכך הכא נמי לא מפקינן לה בהכי ואפי"ה לכתחלה מיהת לא תנשא, ול"ד לההיא דע"א אומר מת דאמרינן דהימנוה רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גבי חד במקום תרי דהתם הוא דאילו מדינא תרי בעינן וכיון דהימנוה רבנן ודאי במקום תרי קאי וכתרי חשבינן לי', אבל הכא אליבא דר"פ הרי הוא כשאר איסורים ומדינם נמי ע"א נאמן וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש לי', בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא, וכן דעת רבינו נר"ו. עכ"ל ומדמדמה לע"א באיסורים משמע לכאורה דגם פסול מהימן, אבל לענ"ד נראה דלא יתכן לומר דסובר הרא"ה ז"ל דמקדש בפני עד קרוב או פסול שיועילו הקדושין למ"ד חוששים, חדא דאם פליג על פי' רש"י הי' מביא שיטתו וטעמו ונמוקו מה שמצא לחלוק על פי' רש"י ז"ל, ועוד קשה מאד לומר כן דהלא מפורש בגמ' שם דבלא עדים כלל ליכא למ"ד שיהני הקדושין, ואם נאמר דלמ"ד חוששין לקדושין ענין זה של קדושין הוא כשאר איסורים, למה לא יהני אם מקדש בלי עדים כלל דענין זה להצריך עדים לקיום הדבר הוא דבר חדוש שילפינן מקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר וילפינן דבר דבר מממון, ואם נאמר דקדושין לא ילפינן מממון למ"ד חוששין לקדושין למה לא יהני בלא עדים, ואם נאמר דסובר דמסברא נקטינן כן כיון דאסר לה אכו"ע בעינן שיעשה בפני עד שיעיד על הדבר, וכמו שנקטו כן כמה אחרונים:

כמו שיובא לקמן שיטתם, הלא סגי לזה מה שהמקדש והמתקדשת יכולים להעיד, דכ"מ שעד פסול כשר להעיד גם הבע"ד כשר, ועוד עדיפא סהדותייהו מעד דעלמא בעדות של איסורים, וגם זה דוחק לומר דגם הרא"ה ז"ל סובר דלקיום הדבר בעינן דוקא עד כשר, ורק לברר אח"כ לפני בי"ד סגיא בעד פסול כשאר איסורים, דכבר בארנו דהא בהא תליא דמי שראוי להעיד אח"כ לפני בי"ד הוא העד המקיים הדבר, ואם נאמן אח"כ גם קרוב ופסול הי' ראוי שיהני עד כזה גם לקיום הדבר, לכן נלענ"ד שדברי הרא"ה ז"ל נוטים לענין אחר, והוא לענין מה ששקיל וטרי לענין הכחשה שאם בא אח"כ עד אחר ומכחישו לעד הראשון, אי אמרינן נגבי עד הראשון שהעיד על הקדושין שיתחשב כתרי כענין שאמרו בגמ' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, על ענין זה כתב דכלל זה לא נאמר רק היכא שהי' ראוי מן הדין להצריך שנים ונתנה תורה לע"א כח שנים התם אמרינן שדינו כשנים ולא מהני הכחשת ע"א, אבל אם סגיא לענין עדותו עדות של אחד אין דינו רק כע"א, ולכן אם מכחישו אח"כ ע"א חשוב ע"א בהכחשה. וכמו שכ' הריטב"א ביבמות ד' פ"ח הביאו הנמ"י וז"ל נראים הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינהו לזה כשנים, אבל באיסורי' דעלמ' דסגי בחד כיון של' האמינהו אלא כחד, כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל. ולפי"ז כ"כ הכא למ"ד דחוששין לקדושין עפ"י ע"א לא שייך לומר שיתחשב כשנים, דלפי"מ שבארנו בטעמא דמילתא דסובר מ"ד דחוששין לקדושין, הוא דע"א פועל לפי כחו חצי קיום, והרי זה דומה כע"א באיסורין שלא האמינהו רק כחד, ומשו"ה אם מכחישו ע"א הוי כחד לגבי חד, אבל בעיקר הדבר גם הרא"ה ז"ל סובר דרק בעד כשר דחזי לאיצטרופי עם עד שני להיות כשנים מהני ע"א לחוש לקדושין, אבל בע"א קרוב או פסול לכו"ע לא חיישינן לקדושין בין לקיום הדבר ובין לבירור אח"כ לפני בי"ד. כנלענ"ד בענין זה:

ובס' ש"ש ש"ו פכ"א כתב לענין חד לגבי חד כלל חדש וז"ל, ודע שראיתי בשטמ"ק ריש ב"מ בענין עד מסייע פוטר משבועה ובמה שהוכיחו דא"כ כי מייתי להעדאת עדים מק"ו מעד אחד ליפרוך מה לע"א שכן אינו בהכחשה כיוצא בו, אע"כ דעד המסייע פוטר, וכתב שם דאפי' למ"ד אין עד המסייע פוטר מ"מ מכחיש הוא הראשון וכו' ע"ש אמנם לענ"ד נראה דהא דאמרי' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, היינו דוקא באיסורים שהאמינה תורה אפי' לאשה וקרוב, ומשו"ה כל שהוא מוכחש, הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא, אבל ע"א הקם לשבועה דבעינן שיגיד בפני בי"ד והוא שיהי' כשר, זה אינו בתורת הכחשה כלל, ותדע דהא בכ"מ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' בע"ד מכחישו, ואילו בע"א לשבועה דבע"ד מכחישו ואפי"ה ע"א נאמן לשבועה, ומשו"ה נמי אין ע"א אפי' כשר נאמן להכחישו, אי לאו עד מסייע פוטר משבועה, ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון, ומשו"ה אפי' באו בבת אחת אי נימא דע"א קם לשבועה לחיוב ולא לפטור א"כ אפי' בבת אחת הוי לי' השני כמו קרוב ואשה דאין בדבריהם כלום לעד שהאמינה תורה וזה נראה לענ"ד ברור עכ"ל. עוד מסיק שם בסוף הפרק לענין עד המסייע שפוטר וע"א מכחישו כתב וז"ל ויתיישב בזה מה שהקשה אחי הרב וכו' בדברי תה"ד סי' של"ד שכ' דעד המסייע פוטר משבועה אפי' משבועת מודה במקצת ושבועת שומרים וע"א מכחישו, והקשה אחי הנ"ל דהא קיי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, וא"כ אין עד המסייע פוטרו כל שיש אחד המכחישו, דנהי דיהבי' תורה לע"א נאמנות לפטור משבועה, היינו דוקא היכא דאין אחר מכחישו, כמו בכ"מ דע"א נאמן ואם אחר מכחישו אין בעדותו כלום, והובא דברי' בס' קצוה"ח סי' פ"ז סק"ח ע"ש, ולפי מש"כ דלא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא במקום דאפי' קרוב ופסול ובע"ד ונוגע יכולים להכחישו, אבל ע"א דקם לשבועה כשנים לממון ליתא כלל בהכחשה אלא דע"א המכחישו הו"ל נמי עד והו"ל עד נגד עד, וס"ל לתה"ד דכה"ג לא אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, אלא כמאן דאיתנהו דמי ופוטר מספיקא עכ"ל. ונראה קוטב דבריו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דוקא היכא שנאמן מדין ע"א כמו באיסורים, וחשוב ג"כ ע"א המועיל להתיר אז בטלה עדותן כמאן דליתא, אבל אם עד המעיד לחייב שבועה הוא כשנים והשני בא לפטור הוא ע"א וע"א אינו יכול להכחיש שנים, ואם עד המסייע פוטר אז גם השני כשנים והוו שנים כנגד שנים, ואז הוי כתרי ותרי דהוי ספק. זה תורף דבריו:

ולפי שיטת הש"ש צריך לומר דלמ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושיו אינו כשבועה וחשוב רק כע"א, ומשו"ה אם מכחישו ע"א הוי כמאן דליתא, והא דמהני גם הכחשת בע"ד, הוא דלענין זה אינו כדבר שבערוה, ונאמן ע"א כמש"כ בתשו' מיימוני. וכל דבריו אינם מוכרחים, דמנין לנו לומר דלענין שבועה חשבה תורה ע"א כשנים, דבפשטות ראוי לומר דלענין שבועה סגי בע"א, ועוד דלפי"ד הי' צריך להיות דלמ"ד חוששין לקדושין ע"א, הוא ג"כ כשנים, ורש"י ז"ל כתב להדיא דמ"ד זה סובר משום דע"א מהני לשבועה, כ"כ מהני לענין חוששין לקדושין, ולפי שיטתו קשה למה אמרינן בגמ' דאף למ"ד חוששין לקדושין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא הוי גם ספק לכן נלענ"ד שדברי השטמ"ק מסתברים עפ"י סוגית הש"ס דקדושין, דכמו דלמ"ד חוששין לקדושין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, כ"כ בע"א המחייב שבועה אם מכחישו ע"א הוי ע"א בהכחשה ובטל כל העדות כמאן דליתא, והטעם בזה הוא משום שדין זה של חיוב שבועה הוא תולדה של חצי עדות, ובעיקר הדבר אין שום הבדל בין עד המעיד במטלטלים לבין עד המעיד בקרקע, ורק בתולדת הדין איכא הבדל, דבמטלטלים איכא פועל יוצא ע"י עדות ע"א שמחויב הבע"ד שבועה, ובקרקע כ"ז שלא יצורף לעדותו עוד אחד ליכא בפועל שום דין, ולפי"ז במעיד ע"א על ראובן שהוא חייב ממון ועד מכחישו, אין שום יתרון לעד הראשון נגד השני, דכמו דהראשון הוא חצי קיום לממון כ"כ השני הוא רק חצי קיום לממון, והוי ע"א בהכחשה וממילא ליכא דין שבועה:

אמנם בעיקר הענין מה דחלוק עדות ע"א לעדות שנים, דבתרי כתי עדים שמכחישים זא"ז לא אמרינן סליק עדותן כמאן דליתא אלא דהוי ספק, ובעדות של ע"א אם אחד מכחישו אמרינן סליק עדותן, צריך ביאור, דלפי מש"כ בש"ש דרק היכא שהעד הראשון אי"צ להגיד לפני בי"ד אז אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הי' אפשר לומר דזהו היסוד בענין זה, דהיכא שענין העדות הוא לברר האמת ולא משום גזיה"כ עפ"י שנים עדים יקום דבר, אז כיון דאיכא דמכחיש לי' וליכא בירור, בטל ענין של העדות, אבל היכא שהוא משום גזיה"כ של דין עדות, דאפי' משה ואהרן פסולים, וע"י העדים נעשה קיום הדבר אצל בי"ד, והוא בגדר סבה לחייב או לפטור, אז אם איכא אחר דמכחיש לי' מתהוה דין ספק, דלא ידעינן מי הם העדים המעידים האמת, אבל לפי מש"כ דגם בעד כשר דינו דוקא בהגדה בפני בי"ד ככל תורת עדים בממון ובדבר שבערוה, ג"כ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא צריך טעם לזה מ"ש עדות של ע"א משנים, ובאמת מלבד מה שהקשינו לעיל על דברי הש"ש, אין דבריו מספיקים בזה, דהלא במס' עירובין ד' ל"ה אמרינן דתרי ותרי בשאר איסורין הוי פסיקא דאורייתא, דאמרינן שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה, ופירש"י ותוס' דר"מ סובר דכיון דאיכא כת דמפקע לי' מחזקי' בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה עכ"ל והתם הלא לא בעינן הגדה לפני בי"ד באיסורין, אף היכא דבעינן שני עדים כשרים לשיטת הסוברים דבאיתחזק איסורא ע"א אינו נאמן, לא בעינן דיני הגדה בבי"ד כמו שנבאר לעיל בשע"ו, ומ"מ אמרינן דתו"ת הוי ספיקא:

והנה מלבד כל זה קשה על עיקר הכלל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, מהא דתנן במס' כריתות פ"ג מ"א ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי, וקושיא זו כתובה בש"ך יוד סי' קכ"ז ס"ק י"ד, וכן הוכיח מזה בס' מח"א ובתוס' רע"א ז"ל למשניות במס' כריתות, וכן הוכיח מפ"ה מ"ט דמס' טהרות בע"א אומר נטמא וע"א אומר לא נטמא דברה"ר טהור וברה"י טמא יעו"ש. ולכן הי' נראה לי לומר היפוך מדברי הש"ש דהא דאמרינן במס' קדושין דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הוא דוקא בע"א בקידושין שנלמד מע"א בממון, דהתם אין דין נאמנות לע"א רק כח חצי לענין הצטרפות עם עד שני, אלא לענין זה מהני עדות ע"א, דהיכא דשייכא שבועה חייבה תורה לנתבע להכחיש את העד ע"י שבועה, והיכא דלא שייך שבועה כגון בקדושין סגיא בהכחשה גרידא כמו שפירש"י שם, וכן סגיא בהכחשת עד אחר, כמו שהגיה הב"ח שם בפירש"י, היינו דכל דין בפועל הראוי להיות עפ"י ע"א הוא רק כ"ז שלא נכחש העד, אבל אם נכחש ע"י הבע"ד או ע"י עד אחר, דברי העד הראשון אינם מועילים כלום לשום דין בפועל עד שיצטרף עמו עד שני, וכ"ז הוא רק בממון ובדבר שבערוה, אבל באיסורים שנאמן ע"א נאמנות גמורה להחזיק איסור ולקבוע האיסור עד שאח"כ לוקין את העובר עלי' מאיזה טעם יתבטל עדותו ע"י הכחשת עד אחר, ומה הבדל בזה בין כת אחת המכחישים זא"ז לבין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז, וכיון דלא מצינו בגמ' האי כללא דע"א בהכחשה הוי כמאן דליתא רק בקדושין למ"ד חוששין לקידושין, ובאיסורים מצינו משניות מפורשות דמשמע בפשטות דע"א בהכחשה הוי ספק כמו שתי כתי עדים, ראוי לומר דבאיסורים לא אמרינן האי כללא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אלא דהוי ספק כמו בתו"ת, ויש להקשות לפי"ז למה מוקמי רבה ורב יוסף התם בעירוב דוקא בתרי כתי עדים ולא מוקי באחד אומר מבעוד יום נטמאה ואחד אומר משחשיכה, ואפשר לומר דרק בתו"ת אמרינן דשאני ספק זה מכל ספק דעלמא, דבכל ספק מוקמינן אחזקה דמעיקרא וספק הבא ע"י עדים איכא למ"ד דהוי ספיקא דאורייתא ולכו"ע הוי ספיקא דרבנן, דאי אפשר לפסוק דין ודאי נגד עדים מדרבנן או גם מה"ת, אבל בהכחשת ע"א נגד ע"א לכו"ע הוי ספק זה כשאר ספיקות, ולשיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק היתירא או איסורא, יש מקום לומר בטעמא דמילתא דשאני לענין זה הכחשת עד נגד עד מהכחשת תרי כתי עדים, דאף אם נחליט דע"א נאמן היכא שהדבר בספק ואף שאם לא הי' מעיד הי' ראוי להיות להעמיד על חזקה הראשונה, אבל כיון שכל תורת הדין להעמיד על חזקה ראשונה הוא רק אם הדין בספק ומכיון שהעד מברר את הספק ממילא אין מקום להעמיד על חזקה ראשונה כמו שנתבאר ענין זה בשע"ו, אבל כ"ז אם ע"י העד בטל הספק, אבל בכה"ג שמכחישים זא"ז ונשאר דין ספק, אין כח עדות של ע"א לעכב שלא נעמיד על חזקה ראשונה, אבל שני עדים שאין שום גבול לכח הנאמנות שלהם, הם מעכבים את דין החזקה, ורק כל דין המוכרח לצאת ע"י שני כתי עדים היינו דין ספק, אבל לאיזה דין מכריע כמו חזקה וכדומה סובר מ"ד דמדאורייתא אין דין מכריע, ולדידן הוא מדרבנן, אמנם לשיטת הראשונים דסברי דע"א נאמן גם באתחזק צ"ל בפשטות דדוקא בתו"ת שהספק אלים כ"כ שרחוק במציאות אפשרות שיתבטל צד אחד דתרי כמאה אם לא ע"י הזמה היכא דשייכא הזמה סובר מ"ד שבספק כזה לא אמרה תורה להכריע את הספק ע"י דין חזקה, אבל בעד נגד עד שאפשר שיתבטל צד אחד ע"י הצטרפות עוד אחד, שוה ספק זה לכל הספיקות דאמרינן העמד על חזקה הראשונה, כנלענ"ד בענין ה אבל ברמ"א יו"ד סי' קכ"ז הובא י"א והש"ך נקט להלכה כן דגם בע"א באיסורים נא' כלל זה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אבל עכ"פ מש"כ הש"ש להיפוך דבממון לא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, ודוקא באיסורים אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, לענ"ד הוא תמוה מסוגית הש"ס דקדושין הנ"ל, דשם כל עיקר הדין נובע מדין ע"א בממון. כמש"כ רש"י שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף